פרק ראשון: NW

סלונה מחלקת 30 עותקים של NW, הרומן החדש מאת זיידי סמית', הסופרת הלונדונית שכרגיל ממפה את העיר האהובה עליה ופורטת אותה להרפתקאות אהובות

19/08/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
» עטיפת הספר

מתוך הספר: NW, מאת זיידי סמית', מאנגלית: אלינור ברגר. הוצאת כנרת זמורה ביתן

 

פרק ראשון

 אנחנו חונים תשעה קילומטרים מקו החזית. אתמול החליפו אותנו. עכשיו הקיבה שלנו מלאה שעועית ובשר בקר ואנחנו שבעים ומרוצים. לכל אחד מאיתנו הרשו אפילו למלא לעצמו עוד צלחת פח בשביל הערב. חוץ מזה, קיבלנו מנות כפולות של נקניק ולחם — זה מחזק אותנו. מחזה כזה לא נראה כאן זה זמן רב: הטבח בעל ראש העגבנייה האדום ממש מפציר בנו לאכול. לכל מי שעובר לידו הוא מחווה בתרווד ויוצק מנה נדיבה לצלחתו. הוא מיואש לגמרי. אין לו מושג איך ירוקן את סיר הגוּלָש שלו. טְיָאדֶן ומילֶר השיגו קערות רחצה ומילאו אותן עד שפתן בתור רזרבה. טְיָאדֶן עושה את זה מתוך גרגרנות, מילֶר — מתוך דאגה לעתיד. חידה היא בעינינו לאן טְיָאדֶן דוחס את כל המזון הזה. הרי הוא רזה כמו יתד.

אבל החשוב מכול הוא שגם מנות הטבק הוכפלו. לכל אחד עשרה סיגרים, עשרים סיגריות ושתי חפיסות של טבק לעיסה. זו מנה נכבדה ביותר. את טבק הלעיסה שלי החלפתי תמורת הסיגריות של קַטשינְסקי, ועכשיו יש לי ארבעים סיגריות. זה יספיק ליום אחד.

למען האמת, כל השפע הזה לא מגיע לנו. רשויות הצבא אינן נדיבות כל כך. הכול הודות לאיזו טעות.

לפני שבועיים נשלחנו אל החזית להחליף יחידה אחרת. הגזרה שלנו היתה שקטה למדי, והאפסנאי קיבל לקראת יום חזרתנו את כמות המצרכים הרגילה לפלוגה של מאה וחמישים איש. אלא שדווקא ביום האחרון פתחה לפתע הארטילריה האנגלית במטח פגזים והנחיתה אש תופת בלתי פוסקת על העמדה שלנו, עד שנגרמו לנו אבדות כבדות וחזרנו רק שמונים איש. הגענו בלילה ומיד נפלנו על המזרנים, לישון סוף־סוף כמו שצריך. קַטשינְסקי צודק: המלחמה לא היתה נוראה כל כך אילו רק היו נותנים לישון קצת יותר. בחזית אתה בקושי מצליח לישון, וארבעה־עשר יום בכל פעם הם הרבה זמן.

כבר הגיעה שעת צהריים כשהזדחלו הראשונים מבינינו ויצאו מהצריפים. כעבור מחצית השעה לקח כל אחד את צלחת הפח שלו והתייצב לפני המטבח, שריח שמנוני ומזין עלה ממנו. בראש התור נעמדו, כמובן, הרעבים ביותר: אַלבֵּרט קְרוֹפּ קטן הקומה, ששִׂכְלוֹ צלול מִשל כולנו, ולכן הוא עדיין טר"ש; מילֶר מספר חמש, שעדיין גורר עמו לכל מקום את ספרי הלימוד וחולם על מועדי בחינות מיוחדים. תחת אש התופת הוא משנן חוקי פיזיקה; לֶר, שזקנו מגודל, וחיבה יתרה שמורה בלבו לנערות מבית הזונות של הקצינים. הוא נשבע שעל פי פקודת מטה הן חייבות ללבוש לבנים של משי, וכי לקראת ביקור של סרן ומעלה עליהן אפילו להתרחץ; ורביעי בתור — אני, פָּאוּל בּוֹימֶר. ארבעתנו בני תשע־עשרה, ארבעתנו תלמידי כיתה אחת, ויחד יצאנו למלחמה.

סמוך אחרינו הצטופפו רעינו. טְיָאדֶן, מַסגֵר צנום, בן גילנו, גדול הזללנים של הפלוגה. ביושבו לאכול הוא רזֶה, ובקומו הוא שמן כמו פשפש מעובר; הָאיֶה וֶסְטהוּס, גם הוא בן גילנו, כורה כָּבוּל, אחד שמסוגל לאחוז בכף ידו כיכר לחם משומר, לכסות עליה באצבעותיו ולהכריז: נחשו מה יש לי ביד... ; דֵטֵרינְג, איכר שחושב כל הזמן רק על המשק ועל אשתו; ולבסוף, סְטָניסלָאוּס קַטשינְסקי, ראש החבורה שלנו, קשוח, ערמומי, ממולח, בן ארבעים, פניו כעין העפר, עיניו כחולות, כתפיו שמוטות, ואין כמוהו מיטיב להריח צרות, אוכל טוב ומשימות קלות. עמדנו בראש התור לפני סיר הגוּלָש. סבלנותנו התחילה לפקוע כי הטבח השאנן לא נתן דעתו אלינו כלל. לבסוף קרא קַטשינְסקי: "נו, פתח כבר את בית התמחוי שלך, היינריך! הרי רואים שהשעועית כבר רכה."

אבל ההוא הניד בראשו הישנוני: "קודם כול, כולכם צריכים להיות כאן."

טְיָאדֶן גיחך: "כולנו כאן."

הטבח עוד לא הרגיש במאומה. "הייתם רוצים! איפה כל השאר?"

"אותם לא תאכיל היום! מהם בבית חולים, מהם בקבר אחים."

הידיעה נחתה על ראשו של הטבח כמהלומת מחץ. הוא התנודד. "ואני בישלתי למאה וחמישים."

קְרוֹפּ תקע מרפק בצלעותיו. "סוף־סוף נהיה שׂבֵעים פעם אחת. קדימה, תתחיל לחלק!"

פתאום ירדה הֶאָרָה על טְיָאדֶן. פני העכבר המחודדות שלו התחילו קורנות ממש, עיניו הצטמצמו מרוב עורמה, לחייו רטטו, והוא קרב אל הטבח: "בן־אדם, זה אומר שקיבלת גם לחם למאה וחמישים איש, מה?" הטבח הינהן במבוכה. טְיָאדֶן תפס במעילו. "וגם נקניק?"

שוב הינהן ראש העגבנייה.

לסתותיו של טְיָאדֶן הרעידו. "וגם טבק?"

"כן, הכול."

טְיָאדֶן הביט סביבו בפנים זורחות. "זה מה שנקרא מזל משמים! הכול בשבילנו! אז בעצם כל אחד יקבל — חכו רגע — בדיוק מנה כפולה!"

אבל הנה קם לתחייה ראש העגבנייה והודיע: "בלתי אפשרי."

אלא שעכשיו כבר התעוררה גם רוחנו, וכולנו נדחקנו סביבו.

"מה זאת אומרת בלתי אפשרי, ג'ינג'י?" שאל קַטשינְסקי.

"מה שנועד למאה וחמישים איש, אי אפשר לתת לשמונים."

"תכף נַראה לך שאפשר," רטן מילֶר.

"את התבשיל לא אכפת לי, אבל מנות אני יכול לחלק רק לשמונים איש," התעקש ראש עגבנייה.

קַטשינְסקי התרגז. "נראֶה לי שהגיע הזמן להעיף אותך מהתפקיד. לא בשביל שמונים איש קיבלת אספקה, אלא בשביל פלוגה שתיים, נקודה. מה שקיבלת, את זה תחלק! פלוגה שתיים זה אנחנו."

התחלנו להדוף את הבחור. אף אחד לא סבל אותו במיוחד. באשמתו קרה לא אחת שקיבלנו את האוכל בשוחות מאוחר מדי וקר, כי כל אימת שניתכה קצת אש פגזים, היה פוחד להתקרב עם הסיר שלו, ומחלקי האוכל שלנו נאלצו לעבור מרחק רב יותר מאלה של הפלוגות האחרות. אפילו בּוּלקֶה מפלוגה אחת טוב ממנו. אמנם הוא שמן כמו אוגר בחורף, אבל בשעת צורך הוא סוחב את הסירים אפילו עד קו החזית.

היינו בדיוק במצב הרוח הנכון, והעניינים בוודאי היו מגיעים לידי קטטה, אילולא הופיע מפקד הפלוגה שלנו. הוא שאל לסיבת המריבה, ואז אמר רק: "כן, היו לנו אתמול אבדות כבדות..."

אחר כך הסתכל אל תוך הסיר. "השעועית נראית טוב."

ראש עגבנייה הינהן. "התבשלה בשומן ובבשר."

הסֶגֶן הביט בנו. הוא ידע מה אנחנו חושבים, ובכלל, הוא הבין עניין, שהלוא גדל בינינו ובא לפלוגה עוד בתור סַמָל. שוב הרים את מכסה הסיר וריחרח. בלכתו אמר: "תביאו גם לי צלחת מלאה. והמנות יחולקו כולן. הן רק יועילו לנו."

ראש עגבנייה עמד בפנים מכורכמות בשעה שטְיָאדֶן ריקד סביבו.

"מגיע לך! מתנהג כאילו האספקה שייכת לו. ועכשיו תתחיל לחלק, פרזיט שכמוך, וחסר לך שתטעה בספירה..."

"לך תתלה את עצמך!" סינן ראש עגבנייה. הוא התפקע מכעס, דברים כאלה נשגבים מבינתו. הוא חדל להבין את העולם. וכמו להפגין ששום דבר לא משנה עוד, חילק ביוזמתו לכל אחד עוד חצי ליטרא של תחליף דבש.

F

אכן, טוב ומיטיב הוא היום הזה. אפילו הדואר הגיע, וכמעט כל אחד קיבל כמה מכתבים ועיתונים. עכשיו אנחנו פוסעים בנחת אל השדה שמאחורי הצריפים. קְרוֹפּ נושא תחת בית שחיו מכסה עגול של חבית מרגרינה. בקצהו הימני של השדה הוקמה מחראה משותפת גדולה, מבנה קבע מקוּרה. אבל זה מתאים יותר לטירונים, שעדיין לא למדו כיצד להפיק תועלת מכל דבר. אנחנו מחפשים משהו טוב יותר. פה ושם עוד פזורות בשטח תיבות קטנות ליחיד, המשמשות לאותה מטרה. הן מרובעות, נקיות, עשויות כולן עץ, סגורות סביב־סביב, והמושב נוח ובלי דופי. בצדדים הותקנו ידיות לנשיאת התיבות ממקום למקום. אנחנו מקרבים שלוש מהן זו לזו במעגל ומתיישבים בנחת. לא נקום מכאן בטרם תחלופנה שעתיים.

עודני זוכר איך התביישנו בהתחלה, בהיותנו טירונים, כשנאלצנו לעשות את צרכינו במחראה המשותפת שבבסיס. דלתות אין שם, ועשרים איש יושבים זה ליד זה כמו ברכבת. אפשר לסקור אותם במבט אחד, חייל הלוא חייב תמיד להימצא בפיקוח.

בינתיים למדנו להתגבר על מעט הבושה הכרוכה בכך. עם הזמן התרגלנו גם לדברים אחרים לגמרי.

כאן, בשדה הפתוח, הרי זה תענוג של ממש. היום אינני מבין עוד מדוע נהגנו להתעלם בבושה מהעניינים האלה, הם הרי טבעיים כמו אכילה ושתייה. ואולי לא היה צריך לייחד עליהם את הדיבור אלמלא תפקידם המהותי בחיינו והחידוש שהיה כרוך בהם בשבילנו — בשביל אחרים הם נהפכו מזמן לעניין מובן מאליו.

החייל קרוב אצל קיבתו ומעיו יותר מכל אדם אחר. שלושה רבעים מאוצר המילים שלו לקוחים מהתחום הזה, והוא משמש לו מצע לביטויים של שמחה גדולה ושל זעם עמוק כאחד. באופן אחר אי אפשר כלל להתבטא בתמציתיות ובבהירות כאלה. קרובי משפחתנו ומורינו יתפלאו מאוד כשנחזור הביתה, אבל כאן זוהי השפה השלטת.

מכוח פומביותם הכפויה בחיינו כאן, הושב לצרכים אופיים התמים. יותר מזה, הם כה מובנים מאליהם בשבילנו, עד שאנחנו נהנים מעשייתם בנחת כמו, נגיד, ממשחק קלפים מהנה במקום מוגן מפגזים. לא בכדי הומצא הביטוי: "שמועת מחראה". המקומות האלה הם התחליף הצבאי למדור הרכילות ולשולחן המסבאה. לעת עתה אנחנו מרגישים טוב יותר מבכל בית שימוש מפואר עם אריחי חרסינה לבנים. שם שוררת אולי היגיינה, אבל כאן יפה.

השעות הללו שאננות להפליא. מעלינו שמים תכולים. באופק תלויים בלוני התצפית, צהובים ושטופי שמש, ולידם העננים הלבנים של אש תותחי הנ"מ. מפעם לפעם הם ניתזים אל על כאלומה, ברודפם אחר מטוס.

נהמת החזית מגיעה לאוזנינו רק כהד עמום של סערה רחוקה, אפילו זמזום הדבורים מחריש אותה.

וסביבנו השדה הפורח. גבעולים עדינים מתנועעים, פרפרים מרחפים ברוח החמה, הרכה, של שלהי הקיץ, אנחנו קוראים מכתבים ועיתונים ומעשנים, מסירים את הכומתות ומניחים אותן לצדנו, הרוח משחקת בשערנו, היא משחקת בדיבורינו ובמחשבותינו. שלוש התיבות עומדות בין פרחי פרג אדומים, זוהרים.

אנחנו מניחים את מכסה חבית המרגרינה על ברכינו, והרי לנו מצע טוב למשחק סְקאט. קְרוֹפּ הביא את הקלפים. בכל פעם ששלושתנו מכריזים "עֲבוֹר!" אנחנו משחקים סיבוב "זבל". אפשר לשבת ככה לנצח.

צלילי מפוחית עולים מן הצריפים. מפעם לפעם אנחנו מניחים את הקלפים ומביטים איש ברעהו. אז אומר אחד מאיתנו: "כן, חברים..." או "זה היה יכול להיגמר רע..." ורגע אחד אנחנו שוקעים בדומייה. בתוכנו כבוש רגש חזק, כל אחד מאיתנו מרגיש בו, אין צורך להרבות במילים. בקלות יכול היה לקרות שלא היינו יושבים היום בתיבות שלנו, לא היה חסר אלא כחוט השערה. ומשום כך הכול סביבנו חדש ועז — הפרג האדום והאוכל הטוב, הסיגריות ורוח הקיץ.

קְרוֹפּ שואל: "מישהו מכם ראה עוד פעם את קֵמֵריך?"

”הוא שוכב ב'סט. יוֹזֶף'," אני אומר.

מילֶר סבור שמדובר בפגיעת כדור בירך, מתכון בדוק לשיבה הביתה.

אנחנו מחליטים לבקר אותו אחר הצהריים.

קְרוֹפּ שולף מכתב אחד. "קַנטוֹרֵק מוסר לכם דרישת שלום."

אנחנו צוחקים. מילֶר משליך את הסיגריה ואומר: "הייתי רוצה שהוא יהיה כאן."

F

קַנטוֹרֵק היה המחנך שלנו. איש קטן קומה, מחמיר, לבוש פְראק אפור ופניו פני חַדַּף. מבנה גופו מזכיר את זה של הסַמָל הימֶלְשטוֹס, "אימת הטירונים". משונה שאסונו של העולם מקורו פעמים רבות דווקא באנשים קטני קומה, הם נמרצים ושוחרי מדון יותר מהתמירים. תמיד נשמרתי שלא להיקלע למחלוקת עם מפקדים קטני קומה, על פי רוב אלה פושטי עור ארורים.

קַנטוֹרֵק הִרבה כל כך להטיף לנו בשיעורי ההתעמלות, עד שהלכנו בראשותו כאיש אחד אל לשכת הגיוס והתנדבנו. עודני רואה אותו לפנַי, עיניו רושפות גצים מבעד לעדשות משקפיו, והוא שואל בקול נרגש: "בוודאי תצטרפו אלי, חברים?"

המחנכים האלה נושאים את הרגש מוכן בכיס חזיית המקטורן ושולפים אותו מדי שעה בשעה. אבל אז עוד לא הבנו את זה. אחד מאיתנו היסס ולא שש להצטרף. זה היה יוֹזֶף בֵּהְם, בחור שמנמן ונוח לבריות. בסופו של דבר התרצה, אחרת היה נידון להוקעה. אולי היו עוד בחורים שחשבו כמוהו, אבל איש לא אבה להוציא את עצמו מן הכלל, כי בימים ההם מיהרו אפילו ההורים להשמיע את המילה "פחדן". פשוט לאיש לא היה מושג מה עתיד להתרחש. הנבונים מכול היו בעצם העניים ופשוטי העם. הם מיד ראו במלחמה אסון. ואילו העשירים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, אף על פי שדווקא הם היו יכולים להבין טוב מהאחרים מה יהיו התוצאות. קַטשינְסקי טוען שזה נובע מהחינוך שלהם, הוא עשה אותם טיפשים. וכל מה שקָט אומר, הוא אומר מתוך שיקול דעת.

למרבה הפליאה, היה בֵּהְם בין הראשונים שנפלו. באחת ההסתערויות נורה בעיניו, ואנחנו סברנו שמת ועזבנו אותו מוטל בשדה. לא יכולנו לקחת אותו איתנו כי נסוגנו בבהלה. אחר הצהריים שמענו לפתע את קולו וראינו אותו זוחל. כשנפגע רק איבד את ההכרה. בגלל העיוורון וכאבי התופת לא חיפש מחסה, וכך נורה מן העבר השני לפני שהספקנו להגיע אליו ולאסוף אותו.

מובן שאין לקשור בין המקרה הזה ובין קַנטוֹרֵק — אנה היינו באים אילו כבר בזה ראינו עילה להאשים אותו. הלוא קַנטוֹרֵקים כאלה היו לאלפים, וכל אחד מהם היה משוכנע שהוא עושה כמיטב יכולתו בדרך הנוחה לו. ואולם דווקא בשל כך הם פושטי רגל בעינינו. היה עליהם להיות לנו, לבני השמונה־עשרה, מתווכים ומדריכים לעולם הבגרות, לעולם העבודה, החובה, התרבות והקִדמה — לעולם העתיד. לפעמים לעגנו להם ועוללנו תעלולים קטנים, אבל ביסודו של דבר האמנו להם. לַסמכות שלהם ייחסנו תובנות מעמיקות וחוכמת לב אנוש. אבל המת הראשון שראינו ניתץ את אמונתנו זו. נאלצנו להכיר בכך שבני דורנו הגונים מבני דורם. הם עלו עלינו רק במליצות נדושות ובמיומנות. אש התופת הראשונה העמידה אותנו על טעותנו, ותחתיה התמוטטה השקפת העולם שהורישו לנו.

בשעה שהם הוסיפו לכתוב ולנאום, אנחנו ראינו בתי חולים וחיילים גוססים. בשעה שהם ציינו את השירות למדינה כערך עליון, אנחנו כבר ידענו שפחד המוות חזק יותר. ואף על פי כן לא נעשינו מורדים, עריקים, פחדנים — הם הלוא היו משמיעים ביטויים כאלה תדיר — אהבנו את המולדת ממש כמוהם, ובכל התקפה הסתערנו באומץ. אלא שעכשיו למדנו להבחין בין הדברים, בבת אחת נפקחו עינינו לראות. וראינו שדבר לא נותר מעולמם. לפתע היינו לבד להחריד — ולבדנו נאלצנו להתמודד עם הדברים.

F

לפני שאנחנו יוצאים לבקר את קֵמֵריך אנחנו אורזים את חפציו. בוודאי יזדקק להם בדרך הביתה. בבית החולים הצבאי התנועה רבה. כרגיל עומדים שם ריחות של קַרבּוֹל, מוגלה וזיעה. בצריפים כבר התרגלנו לכל מיני ריחות, אבל כאן תוקפת אותך בנקל סחרחורת. אנחנו שואלים היכן מיטתו של קֵמֵריך. הוא שוכב באולם ומקבל את פנינו בהבעה חלושה של שמחה והתרגשות חסרת אונים. כששכב מחוסר הכרה, נגנב שעונו.

מילֶר מניד בראשו: "כמה פעמים אמרתי לך לא לקחת שעון יקר כזה לשדה."

מילֶר מחוספס במקצת וישיר, ועומד על שלו בעקשנות. אחרת היה סותם את הפה, הרי כל אחד רואה שקֵמֵריך לא יֵצא מפה עוד. ממש לא משנה אם ימצא את שעונו, לכל היותר אפשר יהיה לשלוח אותו הביתה.

"מה שלומך, פרַנץ?" קְרוֹפּ שואל.

קֵמֵריך שומט את ראשו. "הכול בסדר — רק שיש לי כאבים נוראיים בכף הרגל."

אנחנו מביטים בשמיכה שלו. רגלו מונחת תחת סל של חוטי ברזל, ושמיכה פרושה מעליו. אני בועט בשוקו של מילֶר כי הוא עוד מסוגל לספר לקֵמֵריך מה אמרו לנו הסניטרים בחוץ: אין לו כף רגל עוד. קטעו אותה.

הוא נראה נורא, צהוב וחיוור, בפניו כבר הופיעו הקווים הזרים שראינו מאות פעמים. בעצם אין אלה קווים אלא מעין סימנים. מתחת לעור חדלו החיים לְפַעֵם, הם נדחקו אל קצות הגוף, המוות מפלס את דרכו מבפנים, בָּעיניים הוא כבר מושל. הנה שוכב רענו קֵמֵריך, שרק לפני ימים מעטים עוד צלה איתנו יחד בשר סוסים והשתופף במכתש הפגזים — עודו קֵמֵריך, ובה בעת איננו עוד, דמותו מטושטשת ובלתי ברורה, כמו תשליל של סרט צילום ששתי תמונות צולמו עליו. אפילו קולו נשמע כמו אֵפֶר.

אני נזכר ביום צאתנו למלחמה. אמו, אישה שמנה וטובת לב, ליוותה אותו לתחנת הרכבת. היא בכתה בלי הפוגה, פניה היו נפוחות וצבות. קֵמֵריך נבוך, כי מכל האימהות היא היתה הפחות מאופקת, היא ממש נמסה לכדי שומן ומים. בתוך כך נפל מבטה עלי, והיא תפסה שוב ושוב בזרועי והפצירה בי שאשגיח שם על פרנץ. ואמנם, פניו עוד היו כפני ילד ועצמותיו רכות כל כך, עד שכבר בתום ארבעה שבועות של נשיאת תרמיל החל לסבול מפלטפוס. אבל איך אפשר להשגיח על מישהו בשדה הקרב?!

"עכשיו תיסע הביתה," קְרוֹפּ אומר, "ולרגילה היית צריך לחכות לפחות עוד שלושה או ארבעה חודשים."

קֵמֵריך מהנהן. אינני יכול לשאת את מראה ידיו, הן כמו שעווה. תחת ציפורניו הצטברה זוהמת השוחות, והיא כחולה־שחורה כמו רעל. על דעתי עולה כי הציפורניים האלה יוסיפו לגדול עוד זמן רב אחרי שיחדל קֵמֵריך לנשום, כצמחים מבעיתים העולים מן המרתף. לנגד עיני אני רואה את התמונה: הן מתעקלות כחולץ פקקים, צומחות וצומחות, ואיתן גם השיער שעל הגולגולת הנמקה, כעשב על אדמה דשנה, בדיוק כמו עשב, כיצד זה ייתכן...?

מילֶר מתכופף: "הבאנו את חפציך, פרנץ."

קֵמֵריך מורה בידו: "הניחו אותם מתחת למיטה." מילֶר מניח אותם שם. קֵמֵריך חוזר לדבר על השעון. איך נוכל להרגיע אותו בלי לעורר בו חשד?!

מילֶר שב ומופיע ובידיו זוג מגפי טייסים. מגפיים אנגליים נפלאים מעור רך וצהוב, המגיעים עד הברך ונשרכים בשרוך עד למעלה, מגפיים שכל אחד היה חושק בהם. מילֶר מתלהב למראם, הוא מודד את סוליותיהם כנגד נעליו הגסות ושואל: "אתה רוצה לקחת את המגפיים איתך, פרנץ?"

שלושתנו חושבים אותה מחשבה: גם אם יחלים, יוכל לנעול רק אחד מהם. הם חסרי ערך בשבילו. ולנוכח פני הדברים כרגע, חבל להשאיר אותם כאן — הסניטרים יחטפו אותם, כמובן, מיד כשימות. מילֶר חוזר ושואל: "אתה לא רוצה להשאיר אותם פה?" קֵמֵריך אינו מתרצה. הלוא הם מיטב רכושו. "נוכל להתחלף," מילֶר מציע, "כאן בשדה הם יכולים להיות מועילים מאוד." אבל קֵמֵריך אינו משנה את דעתו. אני דורך על רגלו של מילֶר. בהיסוס הוא מחזיר את המגפיים היפים אל מתחת למיטה. אנחנו משוחחים עוד קצת ואז נפרדים.

"להתראות, פרנץ."

אני מבטיח לו לבוא גם מחר. גם מילֶר מבטיח, הוא חושב על המגפיים הגבוהים ורוצה לעמוד על המשמר.

קֵמֵריך נאנח. יש לו חום. בחוץ אנחנו מעכבים סניטר אחד ומפצירים בו להזריק משהו לקֵמֵריך.

הוא מסרב. "אם נזריק מורפיום לכולם, נזדקק לחביות מלאות..."

"אתה משרת כנראה רק קצינים," קְרוֹפּ אומר ברשעות. אני ממהר להתערב, וקודם כול נותן לסניטר סיגריה. הוא לוקח. ואז אני שואל: "אתה רשאי בכלל לתת זריקה?"

הוא נעלב. "אם אתם לא מאמינים, בשביל מה אתם מבקשים ממני..."

אני תוחב לידו עוד כמה סיגריות. "תעשה לנו טובה..."

"נו, טוב," הוא אומר. קְרוֹפּ נכנס איתו, הוא אינו מאמין לו ורוצה לראות במו עיניו. אנחנו מחכים בחוץ.

מילֶר חוזר לדבר על המגפיים. "הם יתאימו לי בדיוק. הנעליים שלי הן כמו סירות, בגללן צומחת לי יבלת אחרי יבלת. אתה חושב שהוא יחזיק מעמד עד מחר אחרי התורנות? אם הוא ימות בלילה, אנחנו יכולים לשכוח מהמגפיים..."

אלברט חוזר. "אתם חושבים...?" הוא שואל.

"הוא מחוסל," מילֶר אומר נחרצות.

אנחנו יוצאים לדרכנו לשוב לצריפים. אני חושב על המכתב שאצטרך לכתוב מחר לאמו של קֵמֵריך. צינה אוחזת בי. הייתי שמח לכוסית של שנאפס. מילֶר תולש כל מיני עשבים ולועס אותם. פתאום קְרוֹפּ הקטן משליך את הסיגריה, רומס אותה בפראות, מביט סביבו בפנים מוטרדות ונבוכות וממלמל: "לעזאזל, לעזאזל כל המצב המחורבן הזה!"

אנחנו מוסיפים ללכת עוד שעות ארוכות. קְרוֹפּ נרגע. אנחנו מכירים את הזעם הזה, כל אחד שהיה בחזית נתקף בו מפעם לפעם. מילֶר שואל אותו: "מה בעצם כתב לך קַנטוֹרֵק?"

הוא צוחק: "שאנחנו נוער הברזל." שלושתנו צוחקים צחוק מר. קְרוֹפּ מגדף, הוא שמח שיש לו אפשרות לדבר.

כן, זה מה שהם חושבים, זה מה שחושבים עשרות אלפי הקַנטוֹרֵקים! נוער ברזל. נוער! כולנו לא יותר מבני עשרים. אבל צעירים? נוער? זה היה לפני זמן רב.

אנחנו אנשים זקנים.

2

מוזר לי לחשוב שבבית, במגירת המכתבה, מונחים דפים ובהם התחלה של מחזה, "שאול", וצרור שירים. לא ערב אחד בלבד הייתי רכון עליהם, הלוא כמעט כולנו עסקנו בדברים כאלה. אבל כל זה נראה עכשיו לא מציאותי כל כך, שפשוט קשה לי לתאר זאת לעצמי. מיום שבאנו לכאן נגדעו חיינו הקודמים בלי שננקוף אצבע. לפעמים אנחנו מנסים להבין את זה ולמצוא הסבר, אבל לא מצליחים. דווקא בשבילנו, בני העשרים, הכול מעורפל במיוחד, בשביל קְרוֹפּ, מילֶר, לֵר, בשבילי, בשביל אלה שקַנטוֹרֵק מכנה "נוער הברזל". המבוגרים קשורים כולם קשר אמיץ אל העבר, יש להם נשים, ילדים, מקצועות ותחומי עניין, יש להם בסיס חזק כל כך שאפילו המלחמה לא תוכל לנתק. ואולם לנו, בני העשרים, יש רק הורים, ולאחדים גם נערה. זה לא הרבה — כי בגילנו השפעתם של ההורים נמצאת בשפל כוחה, והנערות עדיין אינן מושלות בחיינו. מלבד זה לא היה לנו הרבה: פה ושם שיגיון לדבר כלשהו, תחביבים אחדים ובית הספר. הרבה מעבר לזה לא היה בחיינו. ומכל זה לא נותר דבר.

קַנטוֹרֵק היה אומר בוודאי שרק עמדנו על סף החיים. ודומה שכך הם אכן פני הדברים. עוד לא הִכֵּינוּ שורשים. המלחמה סחפה אותנו. בשביל האחרים, המבוגרים מאיתנו, אין היא אלא הפסקה, הם מסוגלים לחשוב על מה שיבוא אחריה. ואילו אנחנו לפותים בה ואיננו יודעים כיצד זה ייגמר. לפי שעה כל מה שאנחנו יודעים הוא שהתבהמנו התבהמות משונה ומלנכולית, אף כי שוב איננו נוטים לשקוע בעצבות.

F

גם אם מילֶר חושק במגפיו של קֵמֵריך, אין פירושו של דבר שצערו קטן מצערו של מי שמרוב כאב לא היה מעז לחשוב כמוהו. הוא פשוט יודע להבחין בין הדברים. אילו יכלו המגפיים להועיל לקֵמֵריך, היה מילֶר מעדיף לדרוך ברגליים יחפות על תיל דוקרני מלחשוב כיצד להשיגם. אבל כעת המגפיים אינם הולמים כלל את מצבו של קֵמֵריך, ואילו את מילֶר הם יכולים לשמש יפה. קֵמֵריך ימות, אחת היא מי יירש אותם. ומדוע אפוא לא ינסה מילֶר להשיג אותם, הלוא זכותו עליהם גדולה מזכותו של איזה סניטר! כשקֵמֵריך ימות, יהיה מאוחר מדי. לכן מילר עומד על המשמר כבר עכשיו. אבד לנו החוש לשיקולים אחרים מפני שהם מלאכותיים. רק העובדות נכונות וחשובות לנו. ומגפיים טובים הם יקרי המציאוּת.

F

לפנים גם זה היה אחרת. כשהלכנו ללשכת הגיוס, עוד היינו כיתה של עשרים בחורים צעירים, שאחדים מהם התגלחו בגאווה לראשונה בחייהם לפני שנכנסו אל בסיס הצבא. לא היו לנו תוכניות ברורות לעתיד, רק אצל מעטים מאיתנו התגבשו המחשבות על קריירה ועל מקצוע לכלל דרך חיים. לעומת זאת היינו גדושים רעיונות מעורפלים אשר שיוו לחיים ולמלחמה אופי אידיאלי וכמעט רומנטי.

הכשרתנו הצבאית נמשכה עשרה שבועות, ופרק הזמן הזה היה מכריע לעיצוב אישיותנו יותר מעשר שנות בית הספר. למדנו לדעת שכפתור מדים מצוחצח חשוב יותר מארבעה כרכים של שוֹפֶּנהָאוּאֵר. הבנו — תחילה בתמיהה, אחר כך במרירות ולבסוף באדישות — כי לא הרוח היא הקובעת אלא מברשת צחצוח הנעליים, לא המחשבה אלא המערכת, לא החירות אלא התרגול. מלאי התלהבות ורצון טוב, התגייסנו לצבא, אבל שם עשו הכול כדי לעקור זאת מלבנו. כעבור שלושה שבועות לא התפלאנו עוד שדוור מן השורה מושל בנו יותר משמשלו בנו הורינו, מחנכינו וכל מעגלי התרבות מאפלטון ועד גיתה יחד. בעינינו הצעירות, הערניות, ראינו כי מושג המולדת הקלאסי, שהקנו לנו מורינו, לובש כאן צורה של ביטול האישיות, כזה שלא היו דורשים אפילו מאחרון המשרתים. הצדעה, נתינת הקשב, צעידה במסדר, הצג־שֶׁק, ימינה פנה, שמאלה פנה, עמוד דום, נזיפות ואלפי טרטורים: לפני הגיוס תיארנו לנו אחרת את משימתנו, והנה מצאנו שמאמנים אותנו לקראת הגבורה כאַמֵן סוסים להופעה בקרקס. ואולם עד מהרה התרגלנו לזה. אפילו הבנו שמקצת הדברים הללו חיוניים, אבל בה במידה השאר מיותר. לחייל יש חוש טוב להבחנות כאלה.

F

תלמידי כיתתנו פוזרו בין המחלקות למיניהן, שלושה פה, ארבעה שם. פגשנו שם דייגים מפְריזיה, איכרים, פועלים ובעלי מלאכה, ועד מהרה התיידדנו עמם. קְרוֹפּ, מילֶר, קֵמֵריך ואני נשלחנו לכיתה התשיעית בפיקודו של הסמל הימֶלְשטוֹס.

בבסיס הטירונים יצא שמו כגדול המתעללים, ועל כך היתה גאוותו. ברנש גוץ ומוצק, שפמו סמור ואדמוני כפרוות שועל, דוור בחייו האזרחיים, והוא משרת כבר שתים־עשרה שנה. את קְרוֹפּ, את טְיָאדֶן, את וֶסְטהוּס ואותי שם על הכוונת מאחר שחש בַּהתרסה הדמומה שלנו.

בוקר אחד נאלצתי להציע את מיטתו ארבע־עשרה פעם בזו אחר זו. בכל פעם מצא איזה פגם וסתר את המיטה. פעם אחרת משחתי בעמל של עשרים שעות — עם הפסקות, כמובן — זוג נעלי צבא ישנות, קשות כאבן, עד שנעשו רכות כחמאה, ואפילו הימֶלְשטוֹס לא מצא בהן כל דופי. בפקודתו קירצפתי יום אחד את רצפת חדר האוכל של הסמלים במברשת שיניים עד שהבריקה. על קְרוֹפּ ועלי פקד לפנות את השלג מחצר הבסיס במברשת ויעה, ובוודאי היינו ממשיכים במלאכה וקופאים אילולא הופיע שם במקרה סֶגֶן אחד ושלח אותנו לצריף, ואף גער כהוגן בהימֶלְשטוֹס. לדאבוננו, הדבר רק עורר עלינו את חמתו ביתר שאת. ארבע פעמים ברציפות קבע לי תורנות שמירה דווקא בסוף השבוע, ונוסף על כך גם הטיל עלי את ניקיון הצריף. בציודי המלא ורובה בידי נאלצתי לתרגל על קרקע רטובה ורכה "קפוץ והסתער" ו"ארצה פול" עד שנהפכתי לגוש בוץ והתמוטטתי. כעבור ארבע שעות התייצבתי לפני הימֶלְשטוֹס במדים ובציוד מצוחצחים למשעי, אך בידיים שעורן שחוק עד זוב דם. קְרוֹפּ, וֶסְטהוּס, טְיָאדֶן ואני עמדנו דום בקור מקפיא ובלי כפפות במשך רבע שעה, אצבעותינו החשופות מחזיקות בקנה הרובה, והימֶלְשטוֹס מתהלך סביבנו ואורב לתנועה קלה שבקלות כדי להכריז על עבֵרת משמעת. בשתיים בלילה רצתי בכותונתי לעורי שמונה פעמים מהקומה העליונה של הקסרקטין לחצר ובחזרה, מפני שתחתוני בלטו סנטימטרים אחדים מקצה השרפרף שהיינו מניחים עליו את בגדינו בלילה. לידי רץ הסמל הימֶלְשטוֹס ודרך על בהונות רגלי. באימוני כידון נאלצתי תמיד להילחם בהימֶלְשטוֹס, בידי מוט ברזל כבד ובידו רובה עץ קל, וכך יכול לחבוט בי בקלות ולגרום להופעת חבורות חומות וכחולות על זרועותי. אבל פעם אחת פקעה סבלנותי, והתנפלתי עליו בזעם עיוור והלמתי בבטנו עד שנפל. כשהלך להתלונן עלי, לעג לו מפקד הפלוגה ויעץ לו להיזהר. הוא היטיב להכיר את הימֶלְשטוֹס שלו, ודומה שנהנה ממפלתו. עם הזמן הייתי למטפס מושלם בסולם השוודי והצטיינתי גם בתרגילי התעמלות. כבר למשמע קולו היינו רועדים, ועם זאת לא הצליח אותו סוס דואר משתולל לשבור אותנו.

ביום ראשון אחד, כשנשאנו קְרוֹפּ ואני את עביטי הצואה על מוט, התעכב לידנו הימֶלְשטוֹס, מגוהץ ומצוחצח ומוכן ליציאה, ושאל אם העבודה מוצאת חן בעינינו. למרות הכול העמדנו פנים כמועדים והפכנו את העביטים על רגליו. הוא השתולל מזעם, אבל הסאה נגדשה.

"על זה תקבלו מאסר," צעק.

לקְרוֹפּ נמאס. "אבל קודם תהיה חקירה, ואז נספר הכול!" אמר.

"איך הוא מדבר אל סמל!" שאג הימֶלְשטוֹס, "הוא יצא מדעתו? עליו לחכות עד שישאלו אותו! מה הוא מתכוון לעשות?"

"לספר הכול על האדון סמל!" אמר קְרוֹפּ והתמתח דום.

הימֶלְשטוֹס תפס את העניין והסתלק בלי לומר מילה. לפני שנעלם עוד צווח: "אני אראה לכם מה זה," אבל סמכותו נשברה. עוד פעם אחת ניסה באימוני השדה להטיל עלינו את מרותו ולפקוד "ארצה פול" ו"קדימה הסתער". אמנם צייתנו לכל פקודה, כי פקודה היא פקודה ויש למלאה, אבל ביצענו הכול לאט כל כך, עד שהימֶלְשטוֹס נאחז ייאוש. בנחת כרענו ברך, בנחת נשענו על הזרועות וכך הלאה. בינתיים כבר שאג בזעם פקודה אחרת. עוד לפני שהזענו, ניחר גרונו. אחרי המקרה הזה הניח לנו לנפשנו. אמנם הוסיף לכנות אותנו "חזירים", אבל נימה של כבוד נמהלה בקולו.

היו גם סמלים הגונים רבים, שהיו נבונים ממנו. ההגונים היו אפילו הרוב. אבל בראש ובראשונה שאף כל אחד להמשיך זמן רב ככל האפשר בתפקידו הטוב בבסיס שבמולדת, ולכך זכה רק מי שהיה נוקשה עם הטירונים.

בחלקנו נפל אפוא כל שפשוף־טירונים אפשרי, ותכופות ייללנו בזעם. אחדים גם חלו עקב כך. וולף אפילו מת מדלקת ריאות. אבל היינו נלעגים בעיני עצמנו אילו נשברנו. נעשינו קשוחים, חשדנים, אכזריים, נקמנים, גסים — וטוב שכך, כי דווקא התכונות האלה חסרו לנו. אילו נשלחנו אל השוחות בלי תקופת ההכשרה הזאת, בלי ספק היו רובנו יוצאים מדעתם. ואילו כך היינו מוכנים לקראת הבאות.

לא נשברנו אלא הסתגלנו. עשרים שנותינו, אשר הכבידו עלינו בכמה תחומים אחרים, עזרו לנו בכך. ואולם החשוב מכול היה שהתעורר בנו רגש לכידוּת איתן ומעשי, והוא גבר בשדה הקרב וזוקק לכדי הנעלה שברגשות שמולידה המלחמה: הרֵעוּת!

F

אני יושב על יד מיטתו של קֵמֵריך. מצבו הולך ומידרדר. סביבנו מהומה רבה. רכבת חולים הגיעה, ומחפשים את הפצועים הכשירים להעברה. הרופא עובר על פני מיטתו של קֵמֵריך ואפילו לא מעיף לעברו מבט.

"בפעם הבאה, פרַנץ," אני אומר.

הוא מזדקף על מרפקיו. "הם קטעו את רגלי."

הוא יודע אפוא. אני מהנהן ועונה: "תשמח שזה הכול."

הוא שותק.

אני מוסיף ואומר: "הלוא אפשר לאבד גם את שתי הרגליים, פרנץ. לוֵוגֵלֵר קטעו את זרוע ימין. זה הרבה יותר גרוע. ועכשיו גם תחזור הביתה."

הוא מסתכל בי. "אתה חושב?"

"כמובן."

הוא חוזר על שאלתו: "אתה חושב?"

"בטח, פרנץ. אתה רק צריך להתאושש מהניתוח."

הוא רומז לי שאתקרב. אני רוכן אליו, והוא לוחש: "אני לא מאמין."

"אל תדבר שטויות, פרנץ, עוד כמה ימים תיווכח בעצמך. זה לא כזה עניין גדול, רגל קטועה. כאן מתקנים אפילו דברים חמורים יותר."

הוא מרים יד אחת: "תסתכל, תראה את האצבעות האלה."

"זה בגלל הניתוח. אתה רק צריך לאכול כמו שצריך ואז תחלים. האוכל כאן מזין?"

הוא מצביע על קערה מלאה למחצה. אני מתרגז: "פרנץ, אתה מוכרח לאכול. זה העיקר. האוכל כאן דווקא נראה טוב למדי."

הוא מוחה בידו, שותק ואז אומר: "פעם רציתי להיות שומר יערות."

"גם עכשיו אתה עוד יכול," אני מנחם אותו. "בימינו יש תותבות נהדרות, אתה לא מרגיש בכלל שמשהו חסר לך. מצמידים אותן לשרירים. ידיים תותבות מאפשרות להניע את האצבעות ולעבוד, אפילו לכתוב. וחוץ מזה, כל הזמן ממציאים דברים חדשים."

זמן־מה הוא שוכב בדממה. אחר כך הוא אומר: "אתה יכול לקחת את המגפיים שלי בשביל מילֶר."

אני מהנהן וחושב מה אוכל לומר כדי לעודד אותו. שפתיו נסוגו, פיו גדל, שיניו בולטות ונראות כעשויות גיר. בשרו נמק, מצחו מתקמר בחוזקה, עצמות הלחיים מזדקרות. השלד הולך ומתבלט. עיניו כבר שוקעות. עוד כמה שעות יסתלק.

הוא לא הראשון שאני רואה במצב כזה, אבל אנחנו הלוא גדלנו יחד, זה בכל זאת משהו אחר. בבית הספר הייתי מעתיק ממנו חיבורים. על פי רוב היה לבוש חליפה חומה ששרווליה שחוקים, קשורה בחגורה. הוא גם היה היחיד בינינו שידע לבצע גלגול מלא על המתח. כשעשה זאת, היה שערו נפרש כמשי על פניו. קַנטוֹרֵק היה גאה בו על זה. אבל סיגריות לא סבל. עורו היה לבן מאוד, היה בו משהו משל נערה.

אני מסתכל במגפַי. הם גדולים ומגושמים, המכנסיים תחובים בהם. בעומדך אתה נראה שמן וחזק בַּצינורות הרחבים האלה. אבל כשאנחנו מתרחצים ומתפשטים, מתגלות פתאום רגלינו הדקיקות וכתפינו הצרות. ואז שוב איננו חיילים אלא כמעט נערים, ואיש גם לא יאמין שבכוחנו לשאת תרמיל. רגע מוזר הוא כשאנחנו עומדים עירומים, אנחנו נהפכים אז לאזרחים וגם כמעט

מרגישים כאלה.

פרנץ קֵמֵריך נראה בשעת הרחצה קטן ורזה כמו ילד. עכשיו הוא שוכב כאן, ומדוע? ראוי היה להעביר את כל העולם לפני המיטה הזאת ולומר: זהו פרנץ קֵמֵריך, בן תשע־עשרה וחצי, הוא לא רוצה למות. אל תניחו לו למות!

מחשבותי מסתבכות והולכות. האוויר הזה, הספוג ריחות של קרבול ושל ריקבון הגוף, ממלא את הריאות בלֵחה, הוא סמיך כדייסה מחניקה.

החשכה יורדת. פניו של קֵמֵריך מחווירות. הוא מתרומם מעל הכר וחיוורונו זוהר. שפתיו מתנועעות חרש. אני רוכן אליו. הוא לוחש: "אם תמצאו את השעון שלי, שלחו אותו הביתה." אינני מערער על דבריו. מה הטעם. אי אפשר לשכנע אותו עוד. חוסר האונים שלי מאמלל אותי. המצח הזה והרקות השקועות, הפה הזה, שאינו עוד אלא לסת, האף המחודד הזה! והאישה השמנה הבוכייה בבית, שעלי לכתוב לה. לו רק נפטרתי כבר מהמכתב.

סייעי בית החולים נושאים בקבוקים ועביטים. אחד מהם ניגש, מעיף בקֵמֵריך מבט בוחן ושב ומסתלק. רואים שהוא מחכה, כנראה זקוק לַמיטה.

אני רוכן אל פרנץ ומדבר כאילו יש בזה כדי להציל אותו: "אולי תגיע לבית ההבראה בקְלוֹסטֶרבֵּרג, פרנץ, בין הווילות. תוכל להשקיף מהחלון אל השדות עד שני העצים שבאופק. עכשיו העונה היפה ביותר, הדגן מבשיל, ובערב, עם שקיעת החמה, השדות מאירים כפנינים. ושדרת הצפצפות על גדת הנחל שמתוכו שלינו דגיגים. תוכל להתקין לך שוב אקווריום ולגדל דגים, תוכל לצאת בלי לבקש רשות, ואפילו בפסנתר תוכל לנגן כשתרצה."

אני גוחן מעל פניו שצל פרוש עליהן. עודו נושם, חרש. לחייו לחות, הוא בוכה. מה עוללתי כאן בדיבורי המטופשים!

"אבל, פרנץ..." אני מחבק את כתפו ומקרב את פני אל פניו. "אתה רוצה לישון?"

הוא אינו משיב. הדמעות ניגרות על לחייו. אני רוצה למחות אותן, אבל הממחטה שלי מזוהמת מדי.

חולפת שעה. אני יושב דרוך ועוקב אחר הבעות פניו, אולי ירצה לומר עוד משהו. אילו לפחות פתח את פיו וצעק! אבל הוא רק בוכה ומסב את ראשו הצידה. הוא לא מדבר על אמו ועל אֶחיו, לא אומר דבר, כל זה כבר מאחוריו כנראה. הוא מתייחד עכשיו עם חייו הקטנים בני התשע־עשרה ובוכה מפני שהם נוטשים אותו.

זוהי הפרֵדה הקשה והמטלטלת ביותר שראיתי בימי חיי, אף על פי שגם אצל טִידְיֵן זה היה גרוע: הוא זעק אל אמו, בחור חזק כדוב, עיניו היו קרועות לרווחה, ובנפנופי רובה מנע את הרופא מלגשת אל מיטתו, עד שקרס והוציא את נשמתו.

פתאום קֵמֵריך גונח ומתחיל לחרחר.

אני מזנק ממקומי, רץ החוצה ושואל: "איפה הרופא? איפה הרופא?"

כשמופיע החלוק הלבן, אני אוחז בו בחוזקה. "בוא מהר, אחרת פרנץ קֵמֵריך ימות."

הוא מתנער מאחיזתי ושואל את אחד הסייעים: "במה מדובר?"

הלה אומר: "מיטה 26, הירך הקטועה."

הרופא מגדף: "איך אני יכול לדעת, רק היום קטעתי חמש רגליים." הוא דוחף אותי הצידה, אומר לסייע: "לך תבדוק," ורץ לחדר הניתוחים.

אני רועד מחֵמה בלכתי עם הסניטר. האיש מסתכל בי ואומר: "ניתוח אחרי ניתוח, מחמש בבוקר — טירוף, אני אומר לך, רק היום שש־עשרה פטירות, שלך הוא המת השבעה־עשר. לעשרים נגיע בטוח..."

חולשה תוקפת אותי, פתאום איני יכול עוד. אני מחליט לא לגדף עוד, זה חסר טעם, הייתי רוצה לצנוח ולא לקום עוד לעולם.

הגענו אל מיטתו של קֵמֵריך. הוא מת. פניו עוד רטובות מדמעות. עיניו פקוחות מעט, הן צהובות ככפתורי קרן ישנים.

הסניטר דוחק בצלעותי: "תיקח את חפציו?"

אני מהנהן.

הוא מוסיף ואומר: ״צריך לפנות אותו מיד, אנחנו זקוקים למיטה. בחוץ כבר שוכבים על הרצפה."

אני לוקח את החפצים ומסיר מקֵמֵריך את דסקית הזיהוי. הסניטר שואל על פנקס החוגר. הוא איננו. אני אומר שהוא בוודאי במשרד, והולך. מאחורי כבר מטילים את פרנץ על יריעה.

מחוץ לדלת אני חש בחשכה וברוח כבגאולה. אני נושם מלוא החזה וחש בפני את האוויר החם והרך כפי שלא חשתי מימי. מחשבות על נערוֹת, על שדות פורחים ועל עננים לבנים חולפות פתאום בראשי. רגלי פוסעות במגפיהן, אני מחיש את צעדי, אני רץ. חיילים עוברים על פני, אני שומע את שיחותיהם בלי להבין את הנאמר. האדמה שופעת כוחות, והם זורמים אל גופי מבעד לכפות רגלי. הלילה רוחש חשמל, החזית רועמת בקול עמום כתזמורת של תופים. איברי נעים בגמישות, אני חש בעוצמת מִפרקי, אני שואף ונושף. הלילה חי, אני חי. אני חש רעָב, רעב גדול מרעב הקיבה בלבד.

מילֶר עומד לפני הצריף ומחכה לי. אני נותן לו את המגפיים. אנחנו נכנסים והוא מודד אותם. הם מתאימים בדיוק.

הוא מפשפש בתרמילו ומכבד אותי בנתח יפה של נקניק קשה. אני מקנח בתה רותח עם רום.

***

רוצות עוד? סלונה מחלקת 30 עותקים לגולשות הראשונות שימלאו את הטופס המצורף, הכניסי את פרטייך ואולי זו תהיה את:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה



תגיות:

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה