קנאת השכול

למשפחה שלנו לא היו קרובים שאבדו בשואה ולא שכול משל עצמה, ואני אימצתי אל ליבי את השכול של האחרים. שיננתי את פניהם ושמותיהם של הנופלים הגיבורים, קינאתי במשפחות שיקיריהן שותים קפה עם אלוהים

08/05/2011
הילה אלפרט קבלו עדכונים מהילה
  • RSS
» הילה אלפרט. צילום: טל אטרקצי

הלילה בא אלי דובי וילנסקי, הסתכל עליי בפנים שחור-לבן ולא הוציא מילה. בדיוק כמו שהיה מסתכל עליי כשהייתי באה להתאמן על הפסנתר בחדר המוזיקה של הקיבוץ. הצילום שלו היה תלוי מצד שמאל, על קיר מעץ שהכין לו אבא שלו, יחיאל, הנגר של הקיבוץ שהיה לו דיבור רך-רך כמו העיניים בנות ה-19 של הבן שלו.

בכל פעם שגמרתי לנגן איזה קטע הייתי זורקת מבט אל הפנים של דובי ולא משנה מה ניגנתי, גם אם זייפתי, היה נדמה לי שהוא נהנה. אפילו שהוא לא הסתכל בעיניים. דובי וילנסקי נהרג ב-5.6.67, באוגוסט 68', נולד אחי הקטן ואימא החליטה לקרוא לו דובי, על שמו.

אימצתי את השכול של אחרים

למשפחה שלנו לא היו קרובים שאבדו בשואה ולא שכול משל עצמה, ואני אימצתי אל ליבי את השכול של האחרים. שיננתי את הפנים של אמנון כץ, הבן היפה של מנחם וחנה שנהרג בגיל 21 ואת ואלה של איצי יהודאי, הבן של בָּדָנה ושלמה שלמד לדבר מהר אבל התחיל ללכת מאוחר ובכל פעם שהיו מסתכלים לו בעיניים, היה נדמה כאילו הוא רואה לאנשים את כל מה שהם מסתירים מתחת לעור. הם נהרגו עוד לפני שנולדתי, את הקריעה מבין החיים לא יכולתי לזכור, ובשנים ההן מיעטו לדבר על הכאב, בטח לא בסביבה של הילדים. צער ההורים והאחים הוזכר לעתים רחוקות ורק במקום בו נמצאו לו חרוזים הולמים. השכול היה החומר ממנו הכינו טקסים וכתבו מאמרים. הגיבורים הגדולים היו המתים שמסרו נפשם למען המולדת  ואני הרגשתי פגומה, לא שייכת. וכמו שקינאתי בילדים שההורים שלהם היו במקובלים ובארוחות ארבע היו יושבים יחד על הדשא ושותים, צמחה בי מין קנאה במשפחות שיקיריהם שותים קפה עם אלוהים.

ואז הגיעה מלחמת  יום כיפור ומיקי, אחי הגדול, הלך לאיבוד. שבועות לא שמענו ממנו, וההולכים בשבילי הקיבוץ היו נעצרים ליד אבא לשאול אם יש חדשות. פרחתי. כתבתי מלא. שירים על אילנה, האישה של מיקי שבוכה מול הטלוויזיה, שירים על חיילים ועל אויב, על יונים ושלום, על אחי הגיבור, מפקד בשריון. כל מחסן הסמלים שהכרתי היטב התערבב אצלי על הנייר, כי אח שלי נעלם בסיני וגם לי מותר.

אולי אלוהים שמע?

כבר הייתה לי חוברת קטנה משלי, אבא הלך והחוויר, רעד התיישב לו בין כפות הידיים והדמעות של אילנה פרצו בחדר האוכל בחצר הקיבוץ. בכל מקום כל היום. פתאום נבהלתי שאולי באמת יש אלוהים והוא שמע את קנאת השכול הקטנה והמוטרפת שלי ושהוא באמת סידר שגם למשפחה שלנו תהיה תמונה בחוברות ה"יזכור". התחלתי לבכות בקולי קולות, כולם חשבו שאני מתפרקת בגלל שאני מרגישה את הלחץ בבית. אף אחד לא ניחש שהכול בגללי ואני נשבעתי בלב, בכל הכוח, שאם מיקי יחזור אני לעולם  לא אחשוב יותר כאלה שטויות. שרק שיחיה אפילו אם זה עושה אותו קצת פחות גיבור.

תפילות החרטה נענו, אחי חזר, בערב לציון סיום המלחמה הקריאו משיריי ואבא ישב איתי לשיחה רצינית על חיים ומוות.

לפעמים בוויכוחים פוליטיים או באיזה מייל, מישהו עוד מוציא לי את אי השייכות בפנים. מטיח בי שאילו הייתי מאבדת מישהו מבני ביתי לבטח הייתה בי קצת יותר גאווה לאומית ולא הייתי כותבת מילים טובות על העם הטורקי. שבטח ערבים עוד לא הכאיבו לי מספיק אם אני "עוד אוהבת אותם ומוכנה לוותר להם. נראה מהם יעשו לך כשתכנסי לעזה עם הילדים שלך ושל כל השמלאנים/סמולנים. שתלכו כפרה על כל הנופלים". כי בישראל 2011 זה לא רק שיש תעריף דמים שיש לשלם עבור דעות מסוימות, היום גם ישנם מועדונים של אלה השווים את דם ההולכים ואלה שלא, וסלקטורים מתלהמים עומדים בפתחם ומחליטים מי ראוי ומי לא.

"את זוכרת מה אבא אמר?" ילדה קטנה לוחשת לי בראש. "שאם חלילה יקרה משהו למישהו מהמשפחה שלנו, זה לא שמשפחת וילנסקי או יהודאי ישמחו שיש להם שותפים חדשים. שארץ צריכה את בניה חיים. שטוב לחיות בעד ארצנו, אבל את זה את בטח זוכרת שהיית בטוחה שהוא סתם המציא".

>> מתוך הבלוג של הילה אלפרט




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה