פרק ראשון: שבוע בחורף

סלונה מחלקת 30 עותקים של הספר “שבוע בחורף” מאת מייב בינצ’י, על אישה צעירה שמחליטה לחזור לעיירת הולדתה האירית, ולהקים בית מלון

17/06/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

פרק ראשון מתוך “שבוע בחורף” מאת מייב בינצ’י, הוצאת כתר. תרגום מאנגלית: אורית הראל

צ’יקי

 בחווה של משפחת ריאן בסטוֹנִיבּרִידג’ היה לכל אחד תפקיד משלו. הבנים סייעו לאביהם בשדות, תיקנו גדרות, החזירו את הפרות מהמרעה בשעת החליבה, חרשו תלמים כדי לזרוע תפוחי אדמה; מרי האכילה את העגלים, קתלין אפתה את הלחם וג’רלדין טיפלה בתרנגולות.

ולא שמישהו קרא לה בשם ג’רלדין – מאז ומעולם היא הייתה “צ’יקִי”. ילדה קטנה ורצינית שמחלקת מתערובת המזון לאפרוחים או אוספת ביצים טריות מדי יום, ובעודה עובדת היא ממלמלת בקול רך ומרגיע אל בין הנוצות, “צ’יק, צ’יק, צ’יק”. צ’יקי נתנה שמות לכל התרנגולות, ואיש לא היה מסוגל לספר לה כשאחת מהן נלקחה ותשמש לארוחת יום ראשון. הם תמיד העמידו פנים שמדובר בעוף שנקנה בחנות, אבל צ’יקי תמיד ידעה את האמת.

סטוניברידג’ הייתה גן עדן לילדים בימות הקיץ, אבל הקיץ במערב אירלנד קצר, ורוב ימות השנה מזג האוויר לחוף האוקיינוס האטלנטי היה רטוב וסוער ונוטף בדידות. ועם זאת, תמיד היו מערות לחקור, צוקים לטפס עליהם, קני ציפורים לגלות וכבשי פרא, בעלות קרניים גדולות ומעוקלות, לעקוב אחריהן. והיה גם בית סטון. צ’יקי אהבה לשחק בגניו הגדולים של הבית, שצימחו פרא. לפעמים הרשו לה העלמות שידי – שלוש אחיות קשישות שהיו בעלות הבית – להתחפש בבגדיהן הישנים.

צ’יקי ראתה את אחותה קתלין עוזבת את הבית כדי ללמוד בבית ספר לאחיות בבית חולים גדול בוויילס. אחר כך התקבלה מרי לעבודה במשרדים של חברת ביטוח. אף לא אחד משני המקצועות קסם לצ’יקי, אבל ברור היה לה שתצטרך לעשות משהו. עבודת האדמה לא יכלה לפרנס את כל משפחת ריאן. שניים מהבנים עזבו כדי לעסוק במסחר בערים גדולות במערב. רק בריאן נשאר בחווה, לעבוד עם אביו.

אמה של צ’יקי הייתה תמיד עייפה, אביה היה תמיד מודאג. הוקל להם כשצ’יקי מצאה עבודה במפעל הסריגה. לא כמפעילת מכונה או סורגת ביתית, אלא במשרדי המפעל. היא הייתה ממונה על משלוח הבגדים המוגמרים ללקוחות ועל ניהול ספרי החשבונות. זו לא הייתה עבודה נהדרת, אבל בזכותה יכלה צ’יקי להישאר בבית – כפי שרצתה. היו לה חברים רבים בסביבה, ובכל קיץ התאהבה בבן אחר ממשפחת או’הרה, אבל דבר לא יצא מכך.

עד שיום אחד הגיע למפעל ווֹלטר סטאר, אמריקני צעיר שביקש לקנות סוודר אַראן.* צ’יקי קיבלה הנחיה להסביר לו שהמפעל אינו מוכר ליחידים, אלא מספק סוודרים רק לחנויות או באמצעות הזמנות בדואר.

“אם כך, אתם מחמיצים הזדמנות,” אמר וולטר סטאר. “אנשים מגיעים למקום הפראי הזה וזקוקים לסוודר אראן, כאן ועכשיו, לא בעוד כמה שבועות.”

הוא היה נאה מאוד. הוא הזכיר לה את ג’ק ובובי קנדי כשהיו נערים, אותו חיוך מבהיק ושיניים קצובות. הוא היה שזוף ושונה מאוד מהצעירים בסטוניברידג’. היא לא רצתה שיעזוב את המפעל, ודומה היה כי גם הוא אינו מעוניין לעזוב.

צ’יקי נזכרה בסוודר שהיה להם במלאי, שהשתמשו בו לצילומים. אולי וולטר סטאר ירצה לקנות אותו – הוא לא ממש חדש, אבל הוא כמעט חדש.

הוא אמר שזה יהיה מושלם.

הוא הזמין אותה לטיול על החוף ואמר לה שזהו אחד המקומות היפים ביותר עלי אדמות.

שערו בנפשכם! הוא ביקר בקליפורניה וגם באיטליה, ולמרות זאת סטוניברידג’ היה בעיניו מקום יפהפה.

וגם צ’יקי הייתה יפהפייה בעיניו. הוא אמר שהיא פשוט חמודה להפליא, עם תלתליה הכהים ועיניה הכחולות הגדולות. הם בילו יחד כל רגע אפשרי. הוא התכוון להישאר במקום רק יום או יומיים, אבל עכשיו התקשה להמשיך בדרכו ליעדים אחרים. אלא אם כן היא תבוא אתו, כמובן.

צ’יקי צחקה בקול למשמע הרעיון שתעזוב את משרתה במפעל הסריגה ותודיע לאמה ואביה שהיא יוצאת לטיול טרמפים ברחבי אירלנד עם אמריקני שזה עתה פגשה! טיסה לירח הייתה מתקבלת על הדעת יותר.

בעיני וולטר, האֵימה שלה מעצם הרעיון הייתה נוגעת ללב ומקסימה.

“צ’יקי, אנחנו חיים רק פעם אחת. הם לא יכולים לחיות את חיינו במקומנו. אנחנו צריכים לחיות את חיינו בעצמנו. את חושבת שההורים שלי באמת רוצים שאני אסתובב ואבלה להנאתי בכל מיני חורים בסוף העולם? לא, הם רוצים שאני אהיה בקאנטרי קלאב ואשחק טניס עם בנות ממשפחות טובות, אבל הֵיי – אני רוצה להיות כאן. זה נורא פשוט.”

וולטר סטאר חי בעולם שבו הכול היה פשוט. הם אהבו זה את זה, אז מה טבעי יותר מלעשות אהבה? כל אחד מהם ידע שהשני צודק, אז מדוע לסבך את החיים בדאגה מה יגידו אחרים, מה יחשבו או יעשו? אלוהים רחום וחנון מבין מהי אהבה. האב ג’ונסון, שנדר כי לעולם לא יתאהב, לא מבין. הם אינם זקוקים לחוזים או תעודות מטופשות, נכון?

בתום שישה שבועות נפלאים, כשוולטר נאלץ לחשוב על חזרה לארצות הברית, צ’יקי הייתה מוכנה להצטרף אליו. הדבר היה כרוך באינספור מריבות, סערות ודרמות בבית משפחת ריאן. אבל וולטר לא ידע על כך דבר.

אביה של צ’יקי היה מודאג עכשיו יותר מתמיד, כי עכשיו יגידו כולם שהוא גידל זנזונת נטולת מוסר.

אמה של צ’יקי נראתה עייפה מתמיד ומאוכזבת מתמיד, ואמרה שרק אלוהים ואמו הקדושה יודעים היכן טעתה בחינוכה של צ’יקי, שגדלה להיות מקור סבל כזה למשפחה.

קתלין אמרה שמזל שכבר התארסה, כי איש לא היה לוקח אותה לו ידע מאיזו משפחה באה.

מרי, שעבדה בחברת הביטוח ויצאה עם אחד מבני או’הרה, אמרה שימיו של הרומן שלה ספורים עכשיו, הודות לצ’יקי. משפחת או’הרה הייתה משפחה מכובדת מאוד בעיר, והם לא יראו בעין יפה התנהגות כזו.

אחיה בריאן השפיל את ראשו ולא אמר מילה. כשצ’יקי שאלה לדעתו, אמר שאין לו דעה. אין לו זמן לחשוב ולגבש דעה.

חברותיה של צ’יקי – פֶּגי שעבדה איתה במפעל הסריגה ונוּאֶלָה, ששימשה כעוזרת אצל שלוש העלמות שידי – אמרו שזה הדבר הכי מסעיר והרפתקני ששמעו עליו מימיהן, וכמה טוב שיש לה כבר דרכון מוכן, מאז הטיול של בית הספר ללוּרדס.

וולטר סטאר אמר שיגורו אצל חברים שלו בניו יורק. הוא התכוון לעזוב את לימודי המשפטים – זה לא באמת התאים לו. לוּ היו לנו כמה חיים אז אולי, כן, אבל כיוון שחיים רק פעם אחת, חבל לבזבז את הזמן בלימודי משפטים.

בלילה שלפני נסיעתה ניסתה צ’יקי להסביר להוריה את רגשותיה. היא בת עשרים, כל החיים לפניה, היא רוצה לאהוב את משפחתה ושהם יאהבו אותה, למרות אכזבתם.

אביה הביט בה בארשת פנים חמורה ומתוחה. לעולם לא תתקבל שוב בברכה בבית הזה, היא המיטה קלון על כולם.

אמה הייתה מרירה. היא אמרה שצ’יקי נוהגת בטיפשות, בטיפשות רבה. זה לא יחזיק מעמד, זה לא יכול להחזיק מעמד. זו אינה אהבה, זו התאהבות ילדותית. אם וולטר הזה באמת אוהב אותה, הוא יחכה לה, יספק לה בית ויעניק לה את שמו ועתיד, במקום כל השטויות האלה.

אפשר היה לחתוך את האווירה בבית ריאן בסכין.

אחיותיה של צ’יקי לא העניקו לה שום תמיכה. אבל היא הייתה נחושה. הם לא ידעו אהבה אמיתית כמוה. היא לא התכוונה לשנות את תוכניותיה. היה לה הדרכון שלה. היא הייתה בדרכה לאמריקה.

“תאחלו לי הצלחה,” התחננה בפניהם בלילה לפני עזיבתה, אך הם הפנו לה עורף.

“אני לא רוצה לנסוע מכאן כשהזיכרון האחרון שלי הוא שאתם קרים ואכזריים כל כך.” דמעות זלגו על לחייה של צ’יקי.

אמה נאנחה אנחה עמוקה. “יהיה אכזרי מצדנו לומר לך פשוט ‘סעי לשלום, תבלי יפה’. אנחנו משתדלים לעשות כמיטב יכולתנו בשבילך. לעזור לך להפיק את המיטב מחייך. זאת לא אהבה, זו סתם איזו מין התאהבות ילדותית. אין טעם להעמיד פנים. את לא יכולה לזכות בברכתנו. אין לנו ברכה לברך אותך.”

וכך עזבה צ’יקי, ללא ברכתם.

בשדה התעופה שאנון נופפו רבים בידם לשלום לילדיהם, שהיו בדרכם לחיים חדשים בארצות הברית. איש לא נופף לצ’יקי, אבל לוולטר ולה לא היה אכפת. כל החיים היו לפניהם.

בלי חוקים, בלי הכורח לעשות את הדבר הנכון בעיני שכנים וקרובים.

הם יהיו חופשיים – חופשיים לעבוד היכן שירצו, במה שירצו.

בלי שיצטרכו לנסות לממש תקוות של אחרים – להינשא לחקלאי עשיר במקרה של צ’יקי, או להפוך לפרקליט צמרת כפי שמשפחתו של וולטר שאפה שיעשה.

חבריו של וולטר בדירה הגדולה בברוקלין קיבלו אותם בזרועות פתוחות. אנשים צעירים, ידידותיים ונינוחים. אחדים עבדו בחנויות ספרים, היו שעבדו בברים. אחרים היו מוזיקאים. הם נכנסו ויצאו מהדירה בקלילות. איש לא עשה עניין מכלום. כל כך שונה מאשר בבית. זוג אחד הגיע מהחוף המערבי, ובחורה שהגיעה משיקגו כתבה שירה. היה גם צעיר מקסיקני שניגן בגיטרה בברים לטיניים.

כולם היו נינוחים כל כך. בעיני צ’יקי זה היה מדהים. איש לא הציב תביעות. לארוחת ערב היו מכינים כולם ביחד קדרה גדולה של צ’ילי. לא היה שום לחץ.

הם נאנחו קצת כשדיברו על משפחותיהם שאינן מבינות דבר, אבל איש מהם לא חש מועקה של ממש. בתוך זמן קצר התעמעם מעט בראשה זיכרון סטוניברידג’, למרות שכתבה הביתה כל שבוע. מראש החליטה שהיא לא תמשיך ותשמר את המריבה.

אם צד אחד יתנהג כרגיל, במוקדם או במאוחר גם הצד השני ייאלץ להתנהג כרגיל.

מעת לעת שמעה מאחדות מחברותיה, שסיפרו גם קצת על משפחתה. פגי ונואלה כתבו לה וסיפרו על החיים בבית; דומה שכמעט דבר לא השתנה שם. וכך יכלה לכתוב למשפחתה כי שמחה לשמוע על תוכניות החתונה של קתלין ומיקי, אבל לא ציינה ששמעה כי הרומן של מרי עם סוני או’הרה הגיע לקצו.

אמה כתבה איגרות קצרות ותכליתיות ובהן שאלה אם קבעה כבר מועד לחתונתה ותהתה אם יש כמרים אירים בקהילה.

היא לא סיפרה להם דבר על חיי הקומונה שלה בדירה הגדולה והצפופה, על כל הבאים והיוצאים והאירועים ונגינת הגיטרה. הם לעולם לא יהיו מסוגלים אפילו להתחיל להבין.

תחת זאת כתבה על הליכה לפתיחות של תערוכות אמנות ובכורות תיאטרון. היא קראה על אלה בעיתונים, ומפעם לפעם וולטר והיא אכן הלכו להצגה יומית, או קנו כרטיסים זולים דרך חברים של חברים שביקשו למלא אולם בהצגות הרצה.

וולטר עבד אצל חברים ותיקים של הוריו, כעוזר מקטלג בספרייה. לדבריו, משפחתו קיוותה לפתות אותו שיחזור לחיים אקדמיים כלשהם באמצעות העבודה, שלא הייתה גרועה. הם הניחו לו לנפשו ולא הציקו לו. מה עוד אפשר לבקש.

צ’יקי גילתה שזה בהחלט כל מה שוולטר רצה בחיים. לכן לא נדנדה לו על מועד מפגש עם הוריו או מתי ימצאו מקום משלהם, ובכלל – מה יעשו בהמשך הדרך. הם היו יחד בניו יורק. די בכך, נכון?

ובמובנים רבים אכן היה די בכך.

 ***

>> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 30 עותקים של “שבוע בחורף” ל 30 הגולשות הראשונות שימלאו את פרטיהן, כאן:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה