צעדת הפליטים: יחפים, פצועים ושקטים

הם הלכו בשורות ארוכות לכיוון ירושלים. ניסו לבקוע את חומות האטימות, הצדקנות והרשעות של הפוליטיקאים הישראלים, אך נאלצו להתמודד עם אלימות קשה ולחזור לכלא

22/12/2013
אסתי סגל קבלו עדכונים מאסתי
  • RSS

הרי זה מה שיעשה כל אדם שפוי אחרי שנתיים ושלוש בכלא וללא משפט. רק תהיה לו הזדמנות הוא יברח. אבל הם לא ברחו. לא ניצלו את ההזדמנות להיעלם אי שם בתל אביב ולהיטמע בין אחיהם. הרי כולם נראים אותו הדבר. כולם שחורים.

אבל הם לא ברחו.

הם התחילו ללכת, בשורות ארוכות, לאורך כבישי הנגב, בקור נורא. חלקם יחפים. חלקם פצועים. עייפים עד אין קץ, רועדים מקור, אבל זקופים ועקשנים, צועדים לבקש צדק מהפרלמנט של מדינת הפליטים שכלאה אותם. בתמורה הם קיבלו את האגרוף המורם והמונחת, נגררו בברוטליות לאוטובוסים שהחזירו אותם לכלא. ללא משפט.

הקור בצעדת הפליטים. צילום: אסתי סגל

חזרתי מירושלים לפני יומיים ועדיין המראות לא עוזבים אותי.

מנסה לצלול ולשכוח בתוך "בנגאזי - ברגן בלזן" (שדווקא בספר הזה אני שקועה בימים האחרונים) אבל התיאורים היפים והנוראים כל כך של יוסי סוכרי לא מצליחים להשתיק את בכיו המיואש והמפוחד עד מוות של פליט שנגרר לאוטובוס, ואז גובר עליו קולו המתכתי והסרקסטי של שר הפנים סער. הוא מאשים את פעילי זכויות האדם בהפרעת עבודתם המסורה של פקידי ההגירה. פניו המכורכמות בזעם נורא, אדומות משנאה עולות בזיכרון כשהוא צווח ״קומוניסט, קומוניסט״ ו״שקרן, שקרן״ אל מול דב חנין, בדיונים בוועדת הפנים על חוק המסתננים החדש שיצא במהירות לפועל כדי לעקוף את בג״צ.

צעדת הפליטים. צילום: אסתי סגל

ועכשיו הם שוב למולנו, עולים ובאים שני פליטים סודאנים בולטים בבדידותם הנוראה. צועדים על הכביש המושלג בתוך שיירת המכוניות הפקוקות בקרית הממשלה. הם מחפשים את מקום ההפגנה.

הגענו לירושלים בבוקר. אבי בלכרמן, אילנה ענבר ואני. בעודנו משתרכים בפקק בנסיון למצוא מקום לחניית המכונית כשאין מדרכות ואין חניות, הכל מכוסה שלג, אני קולטת את השניים. הולכים. לבד. אבודים. מה הם עושים כאן?

אבי שיודע ערבית פונה אליהם. מסתבר שהם סודאנים. שניהם לא מכירים את הארץ. לא היו כאן מעולם. פעם ראשונה שיצאו מהכלא. הם שנתיים בסהרונים. ללא משפט. ברחו מסודאן. משפחותיהם נרצחו שם. ואז נרדפו בסיני ועונו. עד שהגיעו לארץ המובטחת, שמצידה כלאה אותם מייד.

ולמה הם לבד? למה הם לא עם כל החבורה שעוד לא הגיעה מקיבוץ נחשון? מסתבר שאחרי הצעדה לבאר שבע, שניהם נסעו לתל אביב (בעוד כל השאר נשארו עם הקבוצה שנסעה לנחשון). שם קיבלו בגדים ונעליים (כנראה מהקהילה) ועכשיו הם כאן. באו לעמוד עם חבריהם, אל מול הכנסת, לדרוש את זכויותיהם. לדרוש חירות.

צעדת הפליטים. צילום: אסתי סגל

לא, גדעון סער, הם לא מהגרי עבודה. לא, פאינה קירשנבאום, הם לא באו לגזול משרות של עניי עירכם המתרבים והולכים בקצב המדיניות הכלכלית שלכם. אם הם היו הדמויות המעוותות שאתם מנסים לצייר, הם לא היו מגיעים להפגין. הם היו נעלמים בתל אביב. אבל ממתי האמת נר לרגליכם פאינה, מירי רגב, גדעון סער, בנימין נתניהו, איילת שקד וכל שאר פרשי האפוקליפסה שלנו?

ואני לא יכולה לגרש מאחורי ארובות העיניים את הדמויות הזקופות והשקטות האלו, צועדות בשקט ובסדר מופתי בשלג, עומדות שם עם השלטים בשקט כזה, בעדינות כזאת, באצילות כזאת. הם לא צעקו, לא השתוללו, לא קיללו, אפילו לא דיברו. רק עמדו בדממה, זקופים ושחומים על הרקע המסמא של השלג. שלטים בידיים השחורות, שלטים כתובים ביד, שגם הם כל כך עדינים, כל כך מדוייקים, כל כך מנומסים, וניסו לבקוע בדרישת הצדק שלהם את השמים הכחולים שנישאו מעליהם זרים ומבוצרים, ואת חומות האטימות, הצדקנות והרשעות של הפוליטיקאים הישראלים.

אלא שהצדק והאמת הרי אינם מטבע עובר לסוחר הניאו ליברלי, והתשובה על בקשתם המנומסת והתרבותית, היתה כידוע אכזרית ובהמית ממש כמו הפוליטיקאים שנתנו את ההוראה. כי הרי חוק הוא חוק, אמר שומר החוק הגדול מכולם בנימין נתניהו, והברירה היא אחת - או לחזור לארצותיהם (למה ברבים? יש להם ארץ אחת - סודאן, אליה הם לא יכולים לחזור, והוא נתניהו לא יכול לגרש אותם לשם), או ללכת לכלא.

למה? למה אלו רק שתי האפשרויות?

צעדת הפליטים. צילום: אסתי סגל

ורותם אילן שעומדת לידי, כאב נורא בעיניה הכחולות, אומרת לי בתדהמה מיואשת - איך השקרים הפרימיטיבים שלהם מצליחים ככה לעבוד? זה הרי מעליב את האינטליגנציה? איך האנשים מאמצים את השקרים האלו ככה? ואני, טיפשה שכמותי, מנסה ללא הועיל, למצוא את ההגיון שמאחורי השיטה, את הרווח הכלכלי או הפוליטי שמאחורי הרשע האינסופי והאכזריות הזו, שמוציאה אותנו עוד כמה צעדים ממשפחת העמים. את מה משרתת ההסתה ומה הם מרווחים מזה, ולא מצליחה להבין. הרי לא יתכן שזו סתם אכזריות גולמית שמתקיימת רק לצורך עצמה. משהו הם בטוח מרוויחים מזה, אבל מה?

ועכשיו עולים מול עיני אורלי וגיא המדושנים נותנים לפאינה ק. ולראש המועצה הגדולה והעשירה בארץ - רמת הנגב - להתנפל על הפליט מדאראפור שישב מנומס ועדין כל כך באולפן מחכה לתורו (שלא הגיע מעולם) כדי לדבר. איך הם מאפשרים לאותה פאינה להסביר לציבור, למה הוא, הפליט הגיע לכאן (להשתלט על עבודה אם לא ידעתם), ואורלי בקולה המתוק שואלת - "למה בעצם לא תחזרו לכלא שנותן לכם מים חמים ומיטה ואוכל (באמת אורלי למה שאת לא תלכי לנוח בכלא אם המקום כל כך מופלא לטעמך?).

והעדינות והאצילות של האומללים האלו שנרדפו על נפשם בארצותיהם, עברו את מחנות העינויים בסיני, רק כדי ליפול לכלא הישראלי בו הם יושבים יותר משנתיים ללא משפט. שבקשותיהם לקבל מעמד של פליט מעולם לא נבדקו, למרות גדעון סער שהצהיר שהוא אישית קרא אותן אחת לאחת ומצא שאינן ראויות, שהלכו ברגל יומיים בקור הנורא, חלקם יחפים, חלקם תוך כדי צום של שלושה ימים, רק כדי להירמס שוב ולהיזרק שוב לכלא, לא מפסיקה לרדוף אותי.

שאלוהים יעזור לכולנו.

אפילוג:

דיווחים שהגיעו מסהרונים (לשם הובאו המפגינים) מספרים על כך שנלקחו מהם הטלפונים הסלולארים, אין להם שמיכות וגם לא אפשרות להתחמם, ונמנע מחבריהם שבמתקן חולות להעביר אליהם את הציוד שלהם שנשאר במחנה.

ובכל זאת, למרות הסבל הגדול של הצעידה בקור והתגובה האלימה של מדינת ישראל לבקשה הכל כך אלמנטרית שלהם ליחס אנושי ולהכרה בבקשתם למקלט מדיני, יצאה ביום חמישי קבוצה נוספת של כ-150 איש משערי הכלא הפתוח "חולות" מתוך כוונה להגיע לירושלים, לאות הזדהות עם חבריהם שנכלאו ולהעלות גם הם את דרישתם להכרה בזכויותיהם.

הפעם מדינת ישראל לא חיכתה. בניגוד לחוק המאפשר להם להיות מחוץ לגדרות הכלא, הסתערו פקחי משטרת ההגירה על הצועדים, במכות ובאלימות קשה, ולכדו חלק מהם כדי לחזור ולאסור אותם. היו גם שנמלטו אל חולות המדבר שצפה אל שעות של ציד אדם, עד שהאחרון שבהם נלכד מוכה, פצוע ובוכה ונגרר אל הכלא.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה