קימורים של תשוקה

היא שמטה בטעות את הכובע הלבן על הכביש והבטתי בה רצה אליו בבהילות, בעדינות, דילוגי איילה. אם הייתי במאית, זו היתה הסצינה הראשונה של הסרט הזה, המשונה, הנפלא

30/03/2017
אמה ב. סינקלייר קבלו עדכונים מאמה
  • RSS

kimurim

אחד

אם הייתי כותבת לסלונה ממה הייתי מתחילה? מה'עמוד האחרון'?
האהבה הזו, שאוהבת להתחיל את הספר בקריאת העמוד האחרון שלו. כזו היא.
אני צריכה את הדרך, ההרפתקה, להשהות לעתים את הסופים, רק כדי שלא ישמט לי הסיפור אל תוך ארכיון הספרים הקרואים. אבל לא. זה לא מעניין באפילוג. שונאת לדעת סופים אז אני מחליטה.

פרולוג

ביום שלמדתי את חטאי העבר, (לא שלי כמובן, את אלו שנחטאו מאחורי גבי) הצפתי את מחשבות החטאים של עצמי והיא היתה שם לצדי היא. רק שזה היה כל כך רחוק באותו היום כמו בסרט (ככה היא חיה, בסרטים).

היא שמטה בטעות את הכובע הלבן על הכביש והבטתי בה רצה אליו בבהילות, בעדינות, דילוגי איילה. אם הייתי במאית, זו היתה הסצינה הראשונה של הסרט הזה, המשונה, הנפלא. אילו ניתן היה  לעצור תמונה, להקפיא מצב. להביט מהצד. תנועת הגוף האיטית, השלווה, הרכה, האצילית, הבטוחה. בטוחה באלו המביטים לעברה, נישאת מעליהם ויודעת כי נושאים עיניהם בהערצה  למדרך כף רגלה, להליכתה, הנושאת גופה כאיילה.

להביט מהצד במרחק נגיעה.  להביט מאחור בצעידתה,  להביט מולה דרך השימשה.  והיא שקועה בתוך עצמה, בבועת הווייתה. להביט ולא לגעת. להביט ולדעת. ואז היא שלחה לי מין ווטסאפ כזה, חצוף ומחטט, ושלפה ממני מליון תכתובות שבאו בזרם שוטף ואדיר, שלא הסתיים ואולי כן.

ככה התחלתי לכתוב. הוא שמור לה אי שם, הווטסאפ ההוא, על איזה ענן, רק שאיני יכולה להגיע כבר מזמן, אל הענן של עצמה תוך דקה, אולי שבוע, זה היה כל כך ברור, יש כאן משהו גדול ועז וחזק, אהבה חשאית, אסורה.

ואז זה פשוט בא. חזרתי מריצה והמילים מאליהן נכתבו ככה, בהקשה  'כן, אני יוצאת. נטע ורותם'  רואים על פניי? את ההצצה התכופה בשעון,  את הזמן שלא חולף, את האיך יהיה, את המה אעשה  שדחקתי לפינה כשלא יכולתי להכיל את נסיון הדמיון לחזות, לנבא, לצייר תמונה, לראות. וידעתי, אני, עליי מוטלת, לא יודעת לאן ואיך אבל אדע.

ברעד, בהתרגשות עצומה, הבית שלא הכרתי לפני, ויין, נכון, ממתין, כדי לרכך קצת מבוכה, אני שזוכרת לא זוכרת... איך. רק כבר את נשענת ואני איתך ואת צודקת, זה מוזר, פתאום שפה על שפה ויד לבטן, רכה נעימה, מגע אחר, נהדר, ואיכשהו.  איך קרה?  מיטה וסדינים ואני ממשיכה. איך בעצם הגענו לשם? רק זוכרת שאפשר רק קצת לא הכל,  ותחתונים נהדרים שמעמידים את שלי במבוכה  והמגע. עור לעור. זוכרת התפעלות  נפעמות, התעלות. כל כך.
אפשר שוב, אפשר עכשיו.

שתיים

וכך זה התחיל שתי בנות 40, כמו בנות 16 עם רשיון, להכל בלילה במושב האחורי, כשאיש הבטחון דולק אחרינו מתחת לגשרים חשוכים ליד המבצרים, בחנייה חשוכה בחוף הים כשפפרצי מאחורינו. וימי א' גנובים, בבית הבעלים, הילדים. הייתי חייבת.  לא חייבת. לחנות ליד הפחים וגבר ישתלשל מעץ. לא חייבת. פמפומי צופר ותנועות מגונות מאחור. לא חייבת. אורות בטחון, הישר אל תוך התוך.  לא חייבת. טיול אל הכרם.  לא חייבת. פלירטוט משושה. לא חייבת. למלא ריאות בעשן. לא חייבת. עונג יום א׳.  לא חייבת. שיר על. לא חייבת.

וזה היה, איך לומר, עונג גנוב ונפלא: שיר ציור,  או בעצם שיר פיסול, על משחקי האור והצל, על בוהק לבן  והניגוד הנהדר בין שחור השיער לחלקות הבשר באלומת האור המוטלת על עור שלרגע נחשף, במלואו, בשלמותו, בקימוריו, בפיתוחיו,  ביופיו. ונוס, אפרודיטה. מיוון או מרומי ואולי רק מכאן. בין ידיי.

וגם זה:  Gpk. מוזיאון לאומנות מודרנית,  כרזות חסרות מובן, לנו הקטנות כמובן אמנות פלסטית עכשוית,  ללא משמעות ממשית בחלל מואר קלות, פתוח אל הרוחות, רק קופסת מתכת קטנה  וסגורה, בתמרוני גמישות,  בפיתולי אברים, בפיתולי נשמות,  כיאה לחתולות, כיאה לחתולות  אשפתות שרוצות או רוצה לצאת קצת מהקופסה אל אור היום, לנשום לרווחה ללא מגבלות זמן ומחויבות  עפי הסכם ונוסחה -  רק כך. פתוח לנשימה סדירה, בחוצות העיר, בגאווה.

שלוש

ובוקר אחד, אחרי אולי חודש אחד, נפערה תהום סמס מיותר של חברה אחת, שלה, שהגיע הישר לידי בעלה וזו רק ההתחלה, כל מה שהגיע אחרי לקוח מסרט בלהות - אהבה- בלהות- אהבה בלהות  - אהבה. חשיכה. הרים של אושר,  גבעות של שמחה,  קימורים מתעגלים, שפועים, רכים, נשאבים לתוך תהום עמוקה. ברגע אחד של קריסה. רעוע ואפל בטעם מתכתי, וריח משונה,  ריח החרדה העמוקה  הלא ברורה.  לחצן המצוקה  משדר אותות של ויתור  והשלמה אל ריק נורא.  אבל התוך הבטני  האמיתי  זה שהמתין בחשיכה שחשף פניו, שהחל לחמם מנועיו מתרומם, מתקומם, זועק: לא לוותר על חום הקימורים, על הגבעות, השיפועים על מגע הקטיפה, עוצמת התשוקה, עומק התבונה,  הכמיהה הבלתי ניתנת לתפיסה, הערגה, הכיסופין, הגוף בגוף כרוך, השד אל שד, על רגע שתיקת המבט.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה