פרק ראשון: רגע לפני מאת פני סנטנואה

רגע לפני היא נובלה עדינה ומרגשת, הפורשת בשני קולות ארבעה דורות של אמהות ובנות. על רקע תהפוכותיה של מאה סוערת נשזרת שרשרת של נשים שאהבו וכאבו, בכתיבה שהיא בה בעת נוגה ומלאת שמחת חיים - דווקא רגע לפני הפרידה מהם.

30/04/2013
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

אני פוחדת, אני בכל זאת קצת פוחדת. זה עומד לקרות, זה אורב סביבי, חם לי וקר לי, אני הולכת ומתכווצת. הריח הזה, בית החולים, מזהים מיד, בכלל לא דומה לבית האבות; ריח של תרופות יותר מאשר של גופים בלים. אני שומעת קולות רכים, במרחק, אני רואה בדמיוני נשים צעירות בלבן, לפעמים אני מרגישה שאוחזים בכף ידי, היא מתחממת, אני נושמת, הכאב חולף.

אותה ההרגשה. אני עדיין ילדה קטנה, בת אחת-עשרה, מסיעים אותי בכיסא נוח אל מול המזבח. זה כל מה שעלה בדעתן של הנזירות לעשות כדי להרגיע אותי, טקס המשיחה האחרונה בשמן, נו, באמת, איזו תקווה זה כבר יכול לעורר בלב. הכומר עושה את עבודת הכומר שלו, דבר לא יוציא אותו משלוותו. ילדונת אל מול המזבח, אין איש שייתן לי יד. אמי בחרה לשלוח אותי לפנימייה מיד עם פרוץ המלחמה "לטובתך, ז'ולייט, את תהיי במקום בטוח".

כן, כמובן. אני אי-שם עמוק בתוככי נורמנדי, אבי בקצה האחר של צרפת (בכלל לא דמיינתי אותו נלחם, חביב מדי, אבא שלי). אמי ואחותי באמצע, בפריז, השתיים האלה לא ייפרדו. אמי חשבה שאני טמבלית, היא צדקה.

הנזירות, הנזירות היקרות שלנו, הוליכו אותנו בשלג כל יום. טקס התפילה, כל יום ויום, בנעלי המחוררות. כפות הרגליים שלי קפאו, שתי אבעבועות שקפאו בתוך הקרח. הפסקתי להרגיש את הרגליים, קשות כמו מקלות. כשחזרנו הן הושיבו אותי מיד מול האש הגדולה שבאח. הבהונות שלי נשרו כולן, כמו חתיכות זכוכית. היתה לי התחלה של נמק. אמרו לי שהרגליים שלי נרקבות, הן נצבעו בכל צבעי הקשת. לא חשבתי שגוף האדם יכול להתקלקל, כמו איזה פרי, כמו פרי ששומרים זמן רב מדי. בסופו של דבר החזקתי מעמד, הם יכלו לוותר עליו, על טקס המשיחה האחרונה בקודש שלהם, ברוב חמלתם האינסופית.

בפנימייה, בחדר האוכל, נהגתי לזרוק בהיחבא את דייסת הכוסמת שלי מאחורי הדלת. אם המנזר בכבודה ובעצמה היתה אוספת אותה ומכריחה אותי לאכול. "חשבי על אלה שאין להם כלום!", היתה אומרת בקול רם מאוד. ואני בתוך תוכי חשבתי שדווקא יש להם מזל. החזקתי מעמד כמו במחנה אסירים, המבטים של הילדות סביבי הם שעודדו אותי. לא תמיד נהגנו בחביבות זו בזו, אבל מול הנזירות היינו למקשה אחת, היה נעים לחוש את העוצמה הזאת. מזל שהן היו שם, החברות, צחקנו כהוגן, למרות הכול, שיגענו אותן, את הצנועות החסודות האלה, המוקפות סביב-סביב בנערות כפריות. בחצר בילינו בחברת המון בעלי חיים, את זה אהבתי מאוד: פרות, גדיות שהענקנו להן את השמות של הנזירות הכי קשוחות, וסוס פוני קטן קשיש שהלך בעקבותינו כמו כלבלב.

אמי שלחה גלויות דואר לעתים קרובות למדי. מעולם לא כתבה לי ישירות, היא פנתה אל המנהלת, מן הסתם חשבה שזה מנומס יותר, אבל אני, לי זה שבר את הלב. היא לא שלחה מתנות קטנות, כמו שקיבלו אחדות מחברותי. אני לא זוכרת ולו ביקור אחד שלה, אף על פי שאני יודעת שהיא באה, פעמים אחדות. המכתבים והחבילות, רק להם חיכינו באפרוריות חיינו. בבקרים, בשעת החלוקה, התחולל קרב! היינו עלולות לעשות כל מעשה מרוב קנאה, ואז, אחרי הדמעות, ואי אלו סתירות לחי, קווצת שיער שנתלשה ועפה ברוח, שבה החברות ותפסה את מקומה.

טקס חלוקת דברי הדואר לבש בהדרגה אופי אחר מכיוון שהמכתבים בישרו כמעט כולם על מות אב, אח, דודן. ואז השתנה הכול, קיווינו שהמכתב יהיה מיועד לאחרת. אבי נפצע די מהר, הגז, הוא שהציל אותו. ימים תמימים קיוויתי בכל לבי שייפצע, אפילו פציעה קשה, המלחמה מעוררת מחשבות מוזרות.

נשבעתי שלא יהיה לי עוד כל קשר עם אנשי הכנסייה, אבל הנה, שבעים שנה לאחר מכן אני שוב אצל הנזירות הרחומות. לא עוד בפנימייה אלא בבית אבות. נעשיתי גברת זקנה, לא יכולים להכריח אותי עוד כמו בעבר. עם זאת אני הולכת לתפילה מפעם לפעם, כדי לא להתבלט. הנזירה היחידה שאני מחבבת היא הספרדייה. היא מצחיקה עם המבטא שלה. היא מכירה המון שירים, אנ'לא מבינה את המילים, אבל היא שרה עם כל הלב. היא מספרת לי סיפורים מהארץ שלה, וגם על פרַנקוֹ, תמיד פרנקו, ואז עולים בי הזיכרונות. חבל שרבנו אחרי שהיא פיזרה רעל ליונים; בטענה שהן מקלקלות את אדני החלונות. אני, לא מוצא חן בעיני שהורגים בעלי חיים, וחוץ מזה נתתי להן את הלחם היבש שלי, היתה לי תעסוקה, בכל יום באותה שעה, היתה לי סיבה להביט החוצה, איך שלא יהיה כשאנחנו זקנים מאוד אין עוד חשיבות רבה כל כך לחברה, היא רק מסווה מעט שבמעט את הבדידות באמצעות איזושהי נוכחות, הכי פחות מעצבנת שאפשר. שנים רבות היתה לי חברה בקומה שמתחתי. גברת גַריג, בילינו יחד כמעט את כל הימים שלנו. היא נפטרה באופן פתאומי, לא הרגשתי כלום, לא דמעה, לא תחושת צער, שום דבר, פרט לסלידה קלה למראה הגוף שלה שהצהיב. אני אלך לצפות בתוכנית הילדים "סובי סחרחרת!" אצל מישהי אחרת, זה הכול. ממש לא ייאמן, האדישות של הזקנים כלפי זקנים אחרים.

כשישבתי שם, מול המזבח, בכיסא הנוח שלי, רציתי מאוד שאמי תבוא ותיקח אותי. היה שם ישו גדול כזה שותת דם כולו שהסתכל לי ישר בעיניים. והוא בכלל לא הרגיע אותי. רציתי שהיא תתיישב לצדי, תקרא לי סיפור, תלטף את מצחי בכף ידה, תחליק את שערותי, תפזם לי איזו מנגינה. החברות שלי אמרו לי שכך עושות האמהות שלהן. אמי שלי לא היתה חביבה, ולא רכה, היא רק דאגה. היא לא ידעה איך להתנהג במצבים כאלה. כשהייתי קטנה היא נטשה אותי למשך שנים אחדות. היא נסעה לעבוד בפריז, והופ! ז'ולייט לנורמנדי, תמיד אותו סיפור: "שם יהיה לך הרבה יותר טוב". נו, באמת, אפשר לחשוב!

הפקידו אותי בידי מינקת בבַּרֶנטן. המשפחה של אמי התגוררה שם. כל הבתים בברנטן היו דומים, דבוקים זה לזה, לבנים אדומות, רק זה ולא יותר, אדום נוגה. אלה היו בתים של פועלים במטווייה, כולם, כל אנשי המקום, עבדו שם. היינו ממש חבורה שלמה של פעוטות ששיחקו ברחוב, הדודנים שלי, הדודות שלי, שבט אמיתי, מהומה אמיתית. זה כל מה שאני זוכרת, המון ילדים מתקוטטים, מדגדגים זה את זה, זבי חוטם, תעלות המים בשולי הכביש. כן, דווקא זכורה לי שנה אחת, בחג המולד, שבה אחת הדודות הצעירות שלי קפצה לבאר. כולם בכו, כולם שתקו, איש מעולם לא הסביר לנו, לילדים, מה קרה. גם אז נשארה סוזַן עם הורי, גם את זה מעולם לא הסבירו לי, למה, למה תמיד אני, למה תמיד השאירו דווקא אותי באיזשהו מקום. אחותי היתה יפה יותר, נבונה יותר, היא תפסה את כל המקום בקסמיה. אמי שלטה בכול, הסמכות בהתגלמותה. אבי ואני "הרכרוכיים", כך כינו אותנו, לנו נותר התפקיד של רוחות הרפאים, של החולמניים. אהבתי מאוד להיות כמוהו, הבנו זה את זה.

רציתי מאוד שאמי תבוא לעודד אותי, אפילו בארשת פניה החמורה. הזיכרון הברור ביותר שנותר לי ממנה הוא המשפט שאותו שבה ואמרה תמיד על סף הדלת, כשהחברה שלה היתה עוזבת בסוף הערב: "ז'ולייט! לכי אפוא ללוות את גברת פיליפּוֹן במקום לצוד זבובים!" והיתה טופחת לי על הגב. כך הפגינה אמי חיבה. המשפט הזה נשאר במשפחה. מַרטין ופאני תמיד לועגות לי עם הסיפור הזה. בכל המשפחות יש מן הסתם דברים מטופשים כאלה שנשארים לעד.

אמי גמרה את חייה בודדה ומשוגעת בבית בבֶּרז'רק. היא חיה כמו קבצנית, אנ'לא יודעת למה היא אספה ושמרה כל מיני דברים, לרוב חסרי תועלת, שבורים ומטונפים. בשכונה קראו לה הסמרטוטרית. אולי בגלל המלחמות, מכיוון שגם אני הייתי קצת כזאת. מרטין נזפה בי תמיד כי נהגתי לשמור בבקתה הקטנה ערמות של חוברות, חוברות של משדרי הטלוויזיה, ערמות של שנים, ממש ספרייה. בשבועות האחרונים היתה אמי יוצאת לרחוב בחמש לפנות בוקר, בכותונת לילה, וצורחת: "תכף תזרח השמש, לעבודה! ז'ינט! תכיני את הקפה שלי!". השכנה המסכנה, היא היתה המומה לגמרי מאמא שלי.

בסוף איש לא בא לבקר אצלה, כולם פחדו נורא ואני הכרחתי את עצמי. מעולם לא הצלחנו לשוחח, מעולם לא דיברנו זו עם זו. אף לא רגע אחד של כנות, של יושר שלֵו, רק עקיצות של גילוי לב בלתי נשלט שסוטרות לך חד וחלק; בעבר חשבתי שזה טבעי. היא הרשימה אותי מאוד. תמיד הרגשתי ילדה קטנה לעומתה, מוגבלת, לא יותר מדי יפה ולא יותר מדי חכמה.

נאלצנו לאשפז אותה ולכבול אותה בכתונת משוגעים, את אמי הגברתנית, כמו איזה חרק ברשת של קורי עכביש. היה קשה לראות, זה הרגע היחיד שבו חשתי מעט חמלה כלפיה. היא לא יכלה לשאת זאת, היא מתה יומיים לאחר מכן. ואילו אני, אני נגררת לי בשולי הדרך כבר כמה שנים? עשר? חמש-עשרה? בית אבות, בית חולים, ושוב בית אבות, איזו עייפות! אבל אני לא ממהרת, צריך אומץ כדי להזדרז למות, אני עדיין מעדיפה להשתעמם. לא אחת שמעתי אנשים אומרים ממרומי הנעורים המפוארים שלהם: "אילו הייתי במצב כזה, הייתי מעדיף למות".

הייתי רוצה מאוד לראות אתכם במצב כזה, שוויצרים קטנים! כשמגיע הרגע הבן אדם מתלהב הרבה פחות. הוא אומר לעצמו, בסך הכול אני לא במצב גרוע כל כך, אני מכוער, אבל אני כבר לא צריך לעשות רושם על אף אחד. כבר אין לי שיניים, אין בעיה, הנה התותבות שלי. אני לא שומע, לא אצטרך להקשיב לשטויות של שכנתי לשולחן, וגם לא להתנצל על שאיני עונה לה. כל התירוצים כשרים כדי להמציא לנו סיבה להמשיך.

היה כדאי לחכות כל השנים האלה, הודות להן זכיתי לפחות לראות את הקטנה שבכולן. מילֶנָה, הבת של הנינה שלי! קצת משונה השם הזה, אני חושבת שהוא זר, אני כבר לא זוכרת מה הסבירה לי פאני, התרכזתי ימים על ימים לפני שהם באו לחג המולד. רציתי בכל מחיר לזכור את השם של הקטנה. מעין משכון של אהבה, רציתי להראות שהיא חשובה לי. ואז ברגע המכריע התבלבלתי לגמרי, שכחתי את כל השאר. קראתי לז'אקי בשם של הכלב שלה, שברתי שתי כוסות. נוסף לכול נפלתי מהמיטה ימים אחדים קודם לכן, צד אחד בפנים שלי נעשה כחול וירוק. כל המסובים לארוחת הערב ודאי חשבו שאני מבולבלת על כל הראש. אין מה לעשות. כשהוציאו אותי מבית האבות הרגשתי שזורקים אותי באוויר, בלי רשת ביטחון, בלי מצנח.

היא משעשעת, מילנה, צחקתי איתה כהוגן כשהם באו בפעם האחרונה, באביב. אנחנו באמת בשני הקצוות, אני והקטנה, היא מתחילה ואני גומרת, חמישה דורות המתבוננים זה בזה. היא נרכנה אל האף שלי, כנראה כדי לנשק, והתברר שהיא לא עושה את זה עם הרבה אנשים, מובן שזה החמיא לי קצת. היא שחומה לגמרי, אבל פחות מאביה, הפסנתרן מהודו. איזה רעיון משונה, להתחתן עם מישהו רחוק כל כך, אותי, למשל, זה היה מפחיד, מעולם לא יצאתי מהארץ שלי. הוא הסריט אותנו, צילם המון תמונות, היה נחמד. הקטנה נמצאת כאן, על האצטבה מעל למיטתי, אני מסתכלת עליה ויש לי הרגשה שהיא שומרת עלי. אני לא רואה הרבה דמיון, לא משנה לי, היא יפה כל כך, בעיניה השחורות העמוקות ובפה הקטן שלה, פה בצורת לב. היא תקבל חינוך טוב עם הורים שכאלה, היא לא תישאר טיפשה כמוני. אני אומרת בלבי שהיא תלמד לנגן בפסנתר, תקרא המון ספרים, תחצה ארצות רבות ותדבר שפות אחדות. אני מדמיינת את חייה וזה מעסיק אותי. הן הצליחו יפה, אחרי הכול, הבנות: מורה, מנהלת בית ספר, אני גאה בהן.

אני, למשל, עבדתי בעירייה, בפריז. מצאתי משרה בקלות בתור בת של חייל ותיק. העבודה לא היתה מלהיבה, תייקתי ניירות, ניקיתי את המשרדים. בערב היה צריך לרוקן את פחי האשפה, זה היה מעייף. כפות רגלי, שנראו כמו נקניקיות – נוקשות לגמרי, אדומות לגמרי – לא מנעו ממני מעולם להיות חרוצה ולעבוד קשה. הייתי מרוצה שיש לי מקום עבודה, הרחק מאמי. אחותי היתה מלצרית בבית קפה בבולבאר קלישי. חלקנו דירה קטנה ומעופשת בעליית גג בשכונת נוֹאי. סוזן ערכה מסיבות כל הזמן, היו לה המון חברים מוזרים, ציירים זרים, מין משוררים. לפעמים היתה יוצאת לבלות לילות שלמים בברים במוֹנפַּרנַס, מעולם לא הציעה לי להצטרף, מן הסתם הייתי מפריעה לה. היא קצת תפסה פיקוד בבית, מאחר שהיתה הבכורה, אבל היה נעים לנו להיות שתינו יחד, משוחררות כל כך! גם לי היו המון חברות, בעבודה, בכל המחלקות. קראו לי ז'וּז'וּ, השם הזה התאים לי יותר מז'ולייט, מכיוון שממש לא נראיתי כמו איזו גיבורה בסיפור אהבה.

בבית האבות היה לי במשך שנים רופא אחד יפה ונחמד מאוד, הוא אהב להתבדח אתי. תמיד אמר שהוא רומאו שלי, שהוא יטפס לחדרי דרך החלון. כבר הייתי זקנה מאוד אבל הסמקתי בכל זאת. איזו פתיה! אחרי כן תפסה את מקומו רופאה אחת, גם היא היתה חביבה מאוד, אבל, נו, טוב, לא צחקנו כמו אתו.

כ...ן, ז'וּז'וּ, זה התאים לי יותר. הצחקתי את החבר'ה. אהבתי מאוד להתלוצץ ושרתי כל הזמן. אנשים רציניים תמיד הכניסו אותי לדיכאון, אולי גם משום שלא הצלחתי לעקוב ממש אחר הדיונים האינטלקטואליים שלהם. אני חושבת שהחברות שלי העריצו אותי קצת מפני שחייתי כך, עם כפות רגליים קטועות, מכוערות. הרגשתי ממש זיפת כשראיתי אנשים רצים, קופצים! הכי גרוע היה הריקוד. כל כך רציתי לרקוד כמו משוגעת במסיבות, להתנועע, לחוג במעגלים סביב עצמי. אני, שהיה לי כל כך הרבה מרץ, יכולתי לרקוד רק ריקודים של זקנים. בלילות הייתי רואה את עצמי מסתחררת ומסתחררת, הייתי מרחפת מעט מעל הקרקע, כפות רגלי לא נראו בבירור בגלל המהירות, תווי הפנים של בן זוגי היו תמיד מטושטשים, לא חשוב, העיקר שסוף-סוף רקדתי.

הדבר האחר שהעציב אותי היה הנעליים. גם אם לא חשבתי שאני יפה במיוחד הייתי גנדרנית ורציתי להיראות מהודרת. תמיד הסתכלתי על הנעליים של הנשים ברחוב. החלום ההזוי הגדול שלי היה עקבים גבוהים או סנדלים. תמיד גררתי את עצמי בנעלי הליכה כבדות, יכולתי לבחור בין חום ושחור. מובן שהקסם הקליל שהשרו השמלות היפות שקניתי לעצמי הופר.

בתקופה ההיא היה אופנתי מאוד להצטלם תצלומי דיוקן אצל צלם. הדבר כנראה לא היה יקר מכיוון שאני ואחותי והחברות הצטלמנו לעתים קרובות. היו בצלמנייה המון תפאורות רקע שונות, כדי שיהיה אפשר לגוון את התנוחות המסורתיות, הכיסא הידוע, הפרווה בשביל התינוקות. אבל אנחנו העדפנו דברים מודרניים. פאני מצאה תצלום אחד לפני כמה זמן. אני מטיסה אווירון, סוזן מאחורי, על פניה חיוך רחב. רואים רק את שני הראשים שלנו מציצים החוצה. עכשיו זה נראה מיושן לחלוטין, אבל מצחיק. אנ'לא יודעת למה פאני אוהבת כל כך לחטט במגירות שבבית, היא שולפת משם המון דברים ישנים, ואז שואלת המון שאלות. לעתים קרובות אני בכלל לא בטוחה בתשובות, לפעמים אני אומרת כל מיני שטויות, היא נהנית, כך לכל הפחות אנחנו משוחחות. כשמזדקנים צריך למיין, בייחוד כשזה נמשך זמן רב כל כך.

מזל שיש תצלומים, כך הזקנים, בשעות המתות שלהם, יכולים לשוב ולראות את החיים שלהם, להיזכר בסיפורים, כך עולים זיכרונות שהם לא היו חושבים עליהם מעצמם. לפני כמה זמן, אנ'לא יודעת מה נפל עלי, התחשק לי לראות שוב את הפנים שהיו לי פעם, את הפנים מגיל עשרים. מתוך שאני מסתכלת במראה יום-יום התחלתי להשתכנע שתמיד היו לי פנים כאלה של זקנה מטורללת, כמו איזו עכברה חולה. אם אני מתבוננת בעצמי היטב, אני רואה את השלד שלי תחת העור, הכול ממש שקוף, הוורידים הסגולים, עושה צמרמורת. בסופו של דבר מצאתי איזה דיוקן במסגרת קרטון, חום-אפור. נראיתי יפה מאוד, המבט מעורפל מעט, פרח בלולאת הדש, השערות שלי כיסו בדיוק את האוזניים; יכולתי להיות שחקנית קולנוע, בכל הרצינות. איזו טיפשה הייתי אז, כשחשבתי שאני ממש מכוערת.

עכשיו הייתי שמחה לחזור לתקופה ההיא, עם הפנים שלי על רקע תפאורת הקרטון, הפסקה קלה בין שתי סערות. שנות עשרים העליזות, כך קראו להן בספרים. המלחמה הלכה והתרחקה, הייתי צעירה, ניווטתי יפה את הספינה שלי. השנים ההן השאירו בפי טעם של חירות, של מנגינות מלוא הראש, וחוץ מזה פגשתי את בעלי, את אהובי שבין שתי המלחמות.

I

סבתא'לה, זקנונת חמודה שלי, על מה את חושבת? העיניים שלך ממצמצות מזמן לזמן, את רועדת, הפה שלך מתכווץ. אני רואה אותך בדמיוני, ילדה קטנה, מושיטים לך יד ומוליכים אותך בדרך ארוכה שמשני צדיה עצים, השמים אפורים, כמו הסינר שלך העשוי בד מחוספס. הלחות מקפיאה את אצבעותייך. את נכנסת עם אמך לאולם הענקי של הפנימייה, את מביטה בגרם המדרגות, הכול חשוף, ריק וקר. הדלת הכבדה נטרקת ובאים לקחת אותך. אמך לא מנשקת אותך, אומרים לך רק לעמוד זקופה. ילדה קטנה שפניה צרים וחסרי מבע; ודאי פחדת מאוד.

אני לא זוכרת איך הגיע אלי סיפור חייך, ילדותך, פה מילה שם מילה, אירועים קטנים שאמי תיקנה או השלימה. סיפרת על התלאות שלך באותה נימת קול שלווה, תמיד הפליא אותי שלא גיליתי בפנייך צל צלה של התקוממות, רמז של רגשות, מסך לחלוחי על אישוני עינייך. לא אוכל לומר אם הזִקנה המופלגת, או פשוט אופייך או ההתחסנות מפני העצב, הם שהחליקו את סיפורייך. היית מתרגזת רק כשהזכרת את החזקים: פוליטיקאים, עשירים, אנשי הכנסייה. ובקבוצה האחרונה הזאת טינתך העזה ביותר הופנתה כלפי אם המנזר, שהכריחה אותך לבלוע שוב את הדייסה שלך.

או אז היית נעשית גסת רוח, כל הכעס שלך בא לידי ביטוי בשני הגידופים היחידים ששמעתי אותך מוציאה מפיך אי-פעם: "מנוולים", כך קראת לאדונים, ו"נבלות", כך קראת לגברות. סבתא'לה שלי היתה סַארטֶריאנית בלי שידעה, הגידופים הללו הרגיעו אותי, העלו חיוך על פני. הסיפורים שלך הבטיחו לי נאמנה שלעולם לא אאמין באלוהים.

כשניסיתי לדמיין קצת את ימי ילדותך, וכשאני שבה ורואה את ילדותי שלי לצדה, הניגוד הוא מוחלט. שנות ילדותי הראשונות דומות לקשת פלומתית בשמים, ואילו אַת חצית סבכי יער קוצניים, שלוליות בוץ וגדרות תיל מכל מין וסוג, המנוולים והנבלות ראויים בהחלט לבוז שלך ואף ליותר מכך.

אני מדמיינת את כפות רגלייך, כפות רגליים יפות של ילדה קטנה. אני שבה ורואה אותך בברז'רַק, בכורסה מאחורי הגדר, את גורבת גרביים, גרביים חומים ישנים, אחוזים קלות בחגורת בירית עשויה כותנה ורודה דהויה, חסרת צורה. יכול להיות שזו הסיבה שמעולם לא הבנתי איך אפשר לחשוב שהאביזרים האלה מעוררי תאווה. הרגליים שלך אדומות, סגולות, צהבהבות, מיובשות לחלוטין, ובקצה, הריק של הבהונות. חמישה עיגולים קטנים. לפעמים הייתי עוזרת לך לנעול נעליים, עשיתי הכול כדי לשמור על ארשת פנים אדישה, ומעולם לא שמעתי אותך מתלוננת. הרחש של נעלי הבית שלך הנגררות על המרצפות; צורת ההליכה המיוחדת מאוד שהיתה לך, קצת כמו של אישה סינית או של בובה מכנית. הרחש של נעלי הבית שלך, מנגינה קטנה שאינה ניתנת לחיקוי. היא חרותה בתוכי, אם אני מתרכזת שניות אחדות אני שומעת אותך באה מאחור.

זקנונת חמודה שלי, כשהייתי באה לבקר אצלך בבית האבות מַדלן חששתי תמיד שאחטוף הלם במסדרון, צריך להזקיף קצת את הכתפיים לפני שנכנסים לבית אבות, ללבוש שריון מגן קטן. די שנחשוב על הריח. ואז פותחים את דלת השירות, ונכנסים לעולם אחר, עולם חסר תקווה. הייתי עושה את דרכי לאט, ההתנוונות מחייבת שקט. הייתי זורקת מבטים חטופים ימינה ושמאלה, כל שתי דלתות. הזקנות בכורסאות שלהן, בכורסה או במיטה, מבטים חלולים ואבודים מול הטלוויזיה הדולקת רק כדי להשמיע קול, עצבות כלבית בהתגלמותה, בעיניים השולחות אלי מבט לראות אותי עוברת. זרועות יבשות ומידלדלות מעל שמיכות מעופשות, מניפת ריחות חמוצים ומעובשים. מין מסדרון מוות מסוג אחר. כמו בסרט בהילוך אטי, אני רואה את צללית דמותך לגמרי בקצה, שברירית, נשענת על המעקה, הכתף שנגררת קלות לאורך הקיר. פנייך הלכו והשתנו אט-אט, נזקקת לזמן כדי לעצום את העיניים ולפקוח אותן פעמים אחדות בטרם תזהי אותנו. אהבתי ששכחת תמיד את תאריכי הביקורים שלנו, כך נראית מופתעת בכל פעם, זה היה גמולי.

אני שמחה שהספקת לראות את מילנה, הבת של הנינה שלך, מוזר מאוד לראות את שתיכן בווידאו, אני חושבת שלעולם לא יהיה לכן דבר במשותף, פרט לאותה שנייה חטופה, כמו מעל ומעבר לחיים.

לפעמים רציתי כל כך שתהיי זקנה אחרת, זקנה אחרת עם חיים אחרים. היית יכולה להיתקל באחדים מן הסופרים האהובים עלי בבתי הקפה של מונפרנס לשתות כוסית במרחק שני שולחנות מדייגוֹ ריבֶרה ומפיקאסו, היית יכולה לספר לי סיפורים אחרים, הרפתקאות משונות. היית יכולה להיות סבתא קלאסית יותר, כמו אלה שתופרות יפה להפליא, מכינות מעדנים קטנים וטעימים וגם מרקחת פירות. אלה רק חלומות קטנים בהקיץ, את יודעת. אהבתי מאוד גם את הסיפורים שלך, אלמלא כן לא הייתי מציגה לך שאלות רבות כל כך. אספתי את מאורעות חייך, חיטטתי שעות במגירות שלך, ניערתי את האבק, עלה ריח ישן שהתפוגג, נדיר ובלתי נעים בעת ובעונה אחת. הרבה בלגן ובאמצע אוצרות בשבילי: תצלומים, תלושי קצבה של מזון, מכתבים, חפצים קטנים מימים אחרים, זוטות מגוחכות, ערכת תפירה או ערכה לטיפוח ציפורניים בנרתיק – חיקוי של עור תנין, מסרק שנהב, תכשיט נחושת מוזהב. לא אבכה על מותך, המשא הכבד של תלאות חייך הוא שיעיק בגרוני.

מזל שלא היית מסוג האנשים הממורמרים, אני מביטה בתצלום החום לגמרי שבו את מעמידה פנים כאילו את נוהגת במטוס מקרטון, זה אחד התצלומים האהובים עלי. את נראית עליזה כל כך, ממש פרח, ההפך הגמור מאישה שמלאו לה כמעט מאה.

>> "רגע לפני" מאת פאני סנטנואה. מצרפתית: חגית בת עדה. הוצאת כתר, 104 עמודים, 78 שקלים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה