קח את הבת שלי, בבקשה!

האם הגענו לגיל שבו אנחנו רוצים שההורים ישדכו לנו? לילי רוז, רווקה עם רשימת דרישות, מתחילה לשקול אופציות מפתיעות

24/05/2012
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS

חברה חלקה עמי השבוע פיסת אינפורמציה מטרידה. בחור אחד התחיל אתה בפייסבוק. איכשהו פרט המידע דלף החוצה והגיע עד לאביה, שטרח להציץ ללא ידיעתה בפרופיל של הברנש ואף מצא צורך לשתף את חברתי בהתרשמותו ממנו. הוא המליץ בחום שתצא אתו ולא הבין מדוע היא אינה שועה לחיזוריו.

עכשיו, שלא תבינו, ברורה לי דאגת הורינו למתחרש בגזרת חיי האהבה של בתם. בכל זאת, חצינו זה מכבר את השלושים להיווסדנו, ומן הסתם ההורים מקווים ושואפים לאושרה של הבת, שלא לומר לדעת סופסוף שעשו משהו נכון, מישהו חתם עליה ועכשיו הם יכולים להתפנות לישון בשקט או לחשוב על בעיית הפליטים הסודנים ברצינות. כי ראשם פטור לפחות על פניו מדאגה אחת. הפינה הזו נסגרה. חברתי ד' נראתה נסערת. "אני לא מבינה לאן הגענו? מה פתאום הם התחילו לחטט לנו בפייסבוק? ממתי אחד מתפקידיו של אבא שלנו הוא לחלק ציונים וכוכביות, או לבחור עבורנו פרטנר?" כשחקרתי לעומק את יתר חברותיי, התברר גודל הצרה: מסתבר שגם חברות אחרות שלי נתקלות ברמת מעורבות גבוהה מדי מצד אביהן. הגדיל לעשות אביה של ר', שלא רק התבונן בפרופיל הבחור אלא אף חיפש אותו בגוגל ושאב מידע נוסף שבעקבותיו המליץ לר' שלא תעמיק עמו את הקשר. ואני לא יכולתי שלא לתהות, מדוע רק אבא שלי לא?

האם זה כיון שהתייאש ממני והרים ידיים? האם איבד תקווה? האם ייתכן שהוא חש כישלון אישי חרוץ, לאור העובדה שכל חבריו לעבודה שלחו לו הזמנות לאירועים באולמות מפוארים, ורק אבי המסכן נאלץ להרכין ראשו כל פעם מחדש, להודות שטעה בדרך ולהתנצל על כך שבתו הבכורה בררנית מדי, או סתם חסרת מזל. מה רע בי? למה רק אבא שלי לא עובד בזה ולא מודאג??

השבוע שודר בערוץ 2 הסרט "בת השכן רוצה להתחתן", ונתן אשרור סופי ותוקף אגרסיבי ופרונטלי לתופעה: משהו כנראה מאד דפוק בדור שלנו. ואם אנחנו ההורים ושגינו בדרך, זו גם אחריותנו לתקן. משה וקלרה צריכים עזרה. צריכים? זועקים. הם כה מודאגים, עד כדי כך שהמחלה של בתם מדירה שינה מעיניהם. לשם כך כונסה הקונסילריה של מיטב המוחות של נס ציונה, עזבה את כל מחויבויות היומיום – כי מה בעצם חשוב יותר מבחורה רווקה שאך מלאו לה עשרים ותשע – והתגייסה למציאת תרופת הפלא לנגיף הקטלני.

למשה וקלרה בסרט היתה רשימת מכולת ענפה, שלא היתה מביישת אף רווקה טיפוסית מודרנית שקצת מחזיקה מעצמה. אחרי שנים באי הגלות של נטולות-הזוגיות, הגענו סופסוף לרשימת הדרישות הנורמטיבית. של ההורים שלנו. כי איכות היא לא מילה גסה.

בגיל 35, אחרי התפכחות מסוימת, בזמן שאנחנו נכנעות ונוטשות מיני דרישות אלמנטריות ומניחות את בררנות היתר שלנו בצד, מוכנות להתפשרויות כאלה ואחרות לנוכח תכתיבי ולחצי החברה ומוכנות לקחת מכל הבא ליד – לפחות לדייט אחד, מסתבר שמי שטרם השלים עם ממדי המצוקה הוא ההורים שלנו; הם לא מוכנים להודות שאולי משהו בחינוך שהקנו לנו היה שגוי, ומסרבים בתוקף להשלים עם כישלונם הצורב. הם חשים עצמם אחראים לזיווג אופטימלי משל היו הלנה עמרם החדשים. לא עולה בדעתם שאולי לדור שלנו יש פשוט בקשות סף קצת אחרות מאלו שהיו נהוגות בשנות החמישים. יש לנו סבלנות. והנשמה שלנו לא למכירה. לראייה יש את סטטיסטיקת אחוזי הגירושין בארץ, ובתל אביב בפרט.

בארוחה עם הוריי השבוע, לא יכולתי שלא להודות על כך ששפר עלי מזלי, שכן העניין שהוריי מוצאים בעולם ההשתדכויות שלי הוא מאד מינימליסטי. ייתכן שאף אם אציג את החבר הבא שלי בתור ח', מובטל מהדרום – עדיין ירוו נחת, יסתכלו זה על זו ויגידו לעצמם בסיפוק: "ידענו שבסוף היא תסתדר. ותמצא לעצמה מישהו הולם".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה