קלולס כותבת בלוג

אם אתן מעל גיל 16, כנראה תתפדחו לקרוא את ספר הנערות "הבלוג של החיים שלי" בציבור - אבל זה יעזור לכן להבין את העולם הטכנולוגי והחברתי שבו מתנהלות בנותיכן הטינאייג'ריות

28/08/2012
ציפי גוריון מורדי קבלו עדכונים מציפי
  • RSS

"הבלוג של החיים שלי" מאת ג'סיקה ברודי

הוצאת ידיעות אחרונות

מאנגלית: גיא הרלינג

היוש!

מ'ניינים?

אז קוראים לי ציפי ואני כותבת לפעמים ביקורות ספרות באתר שקוראים לו "סלונה". אני בדרך כלל כותבת על ספרים של מבוגרים. יש לי תואר שני בספרות עברית ואני עובדת בחנות ספרים עצמאית וזה אומר שרוב החיים שלי אני מוקפת בספרים ממש טובים כאלה.

אבל בקיץ הזה משהו השתנה. זה בעיקר זה שממש ממש חם ואני מרגישה שמתאדה לי המוח. ואני גם לא ישנה כל כך טוב ופתאום כל הספרים האלה של המבוגרים נראים לי משעממים. זה לא שאני לא קוראת אותם, אני קוראת אותם, כי, כאילו, אני צריכה לשמור על שמי הטוב וכאלה, אבל כשקיבלתי חבילה של ספרים בדואר והיה שם ספר שמתורגם מפולנית ועוד רומן קלאסי בתרגום מחודש וגם ספר נוער בעטיפה ורודה שנקרא "הבלוג של החיים שלי" אמרתי לעצמי "עצמי, אולי זה מה שאת צריכה לעשות. לקרוא ספר נוער. כן". ומה אתם יודעים, זה בדיוק מה שעשיתי.

אז אחרי כל מיני הרמות אף על בני הנוער של היום שיש להם סמארטפונים ופייסבוק וטוויטר ובלוגים ודברים כאלה כשלי היו בקושי מחברת ועיפרון והייתי צריכה ללכת בשלג לבית הספר ולברוח מאימת הקוזאקים הבנתי שאולי כדאי שאתאפס על עצמי ואזכר שגדלתי בירושלים של שנות ה-80 ולא בשטעטל של מוטל בן פייסי החזן, ושבתור מוכרת ספרים, מבקרת ובת-אדם לא יזיק לי לבדוק מה קורא הנוער של ימינו (זאת אומרת, אלה מהם שעוד קוראים- הערה פולנית אחרונה לפסקה זו).

בכל אופן, "הבלוג של החיים שלי" הוא על בחורה בת חמש-עשרה שקוראים לה ברוקלין. היא חמודה, אבל קורים לה כל הזמן דברים די מביכים כמו זה שלמשל עוצרים אותה אחרי שהיא בטעות מעלה באש בית לדוגמא משכונה חדשה שאמא שלה (שהיא מתווכת) צריכה למכור, ונגיד, אף פעם לא שוכחים לה את זה שכשהיא הייתה קטנה היא נתקעה באיזה בור כשרדפה אחרי לטאה והיו צריכים לחלץ אותה ומאז כולם קוראים לה "בייבי ברוקלין".

ברוקלין דווקא הייתה ממש פופולרית בבית ספר שלה, היא החברה הכי טובה של שיין, מלכת התיכון, אבל אחרי שעוצרים אותה והיא מקבלת עבודות שירות ומרותקת לנצח (שזה קטע של אמריקאים), פתאום לחברה שלה לא נאה להיראות בחברתה. בגלל העניין של העבודות שירות היא מתחילה להתנדב בבית אבות - שם היא מקריאה לישישה נרגנת ממבחר ספרים מהסוג שבו בסוף כל עמוד צריך להגיע להחלטה ולפיה לעבור לעמוד כזה או אחר, זה נקרא סמליות וזה קצת שקוף אבל דווקא עובד במקרה הזה- ומנסה להתרגל לשבת לבד בארוחות צהריים, להיות בלי חברים וכאלה.

אחרי עוד מקרה של ביש מזל ברוקלין מבינה שהיא פשוט לא יודעת לקבל החלטות נכונות ולכן היא צריכה לתת לעולם להחליט בשבילה. היא פותחת בלוג (בסתר, כי במסגרת הריתוק אסור לה אינטרנט) ובו היא מסבירה את מצבה ולמה היא צריכה עזרה. קוראי הבלוג ההולכים ומתרבים, כמובן, בוחרים כל הזמן דווקא את ההיפך ממה שברוקלין הייתה רוצה, כך שהיא גם מצטרפת לנבחרת הדיבייט, גם צריכה לא לצאת עם הבחור החדש וההורס שרוצה לצאת איתה (וקוראים לו האנטר וואלאס המילטון השלישי, כן כן) אלא דווקא ללמוד עם בריאן, הבחור הנחמד והחכם, ועוד כאלה דוגמאות.

הבלוג של ברוקלין צובר פופולריות באופן מרשים, והיא מגיעה לממש המון כניסות, וכבר נעשה קצת קשה לשמור על הסודיות של העניין הזה, ודווקא אז ברוקלין מגיעה למצב שבו היא כבר לא בטוחה כמה היא צריכה להקשיב בכלל לכל הזרים האלה שאומרים לה מה לעשות – ומצד שני עדיין לא ממש סומכת על עצמה. מה היא תעשה? טוב, בלי ספויילרים. אני רק אגיד שהספר הזה די הפתיע אותי לטובה. כאילו, אני לא אגיד שלא התפדחתי לשבת אוטובוס עם ספר ורוד שכתוב בפונט גדול פי שניים מזה שאני רגילה אליו ולוגו של "פרוזה עשרה", אבל היה לי כל כך כיף לקרוא אותו שפספסתי את התחנה שלי.

אתם מבינים, כמו שברוקלין לאט לאט מבינה שגם אם בחייה הקודמים להיות בנבחרת הדיבייט ולהתנדב בבית אבות היה ממש לא לעניין, גם אני הבנתי שלקרוא ספר נוער אקראי זה משהו שאולי קשה לי להודות שאני עושה אבל זה לפעמים כיף, כמו לראות סרט נעורים קצת מטופש, בעיקר כשכל כך חם בחוץ, ואם כבר ספר נוער עדיף שהוא יהיה ורוד ושהמספרת שלו תהיה חמודה וקלולסית אבל תמצא אט-אט את דרכה בחיים כמו ברוקלין.

אז כאילו, מה שאני מנסה להגיד, זה שאל תתביישו לקרוא ספרי נוער, וש"הבלוג של החיים שלי" זה ספר נחמד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה