פרק ראשון: "תקלה ברגשות" מאת איילת ליפשיץ-פחיס

השנה שנת 2001, שנת פיגועים. אירוע אלים עומד לשנות את חייהם של חמישה ירושלמים צעירים, העובדים כולם בתחנת מד"א. הצצה לספר ביכורים מבטיח מאת איילת ליפשיץ-פחיס

28/05/2013
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS
»

יהודה

חוק הסדרות.

כמו שזה מתחיל - ככה זה לרוב נמשך, והלילה הזה התחיל לא משהו.

עוד לא שתיים, ואנחנו כבר בדרך לחולה הרביעי.

יוחאי, שעד לרגע זה נהג באיפוק ובשלווה, מנגח אותנו בשורת פסי האטה שמשקשקים את הניידת ואת כל מה ומי שבתוכה, והנה עוד פס, והמוניטור, שעד כה הצליח להחזיק מעמד על המדף - עף, מד לחץ הדם נתלש מהקורה, וארגז התרופות משתחרר מהרצועה, נופל ומתהפך. זה כבר מוגזם. אני צועק לו, יוחאי! והוא מאט ומחייך, מצטער, אחי, בחיי שהם הגביהו פה את הפסים.

גם כן טמבל. מתחילת המשמרת מתחנף, מתאמץ כל כך להיות נחמד, אדיב, חביב. חושב שאני אח שלו ומדבר איתי בחברית, אל תדאג, אחי, חמש שניות אנחנו מסדרים הכול, אבל תשמע לי, ברגמן, זה מחורבן, אנחנו עובדים מהר מדי. זה לא עסק. מעכשיו מושכים קצת זמן אצל החולים, אחרת אני מתפגר לך כאן עוד לפני הזריחה.

אני מחייך אליו ומהנהן, למשוך זמן, בטח, בטח, צודק.

שימשיך לקשקש.

בסך הכול, בינתיים, אנחנו מסתדרים. הוא בכלל לא היה אמור לעבוד עכשיו. הקפיצו אותו כי רקפת שוב חולה. אם הייתי יודע, כמובן שהייתי מחליף. בשנה האחרונה זה הלך לי לא רע.

בנצי

התעוררתי כמה דקות לפני ששמעתי את הסיבוב של המפתח במנעול, והכרחתי את עצמי להישאר במיטה ולנסות להירדם לעוד שעה שעתיים, כדי להתחזק קצת לפני הלילה של עכשיו. מאז שחזרתי אני עובד רק לילות, והרצף הזה קשה לי מאוד, אבל מה שהורג אותי קומפלט זה השינה בבקרים שאחרי המשמרות, שלא מגיעה לקרסוליים של שום שנת לילה, אפילו לא שנת לילה חלשה. כל פיפס מעיר, שלא לדבר על זה שלוקח לי אוקיינוס זמן עד שאני נרדם. נועה מודעת לעניין, וכשהיא חוזרת מהבצפר בצהריים היא שומרת על דממת אלחוט - ילדה טובה, אין מה להגיד - אבל האמת היא שאני כמעט תמיד שומע שהיא נכנסת. לפחות בזמן האחרון, הודות למצב הביטחוני האיום, נוספה לי עוד שעת שקט, כי היא והחברות שלה, מרוב פחד, החליטו לוותר על אוטובוסים וללכת הביתה ברגל.

אלא שהיום כבר בשתים עשרה שמעתי את המפתח מסתובב במנעול. אחר כך הדלת של הכניסה נטרקה, התיק נחבט על הרצפה (ואני עוד התחממתי - מה היא חושבת לעצמה - היא יודעת שאני ישן) ומיד נטרקה עוד דלת, לפי הצרחות של הצירים כבר הבנתי שזו הדלת של חדר האמבטיה, ואז וילון הפינגווינים הוסט ואחריו נפתחו הברזים. גם של האמבטיה וגם של העיניים. היא דווקא לא בוכה הרבה, כך שהייתי קצת מופתע.

עוד לפני שהספקתי להתארגן על חולצה ולמצוא את מוּקי, היא כבר יצאה מהמקלחת, נכנסה לחדר וגם את הדלת שלו היא טרקה. ניסיתי לדפוק ושאלתי אם אפשר להיכנס, והיא אמרה, אבא די, ולא פתחה. כבר הייתי אבוד, כי בחיי מה לי ולגיל ההתבגרות שלה, רק שלא הייתה לי ברירה - אורנה לא בארץ ולא היה לי למי להעביר את השרביט. אמרתי לה שאני לא זז עד שהיא פותחת, אבל זה לא עורר אצלה שום רגש של רחמים, למרות שהיא ידעה שעדיין לא התרגלתי לעמידה ממושכת עם מוקי. כשבאמת כבר התחיל לכאוב לי, נשענתי על הקיר והפלתי את עצמי על הרצפה כמו שראיתי שנכים עושים כשהם רוצים לעבור מעמידה לישיבה, ואפשר לומר שבשביל פעם ראשונה זה היה די מוצלח.

שאלתי אותה למה היא לא מוכנה לפתוח והיא ענתה לי בייבבה, זה אישי, אני צריכה את אמא, אז אמרתי לה, אין לי בעיה, נחכה עד שאמא תחזור, והיא נבהלה, אבל זה עוד יותר משבוע!

נכון, השבתי, אבל ממש נוח לי כאן ליד החדר שלך, אז באמת שמבחינתי אין שום בעיה. חשבתי שזה יצחיק אותה, כי אני טוב בזה. אין חולה שלא הצלחתי להוציא ממנו חיוך, גם החולה הכי רציני בסוף היה נשבר וצוחק. אבל דווקא איתה, כלום לא עבד, להפך - הכול נעשה רק יותר גרוע - היא אפילו הפסיקה לענות לי באיזשהו שלב, ופתאום גם התחלתי להרגיש את הטמפרטורה הנמוכה של הרצפה שהייתה קרה כמו קרח, וכבר ממש קפא לי התחת. אבל לא נשברתי. לקחתי את מוקי, וכמו ראש שבט אינדיאני דפקתי איתו על הבלטות, והתחלתי לשיר, כן או לא, כן או לא, אלף שירים תשיר נועה, בלי להפסיק. זה לקח לה זמן להבין שאני באמת לא מתכוון לוותר לה. בינתיים השתעשעתי והחלפתי מבטאים וקולות, אבל השארתי את אותו שיר כדי שהיא תישבר, ובסביבות ארבע היא סוף-סוף הואילה בטובה לפתוח את הדלת. היא עמדה כפופה ליד המשקוף, מבוישת, עם ראש מורכן ועיניים אדומות, והמראה שלה הזה הטיס בבת אחת לעזאזל את כל רגשות הכעס והעלבון שפיתחתי וטיפחתי מאז הצהריים.

עד שנעמדתי בחזרה עבר נצח, וכשכבר עמדתי וביקשתי ממנה להסתכל לי בעיניים היא לא הייתה מסוגלת. עדיף היה להישאר לשבת. היא אמרה, אבא, אני חושבת שקיבלתי מחזור, זה זה, אם אני לא טועה, ואני שיחקתי אותה פתוח ואמרתי לה, מזל טוב, זה הכול? בשביל זה לבכות? אף על פי שבפנים הייתי אבוד ולא ידעתי מה לעשות.

אם כי חמש דקות אחר כך כבר הצלחתי להחזיר את עצמי לאיפוס, כי אחרי הכול - מה זאת וסת קטנטונת בשביל שועל קרבות שכמותי? בוא נגיד שזה לא מה שימוטט אותי. אמרתי לה, תישארי בבית ואל תזוזי לשום מקום, וצלעתי לסופר פארם שמתחת לבניין. לקחתי עגלה והתחלתי להעמיס. בהתחלה העמסתי רק את המוצרים שהיו מוכרים לי מהמדף של אורנה בבית, אבל כשהייתי בדרך לקופה לשלם פתאום חשבתי שאולי בגלל שזו הפעם הראשונה שלה, ושעדיין אין לה העדפות, כדאי בעצם להציג לה את הקולקציה המלאה, ושהיא תחליט לבד מה טוב בשבילה. אז עשיתי יו-טרן והעמסתי את כל מה שלא לקחתי קודם.

כשערימת השקיות ואני חזרנו הביתה, שמחנו לגלות שמצב הרוח של נועה השתפר פלאים. אורנה התקשרה ממש כמה דקות אחרי שיצאתי ועשתה לה שיחת הרגעה. יופי. האמא מתקשרת, דופקת שניים-שלושה משפטים ומסדרת לי את הילדה.

אם את צריכה משהו שלא תעזי להתבייש, מבטיחה? באמת, תשאלי הכול, השבעתי אותה כשהיא נכנסה עם השקיות לשירותים, אבל איך שהיא סגרה אחריה את הדלת הורדתי את החיוך והתחלתי להתפלל במרץ לאלוהי הביפרים שישלח לביפר שלי צפצוף ויקפיץ אותי לאיזה אירוע רב נפגעים, לא משנה מה, אפילו אוטובוס שנפל לתעלת ביוב מוצפת ומצחינה, הכול - רק שאני לא אסתבך פה אם היא תחליט לבקש עזרה.

פתאום נלחצתי. נזכרתי שאני בכלל נכה, מה שאומר שעד מחר אני יכול להמשיך לדמיין את עצמי קופץ ומקפץ באירועים רבי נפגעים, אבל רק לדמיין. מרוב לחץ אפילו לא שמתי לב שהיא כבר יצאה מהשירותים. היא אמרה, החלטתי לחכות עם הטמפונים לאמא, אז תודה על התחבושות. בכיף, עניתי לה והצצתי בשעון, וואו, אני חייב לעוף למשמרת, את תסתדרי? בטח שאני אסתדר, היא חייכה, אני כבר נערה, אבל אתה? אתה בסדר אבא? הפנים שלך כל היום בצבע של עגבנייה.

יוחאי

באורגינל, שמה בישראל של הגופה שלנו הוא "מספר 12", אבל כבר בדיסקציה הראשונה מישהו מהקבוצה טען שחבל להתאמץ ולקרוא לה "מספר 12" כשבתכל'ס, בשמונה בבוקר, היא ואני נראים בול אותו הדבר - הרי האנטומיה הזאתי לא נגמרת מרוב שמות ופרטים, אז מדוע שלא נצמצם ונאחד כפילויות היכן שאפשרי? כולם אז הסכימו שהרעיון גאוני, ו"יוחאי" הפך לשמה הרשמי. זה היה קצת מעליב, אבל אין מה לומר, הם צודקים - כשאני מגיע ללימודים אחרי משמרת לילה אני באמת נראה כמו גופה.

איריס

על הקירות ברחבי הבית תלויים זה לצד זה, בדחיסות של סרדינים בגטו, לוחות קנבס ענקיים. על גבי כל לוח מרוח באקריליק דיוקן של פנים. הדוגמנים משתנים מתמונה לתמונה, הגוונים דווקא לא, הם כהים בכולם, וכך גם ההבעות, מגוונות כמו הגוונים, אולי אפילו פחות - הקשת נעה מפרצוף דיכי- לייט ועד לארשת מלנכולית כבדה.

לתערוכה המעיקה והחונקת אחראית הגברת שכאן לידי. אני אומרת גברת, אבל היא לא יותר מעשרים וחמש, גברת-ציירת שלומדת אמנות בבצלאל. היא התקשרה קודם למוקד וסיפרה לבנצי שכואב לה בחזה ושהיא ממש לא מסוגלת לנשום ומשום כך, ואף על פי שכבר אמצע הלילה, אני עדיין ערה, ולא רק אני, גם ראיד ודוקטור יורי, כולנו ערים כאן, בביתה של הגברת-ציירת, שבמקום להתכרבל בנעימים בתוך שמיכת הפוך האוורירית שעל מיטת הקפיצים שבחדר השינה החמים שבדירה המרווחת שקיבלה במתנה מהסבתא, היא מצאה שזה דווקא זמן יותר מנפלא להיתקף בהתקף חרדה.

נו באמת.

אנחנו מסבירים לה שהכול בסדר ושהיא בריאה כמו שור, אבל לא, היא לא משתכנעת, היא עומדת למות בעוד שנייה, היא יודעת. מה זה יודעת? בטוחה במאת האחוזים, הנה, עובדה - כשהיא מניחה אצבע על המקום של הדופק בפרק כף ידה היא כבר לא מרגישה אותו, הוא עוזב אותה לאט-לאט, הדופק, תכף הוא ייעלם גם מהמוח ומהלב.

אני מנסה שוב, תקשיבי לי סיגלית, אין דבר כזה דופק שנעלם בהדרגה, או שיש או שאין, בואי, שימי שוב אצבע, נו, את עדיין לא מרגישה?

לא. סיגלית לא מרגישה. היא גם לא תרגיש עד שלא נערוך בדיקה יסודית.

אין ברירה.

אנחנו פורקים את כל הציוד ומתחילים בהצגה. רצתה בדיקה? תקבל בדיקה. מכסים אותה באלקטרודות של מוניטור וא.ק.ג, על יד אחת מד לחץ דם, על האחרת מד חמצן בדם, סוכר כבר בדקנו, וכמובן שדוקטור יורי לא מוותר על בדיקה פיזיקאלית מקיפה, רק שסיגלית תהיה מרוצה ותעזוב אותנו במנוחה. אנחנו מספרים לה שהכול תקין, שהיא בריאה, והיא שואלת, רגע, אבל מה עם בבינסקי? בבינסקי בדקתם?

לא. לא בדקנו בבינסקי. אין צורך לבדוק כאן בבינסקי.

זה לא בסדר. אני לא מוכנה. ב-ER הם אף פעם לא מוותרים על בבינסקי. אני מבקשת בכל לשון של בקשה.

לאף אחד אין כוח להתווכח. סיגלית בחורה עקשנית. דוקטור יורי משפיל ראש, לוקח מחט ומעביר על כפות רגליה, וברוסית מעוברתת הוא אומר לה, גיברת, את אולי תופתעי - אבל גם בבינסקי שלך תקין.

סיגלית בודקת דופק והחיוך נמתח, אתם לא מאמינים, הוא חזר, הדופק חזר. אני באמת בריאה.

פתאום היא מתעשתת. הדופק באמת לא עזב, זו רק הייתה עוד אזעקת שווא, כמה שזה מביך אותה עכשיו. היא מתנצלת על כל הבלגן והמהומה, היא לא התכוונה להטריד ולהטריח, הכאבים פשוט היו כל כך אמיתיים, היא לא ידעה מה לעשות, משבוע לשבוע ההתקפים נעשים יותר מפחידים. אני מתה להגיד לה משהו על הפרצופים התלויים האלה שמסתכלים עלי מכל פינה, מה זה? אם היו לי כאלה בדירה לא הייתי מעזה לצאת מהמתחת של המיטה, אבל אני מוותרת, רק חסר שהיא תיעלב והחזה ישוב להציק לה. לא תודה.

כשאנחנו בדלת היא אומרת, רק רגע, אני רוצה לתת לכם מתנה, בחיי שמגיע לכם. שיוֹ, הייתם כאלה טובים, ואז נעלמת לרגע וחוזרת עם תמונת ענק כהה מאותה המשפחה שתלויה בתערוכה. פרצוף מבועת של גבר זקן פעור פה ועיניים. איזו מכה. היא מסבירה שבדרך כלל קשה לה להיפרד מעבודה שלה, אבל הפעם היא מרגישה שזו זכות, ואנחנו חוזרים לניידת עם הציוד ועם יצירת האמנות. ראיד משעין את הלוח מאחורה, ליד דוקטור יורי, וצוחק, וואלה דוקטור, זה לא ייאמן כמה שאתם דומים.

אבל דוקטור יורי לא צוחק בחזרה. הוא גם לא משועשע - היצור על הקנבס מעיק, חונק, מערבל את הקיבה והכבד. והוא מציע להיפטר ממנו תכף ומיד. ראיד ואני מסכימים, אבל אף אחד מאיתנו לא מעז לבצע את המשימה.

ראיד מתחיל בנסיעה חזרה לתחנה. אולי בנצי ייתן לנו כמה שעות חסד של שינה. לא יודעת מה יש לי, בדרך כלל אני בסדר עם הלילות, אבל היום הגעתי גמורה. בבן-צבי אני עוצמת את העיניים. בנצי עולה בקשר ושולח את הניידת של יהודה ויוחאי לדרך חברון. לא ברור לי איך קרה שהשניים האלה עובדים ביחד ולמה יוחאי הוא זה שזכה ביהודה מבין שנינו, אבל המחשבה מתעמעמת, מתרחקת ומסתלקת. הנה אני נרדמת.

יהודה

בהר הצופים אנחנו עוזרים לַדלקת ריאות הנחמד שפינינו להישכב על מיטת המיון והטלפון שלי מצלצל. זה איתמר המדריך. מורי הרגע עזב את התוכנית. הכול היה מאוד מהיר. מורי דפק לו על הדלת, אמר שהוא רוצה לצאת. איתמר ניסה להרגיע, הציע לו לשבת לדבר, אבל מורי חתך אותו והסביר שהפעם אין לו שום התלבטות, כך שחבל על כל מילת שכנוע, וגם חבל להתקשר אלי ולקרוא לי שאגיע לשיחת עידוד. הוא סגור, הוא החליט, וכל מה שהוא מבקש זה שיתנו לו לצאת משם בכבוד.

אני שולף את יוחאי מתוך דיבור צפוף עם בשר תותחים טרי (אחות חדשה שמחייכת אליו בביישנות. עוד לא הזהירו אותה. מסכנה), וגורר אותו לניידת, בוא, נוסעים. יוחאי עולה על ההגה ולא מאמין, מה יהיה עם הלילה המחורבן הזה? עוד כמה חולים? אני מסביר לו שזאת לא קריאה, אני פשוט חייב להגיע עכשיו למרכז העיר, והוא מתחיל לנסוע לכיוון בלי ויכוחים, אבל עם המון שאלות - מה קרה? למה? מי? ואני שותק. מתעלם. לא עונה. לא מגיב. נושם עמוק. לוקח אוויר לפני המכה של העיר. אולי שם כבר לא יהיה לי זמן לנשום. מי יודע באיזה מצב אני אמצא אותו עכשיו, את מורי. יוחאי לא מרפה עם התחקיר. מצד אחד אני מת לענות לו, לשתף אותו בצרה, לצרוח קצת, לקלל בקול ולא בבטן, מצד שני אין לי כוחות לספר הכול מההתחלה, זה ארוך ומתיש, וזה לא שאני מתבייש. אני פשוט עייף. כל כך עייף.

ראיד

אמרתי לו, דוקטור אתם מאוד דומים, והוא נעלב לי, חבל על הזמן איזה עלבון תקף אותו. אם הייתי יודע שעד כדי כך הוא ייקח את הבדיחה עמוק ללב שלו, הייתי שומר על הפה סגור. דווקא דוקטור נחמד. חדש כאן. כבר עבדנו יחד לפני שבוע, כשרק הגיע. מסכן. נפלה לו המשמרת הראשונה בול על הפיגוע בצומת הגבעה.

האמת? ציור מכוער כזה לא ראיתי הרבה שנים, וזה לא רק שהוא מכוער, כמו שהוא נותן הרגשה רעה. יושב מאחורה בניחותא ליד הדוקטור, כל פעם אני נבהל מחדש כאשר אני מסתכל במראה. הוא גדול ושחור, אי אפשר לפספס. ורק אני כאן ער. הדוקטור ישן, אפילו איריס חורפת. הכבישים אמנם ריקים, אבל מה זה עוזר לי אם הרמזורים אדומים? כל שנייה אני עוצר בגללם - ככה אני, גם בלילה לא יתפסו אותי מחפף.

הוא כל הזמן תופס לי את המבט, החבר השחור שבתמונה, בלי שאני רוצה העיניים נמשכות אליו, וכשאני מביט בו די זמן, אני מסוגל לדמיין אותו זז - מזיז את העיניים הגדולות ימינה ושמאלה, מזיז את האף. או מיי גוד, איזה מפחיד. יאללה, שיתעוררו כבר, מה הם ישנים? שיקומו, שישברו את השקט, אפילו לא אכפת לי שבנצי יקרא לנו עכשיו בקשר, יוציא אותנו לחולה חדש, ושזה יהיה מהר, כי אני מתחיל להרגיש כמו משוגע.

בנצי

כל עפעף שוקל עכשיו קילו וחצי. אני מתפתה לרגע ועוצם. אוי, כל כך נעים שזה לא ייאמן. אבל אסור לישון. להתעורר. קדימה, קדימה. לפקוח עיניים. יופי. עכשיו קפה.

שונא את המוקד הזה, יא-אללה. תמיד שנאתי. מה זה, לפני הפציעה - משמרת אחת לא בזבזתי בחדר המחניק הזה. רק החוצה תנו לי, רק להיות בתנועה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשעות הלילה.

אף פעם לא חיבבתי יותר מדי את הלילות, כן? לילה זה קשה. נקודה. אין מה להגיד. אבל כשעבדתי בשטח לפחות יכולתי לתפוס תנומה פה ושם בין המקרים. כשהייתה לנו קריאה, מישהו מהצוות כבר היה דואג להעיר אותי בטלטולים. כאן אין לי אפשרות כזו. כמעט כל הזמן טלפונים ודיסקוסים בקשר עם הצוותים שבחוץ. רק לפעמים יש הפסקות. יש כאן כאלה שמנצלים אותן לצבירת כוחות, עוצמים עיניים וישנים חלש, וברגע שמגיע צלצול הם קמים לתחייה כאילו כלום.

אבל לא אני. או-הו. אני, אם אני מוריד מסך, אין שום סיכוי שטלפון יצליח להעיר אותי.

הישיבה גם לא מי-יודע-מה עוזרת. עד שתיים וחצי ככה אני מסוגל להחזיק בישיבה עם עיניים פקוחות, אחר כך אני חייב לעבור לעמידה, כי אחרת (אם אני רוצה או לא) אני פשוט נרדם.

שוב אמרת עמידה, הא, בן-ציון? מה עמידה? זה עמידה זה? מתי כבר תוציא את העמידה הזאת מהסיסטם שלך? אתה חייב. וחס וחלילה, שלא תעז לפלוט אותה בקול רם. לפוזיציה שלך כשאתה תלוי על מוקי לא קוראים עמידה, בן-ציון. במקסימום קוראים לה הישענות, וגם זה אפעס אלגנטי מדי.

אז בשתיים וחצי אני עובר למצב הישענות על מוקי. עד שבע בבוקר. עד שמחליפים אותי. ככה אני עונה לטלפונים, ככה אני מדבר בקשר. בהישענות.

עכשיו אני שותה קפה בהישענות.

יהודה

איזה טמבל עוזב גמילה שלושה שבועות לפני הסוף? בחיי שאני כבר מותש לגמרי מהמורי הזה. כמעט ארבעה חודשים הוא הצליח להחזיק שם, ולהחזיק יפה. כולם שם היו בטוחים שהוא עלה על הדרך הנכונה ושהוא עומד לצאת מזה. אפילו אותי הוא הצליח לשכנע. אפילו אותי. אז מה עכשיו? את כל השנה הזאת מהתחלה? שוב לחפש אותו על בסיס יומיומי בסמטאות המסריחות? שוב לגרד אותו בכל לילה מבלטה אחרת? שוב לנסות לשכנע אותו שוב ושוב שהוא חייב להיכנס לתוכנית? שוב לחכות שבועות עד שהוא יסכים? ואז, כשהוא כבר היה בפנים, מה? לא היו משברים? בטח שהיו. אז מה הוא בדיוק חושב לעצמו, ששוב אני אלבין לילות על גבי לילות ואבוא אליו בכל פעם שרע לו? לא. די. נגמרו לי הכוחות. גם אמרתי לו כבר הכול. גם חיזקתי ותמכתי וחיבקתי. אז די. באמת שדי.

יוחאי מתקרב לפנייה להלל, אני מסמן לו שייכנס לרחוב ושייסע לאט, והוא מוריד לגמרי את הרגל מהגז. מורי אוהב את החורים של הרחוב הזה. עד שהוא הואיל בטובו להיכנס לתוכנית תפסתי אותו כאן המון פעמים. מלוכלך, אני מתכוון. גם עכשיו הוא בטח בדרך לכאן כדי להתלכלך. זה ברור. אני רק מקווה שהגעתי לכאן לפניו. הלוואי שהוא לא הספיק לעשות שטויות.

רגע. אולי היה שם משהו שלא ראיתי?

לא. לא יכול להיות.

אני הרי כל כך מקפיד איתו. בכל ביקור אני מקשיב טוב-טוב למילים, לשורות, למה שביניהן ולסדר שלפיו הן מושמעות, מנתח צלילים, סופר אנחות, מוודא שאין חריגה בכמות הנשימות הכבדות, עוקב בצפיפות אחר קמטוטי פנים, הבעות וכל תנועת איבר, ומבחין בין ניע מקרי למכוון ובין ניע זר למוכר, וכל אלה מאפשרים לי לשרטט במדויק את עקבות נעליו, הרבה לפני שמורי מתחיל לצעוד.

כבר אמצע הלל ועדיין לא מצאתי כלום. מבקש מיוחאי שיאט עוד יותר. מסכן. מת למחות, לדרוש שאספר לו מה הולך כאן, אבל לא מעז. הניידת בקושי זזה במורד. מסתכל ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה. סורק את כל הפינות. די ריק פה. אבל מאיפה זה פתאום בא לו? אולי בכל זאת פספסתי משהו? אני מנסה לגלגל לי בראש את הימים האחרונים ולא מוצא. שבוע אחורה - לא מוצא. שבועיים. שלושה. חודש - כלום. להפך. החודש היה נהדר. בלי שום משברים. החודש נפגשנו אך ורק בשעות הביקורים. והוא היה מעודד. ומחוזק. גם הצוות היה מרוצה ממנו. אפילו התחלנו לדבר על מה שיהיה בעוד חצי שנה, כשיסתיים השלב השני של התוכנית - על הקורס בנגרות שהוא ילך אליו, על הנגרייה הקטנה שתהיה לו אי שם בהרי ירושלים. הוא הבטיח שיבנה לי שולחן כתיבה ענק מעץ מלא. החודש באמת היה רגוע. וטוב. החודש כמעט חזרתי לכתוב.

יא-אללה. אני פשוט לא מאמין שהוא פישל ככה.

רגע. הנה שניים שכבר ראיתי אותו איתם פעם. הם מנופפים לשלום לבחור שלישי שמגיע מתוך נחלת שבעה. אני בקושי רואה. חייב כבר לעשות משקפיים. רגע. יש לו תיק גדול על הגב. כמו התיק של מורי. זה מורי? ידעתי. אני צורח ליוחאי שיעצור, וטס החוצה לעבר השלושה.

ראיד

המצב מתחמם מהר.

האדמה, היא כבר בוערת במעמקים שלה. עוד מעט והאש תגיע למעלה, ותתחיל לשרוף את הסוליות של הנעליים.

מסביב כבר יש עיניים שמסתכלות עלי בפחות אהבה משהייתה בהן אתמול ושלשום, והרי גם האהבה של אתמול ושלשום הייתה שם דיירת זמנית, החליפה רק לקצת זמן את הזוג הקבוע שבדרך כלל מתגורר שם, בעל ואישה, לו קוראים פחד, והיא, השם שלה שנאה.

גם לפי הצליל של  הראיד אפשר להרגיש את הלבה שעולה.

בתקופות שקטות ראיד נשמע כמו יובל וכמו איריס.

לעומת זאת, במצב של היום יש אנשים שאם בן אדם זר יאזין טוב לצליל של הראיד שיוצא להם מהפה, הוא תכף ומיד יחשוד, גם בלי לדעת עברית, שהראיד הזה שמדברים עליו עכשיו בטוח שעשה משהו רע.

אבל זה קטן עלי. אני עובר ליד זה. אפילו לא מבצע האטה. אני לא דואג מעצמי כמו שאני חושש למונא ולמוניר. רוצה להיסגר איתם עכשיו בתוך הבית, ולצאת רק בסוף של הבלגן. וזה ייקח לו זמן. עד שהוא ייגמר ייקח לו זמן. היא לא תהיה מוכנה לוותר. היא תבער עכשיו כמה חודשים עד שתסכים להתקרר, ועל זה אני מוכן לחתום בלאנקו, כמו שאומרים, כי את האופי של האדמה כאן - בעל פה אני מכיר.

יוחאי

יהודה חטף ממני את הטלפון, כמעט הוריד לי את האוזן, ויצא לדבר עם מורי מחוץ לניידת כדי שאני לא אשמע. הוא עמד וצרח לתוך הפומית, ראו אבל לא שמעו כלום, ואני הייתי ממש מבולבל. כל הלחץ הזה שהיה כאן בשעה האחרונה - תיסע מהר, תפנה פה ימינה, תעצור בצד - כל הסטרס הזה היה בגלל מורי? למה? מה קרה?

כבר הייתי בטוח שהוא בדיכאון רציני, כמו ההוא שהפיל אותו לפני כמה שנים. מורי אז יצא לגמרי מאיזון ושחרר בלי סוף מילים סופניות. הוא גם נהג להיעלם מדי כמה ימים מהבית, בלי שום פתק או מכתב, ויהודה היה מתרוצץ ברחובות ומחפש אותו, מת מפחד למצוא אותו מאוחר מדי, לחוץ ומתוח בדיוק כמו שעכשיו.

אבל שמעתי את מורי. הוא ממש לא בדיכאון. עייף אולי. מסתורי, כן. מאופק. אבל לא בדיכאון. אי אפשר לטעות אצלו. כשהוא שוקע הטון שלו אחר, נמוך כזה, בלי טיפת חמצן.

יהודה שכח את הנייד שלו בניידת כשהוא יצא לדבר עם כמה חבר'ה בחוץ. יצא. מה זה יצא? עף החוצה עוד לפני שבלמתי. ואז התחילו הצלצולים. בשניים הראשונים לא נגעתי בטלפון, אבל ברביעי פתאום נפל לי שזה בטח קשור לכל האטרף מסביב, אז לקחתי אותו, על הצג הופיע "אבא בית", ועניתי. ציפיתי לקול של שמשון, ופתאום זה בכלל היה השלום של מורי שמזמן לא שמעתי. הוא לא זיהה אותי לפי ההלו, אז ניסיתי להגיד משהו, אבל עוד לפני שהספקתי להגיד משהו הוא תכף שאל איפה יהודה, ועוד לפני שהספקתי לענות לו איפה יהודה הוא תכף אמר, טוב, לא חשוב, לא חשוב, תמסור לו רק שאחיו הגיע הביתה, שהוא בסדר, שלא ידאג ושלא יחפש אותו במרכז העיר כי הוא לא שם. אוקיי? עניתי שאוקיי, אבל לא יכולתי להתאפק וצרחתי לו, שוקו! כמו שלא צרחתי מזמן. מורי צחק, יוחצ'יק? זה אתה? ושאל מה אני עושה עם הטלפון של אחיו. סיפרתי לו על המשמרת המקרית, אבל לא נראה לי שהוא הקשיב, כי תכף אחר כך הוא אמר, בואנה יוחצ'יק, אני ממש שמח שגמרתם עם הריב.

איריס

בחמש ומשהו, אחרי שתי אינהלציות, השיעול הנבחני נעלם והילד חזר לנשום כמו בן אדם. כשאמרנו לו שהולכים לבית חולים הוא דווקא לא התרגש, אבל ברגע שנכנסנו לניידת והפרצוף המאיים שבציור ערך לו קבלת פנים, הוא נבהל בטירוף והתחיל לבכות. אמא שלו גם הייתה מופתעת למראה המפלצת והתחילה לצעוק עלינו שבגללנו עוד ייגרם לילד הרך שלה נזק בלתי הפיך.

אז רכנתי לעבר הילד הרך והסברתי לו בלחש שהאיש שבתמונה זה המאבטח שלנו כאן ששומר עלינו שלא יקרה לנו שום דבר רע, ושהפרצוף המפחיד שהוא עושה זה רק בשביל להבריח את כל המפלצות והשדים.

הילד הסתכל עלי ברצינות ושאל, הוא יכול להבריח גם נחשים?

ברור, עניתי, בנחשים הוא הכי טוב.

הילד הפסיק לבכות.

במיון ילדים, כשהעברנו אותו מהאלונקה שלנו למיטה וניסינו להיפרד ממנו לשלום, הבכי חזר. הוא רוצה שניתן לו לתמיד את המאבטח המצויר. ראיד טס לניידת שחנתה בחוץ ותוך פחות מדקה חזר עם התמונה. בבקשה, ילד, תאמין לי, אתה עושה בשכל, זה שומר-שומר זה, אבל עוד לפני שהילד הספיק לגעת בלוח הקנבס הענק, האמא הדפה אותו בחזרה לראיד וצעקה, לא, לא, לא, מה פתאום, את הזוועה הזאת תשמרו לעצמכם.

חזרנו עם המפלצת לניידת וראיד אמר, שכחה מהר שרק לפני חצי שעה הצלנו לה את הילד.

ובסוף לקחתי את הפרצוף אלי הביתה. קודם כל בגלל שידעתי שאם אני לא אקח, אף אחד אחר לא ייקח אותו הוא יישאר נטוש וגלמוד בתחנה עד שלמישהו יימאס ממנו והוא יושלך לפח, ואני הרי מגיעה מבית שלזרוק כזה דבר לזבל זה יותר גרוע מלזרוק לחם.

חוץ מזה היה לי טרמפ עד הבית - יהודה התעקש להסיע אותי - כך שהתירוץ שאי אפשר להיסחב עם תמונה כל כך גדולה באוטובוס לא היה רלוונטי.

אבל אני מוכרחה להודות שהיה עוד משהו שמנע ממני להיפרד ממנו. יהודה חשב שזה בגלל שהפרצוף הזה מסקרן אותי - הגוונים הכהים, או שאולי הכיעור, ושעם הזמן זה בטח יתבהר לי, אם כי לדעתו, מה שמעניין עוד יותר בכל הסיפור הוא שעוד לא מלאו לי שבועיים בתפקיד וכבר הספקתי לקבל מחולה מתנה. לו - הוא הודה - הדבר לא קרה. מצד שני, הוא פתאום הוסיף בהקנטה, אם המתנות של החולים הן כאלה, הוא מעדיף להסתפק במילות תודה.

הגענו לרחוב שלי ופתאום בא לי האומץ ושאלתי אותו אם בא לו לעלות לארוחת בוקר, אבל זה היה אומץ מבוזבז. לא יודעת איך הספקתי לשכוח שהוא סיפר לי בתחילת הנסיעה שהוא מוריד אותי בבית וממשיך ישר למורי, שפישל בגדול בלילה ועזב את הגמילה.

עליתי עם התמונה בחדר המדרגות. זה היה מסורבל. בדירה השענתי אותה בין הספה למכונת הכביסה. הסתכלתי על העיניים הפקוחות, על הפה הפעור, על אגלי הזיעה שבמצח ועל שרירי הצוואר הבולטים, וחשבתי, זה לא הוא שמסקרן אותי, זה מה שהוא רואה.

ממה הוא כל כך מבוהל?

>> "תקלה ברגשות" מאת איילת ליפשיץ-פחיס. הוצאת כתר, 324 עמודים, 96 שקלים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה