צומחת מתוך הכאב ולומדת לאהוב את עצמי

בגיל 5 החל סבה של ליאת לפגוע בה מינית, ההתעללות שנמשכה שנים גרמה לה לסלוד מגופה אך היא לא ויתרה ועשתה הכל כדי להשתקם. זה סיפורה

08/07/2018
ליאת יגר קבלו עדכונים מליאת יגר
  • RSS

"העובדה שנשארתי בחיים היא מבחינתי בגדר נס. כשאני חושבת כיום על כמויות הכדורים המשלשלים שהייתי מכניסה אל גופי באותה תקופה, אני מתקשה להאמין. כיום אני מבינה שזה היה ניסיון לפצוע את עצמי מבפנים".

נולדתי בשנת 1978 כבת בכורה למשפחה נורמטיבית. גרנו בצפון הוריי, שתי אחיותיי הקטנות ואני.

סבי וסבתי מצד אמי גרו אף הם בקריות, ברחוב שהוביל אל הים הייתה להם דירה קטנה, בת שלושה חדרים בשבתות ובחגים ביתם הצנוע היה תמיד מלא באנשים – חמולה של דודים, דודות ושיירה של זאטוטים.

סבתי היתה אישה של נתינה. סבי לעומת זאת היה אדם קשה שהשליט בבית משמעת נוקשה ומירר לבני המשפחה את החיים. למעשה אני זוכרת היטב שני מצבים עיקריים: מצב אחד כשהיה בהכרה מלאה ומצב שני כשהיה שותה. הוא הרבה לשתות ערק וכשהיה משתכר כולם ידעו שכדאי להיזהר ממנו. איבוד שליטה וצעקות היו רק חלק קטן מהסימפטומים שהתלוו לשתייה.

ברגעים שהיה פיכח, התגלו בפנינו צדדים אחרים. הכרתי אותם מקרוב. אלו היו רגעים של חיבה כלפיי בני המשפחה ובמיוחד כלפיי. אמי היתה בתו הבכורה ובתור הנכדה הראשונה במשפחה, סבי אהב אותי מאוד. הייתי ילדה יפה, עם עיניים כחולות ושיער בהיר, ולדעתי הוא העריץ את היופי שלי. הוא לא סירב לאף בקשה שלי, דמי כיס או פינוקים אחרים. לעיתים קרובות היה מאמץ אותי אליו בחום, מחבק ומנשק.

אבל בגיל חמש האהבה שלו אליי חצתה את הגבולות.

היתה זו שעת צהריים בביתם ההומה של סבא וסבתא. כמדי שבת לאחר שהמבוגרים פרשו לסלון אחרי הארוחה, נפנו הילדים לשחק באחד החדרים. בשעות הללו נהג סבי לשבת לבדו במרפסת שליד החלון וללגום בשקט מכוסית הערק שלו.

כך קרה מאז ומתמיד, אך את אותם צהריים לא אשכח לעולם.

את אותו יום, ליאת לא תשכח לעולם (צילום: שאטרסטוק / Photographee.eu)

בעודי משחקת עם שאר הילדים, הוא לפתע לקח אותי הצדה, אחז בחוזקה בידי והוביל אותי אל המרפסת. לאחר שווידא שאיש לא רואה, קירב אותי אליו, הכניס את ידו אל מתחת לבגדיי התחתונים ולהפתעתי הגמורה, הכניס את אצבעותיו אל איבר המין שלי. נרעדתי. אצבעותיו העבות, המחוספסות, אצבעות של פועל קשה יום פלשו אל מקום עדין כל כך שנמצא בתוכי, מקום שכלל עדיין לא הכרתי. ובעודו מענג את עצמו באמצעות גופי הפעוט, דאג סבי להניח אצבע אחת על שפתיו, כמסמן לי שלא להוציא הגה מפי.

הרגעים הללו היו קצרים, אבל כל כך ארוכים. במהלכם היה לי ברור שמשהו לא טוב קורה. המציאות שלי כפי שהכרתי אותה עד כה, השתנתה לבלי שוב.

מגיל 5 חזרה הסיטואציה על עצמה מספר פעמים לאורך שנות ילדותי והתבגרותי. הוא היה מוצא דרך להגיע אליי בביקורים שלנו בביתם כשאיש אינו שם לב, להוביל אותי אל המרפסת ושם לפלוש אל תוך גופי. עד הפעם האחרונה שזה קרה, הייתי בכיתה ט' כהרגלו הוא אחז את ידי בחוזקה אבל אני הדפתי אותו ממני בכוח, ומאז הוא חדל לנסות. לאחר מכן צמצמתי את ביקוריי בביתם של סבא וסבתא עד למינימום האפשרי. לערב ליל הסדר בביתם סירבתי להגיע. השתוללתי בצעקות לאמי שאיני מוכנה לבוא מבלי להסביר מדוע. הוריי המתוסכלים הבינו שמשהו לא טוב עובר עליי, אבל לא היה להם מושג עד כמה הם לרגע לא שיערו בנפשם מהי הסיבה האמיתית.

בעקבות ההתעללות שעברתי במשך שנים, התרוקנה נפשי בזמן שהגוף התמלא. המעגל האכזרי של השמנה – הרזיה עיצב את רוב שנות התבגרותי. במשך שנים ארוכות סלדתי מהגוף שלי. מבחינתי הוא היה המקור לסבל, הסיבה שבגללה החלו כל הצרות שלי. הייתי ילדה שמנה שהפכה לנערה שמנה. השומן היה בעיניי חלק מאותה זוהמה.

במשך שנים הנפש התרוקנה והגוף התמלא (צילום: שאטרסטוק / Maya Kruchankova)

אחרי שנים ארוכות של בושה ורחמים עצמיים, מהמקום הנמוך ביותר החלטתי לאסוף את עצמי התחלתי טיפול ושם לראשונה הבנתי ששום דבר בי אינו "לא בסדר". בפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי בתוך קבוצת שוות, קבוצה של נשים שחוו מקרים דומים לשלי והתמודדו עם תחושות דומות לשלי. היה זה מעיין אישור לכך שבניגוד למה שחשבתי כל השנים, האשמה במה שקרה לי איננה נעוצה בי. זו היתה תפיסה חדשה לגמרי, והיא הקנתה לי תחושת הקלה והגנה. הצלחתי סוף סוף להתבונן על כל מה שחוויתי מזווית ראייה אחרת. הפכתי לאישה שמסוגלת להתייחס לטראומה בחייה לא מתוך תפיסת עולם קורבנית, אלא מתוך תבונה ואחריות. המסר שחשוב לי להעביר לנשים שנאלצו לעבור את החוויה האיומה הוא שאפשר לשנות את החיים והמפתח לכך הוא אהבה עצמית.

בעשורים האחרונים עשיתי ככל האפשר כדי להשתקם, לצמוח ולהוביל את חיי אל מקום טוב, בריא ומחוזק. אני חבה תודה גדולה לכל מי שהיה לידי בדרך הארוכה שעברתי דרך שהחלה בטיפול הקבוצתי והמשיכה לטיפול פרטני כואב וחושפני שעימת אותי עם עברי.

התקדמתי לאט למדתי להקשיב לגוף ולנפש שלי והבנתי עד כמה הם אינם ניתנים להפרדה ועד כמה שניהם משפיעים זה על זה באופן שווה. ההבנה הזאת עזרה לי לשנות לא רק את הרגלי האכילה שלי, אלא גם את הרגלי החשיבה שלי. למדתי לקבל את עצמי ובעיקר לסלוח.

ליאת יגר: צמחה ממקום של כאב (צילום: גיל נחושתן)

לאורך השנים תמיד דימיתי את חיי למסע ארוך וסיזיפי, מלא אתגרים ומהמורות. היום אני מבינה שזהו גם מסע חשוב ומשמעותי מאין כמוהו, שבעקבותיו הפכתי למי שאני כיום- למדתי לאהוב את עצמי מחדש ואני מלאה באהבה כלפי העולם וחדורת מוטיבציה להעביר את המסר הבא:

גם מהמקום הנמוך אפשר להשתקם ולצמוח!

כיום אני מנטורית ומתווה דרך לאנשים, מנחה ומעצימה אותם בתהליכי הרזיה באמצעות שיטה ייחודית שעיקרה איזון פנימי וחיצוני, ביטחון עצמי ושלווה.

הרבה לפני שאני מתחילה לדבר בקבוצות שאני מנחה על נושאים כמו תפריט מאוזן או מתכונים, אני מכינה את המשתתפים לכך שהם עומדים לעבוד עבודה מעמיקה הדורשת לא מעט אומץ. לא מדובר "בדיאטה" אלא בתהליך שלם שמאלץ לצלול פנימה כדי להתקלף מהשכבות- הפיזיות והרגשיות. וכך לצד הצבת מטרות ויעדים, החלק המהותי במפגשים שלי עם הקבוצות סובב סביב דימוי עצמי חיובי, קבלה עצמית ותפיסת עולם שלפיה מחשבה מייצרת מציאות.

כמעט שני עשורים חלפו מאז השתנו חיי מקצה לקצה, ובכל יום שעובר אני מקפידה לעשות הכל כדי לשמור על האיזון ולהעביר הלאה באהבה את הכלים שרכשתי. המסע שעברתי ממשיך להיות מרכיב משמעותי בחיי, אבל כבר באופן אחר.

נקודת המוצא שלי היא שלא משנה לאיזו מציאות נולדנו, אנחנו יכולים לייצר עבורנו כל מציאות שנחפוץ בה.

ליאת יגר (צילום: גיל נחושתן)

ליאת יגר – היא הבעלים של מרכז ליאת יגר קבוצות הרזיה ופעילות גופנית הפועל למעלה מעשור בצפון הארץ. בימים אלו מושק ספר הביכורים של ליאת "לחיות בשיווי משקל" הספר חושף לראשונה את סיפורה האישי ומתווה דרך לכל מי שמעוניין לפרוץ את מלכודת הסבל באמצעות שלושה שלבים מפורטים של עבודה עצמית. כיצד לקבל ולאהוב את עצמנו, כיצד לדייק את מחשבותינו וכיצד להתמסר לתהליך.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה