פרק ראשון: עשתונות מאת אופיר טושה גפלה

ספרו החדש של טושה גפלה, מחבר עולם הסוף וביום שהמוסיקה מתה, הוא רומן על העוצמה היצירתית הגלומה במפגש בין כאב לדמיון. המחבר רוקם במיומנות רבה עלילות רבות ונפתלות, ויוצר מארג ספרותי דמוי חלום שמבטל את הגבול בין מציאות לבדיון ומתבאר רק בסיום הרומן.

25/04/2013
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

הגבר מעברו האחר של הדלפק פרץ בבכי.

כבר בביקוריו הקודמים במעבדה זיהה בו אריק חריגוּת אך לא הצליח לפענחה. בשבע השנים האחרונות שירת אינספור לקוחות. אחדים מהם דימה שהכיר, אחדים טענו שהכירו אותו, אבל מעולם לא טעו שני הצדדים בעת ובעונה אחת. עד לפני חמישה ימים.

הגבר בעל החזות המרשימה צלצל בפעמון שעל הדלפק, ואריק הגיח מאחורי הווילון. ברגע שנפגשו עיניהם פלט הגבר “אה” מופתע ונענה בחיוך רחב שנמרח באחת על פניו של טכנאי המחשבים. לאריק היה ברור שהתגובה האינסטינקטיבית כמוה כאישור הדדי, אך בחלוף חצי דקה, לאחר התבוננות מעמיקה בפני הלקוח, ידע שהתבלבל, הרצין, ושאל במה יוכל לעזור לו. התעשתותו המהירה הִכתיבה את הלך רוחו של הזר המוכר למראית עין, שהניח כף יד מושלמת על המחשב שהביא ואמר, “זה המחשב של הבן שלי. אני לא מבין כלום בדברים האלה, אבל משהו בו לא בסדר.” אריק הנהן וביקש מהלקוח להשאיר שם ומספר טלפון. “אחרי שאבדוק אותו אצור אתך קשר ואגיד לך במה מדובר ומה עלות התיקון.” הלקוח נטל את כרטיס הביקור של אריק, שעמד בראש ערימה בקצה הדלפק, לא הרחק מתמונתה של אישה יפה, הפך אותו, שלף עט מכיס חולצתו, כתב את פרטיו והושיט לאריק את הכרטיס. עיניו של אריק רפרפו על הכתוב. הוא לא הכיר שום אלכס מוקד. הלקוח הודה לו ועזב את המעבדה בצעדים זריזים. אריק הביט בגבו המתרחק ותהה מה הסבירות ששני אנשים יחוו טעות משונה כל כך באותו הרגע ממש. כעבור דקה הניח לעניין. הוא לא ייחד מחשבה נוספת לטעות ההדדית עד לביקורו הבא של אלכס, כעבור יומיים.

שוב הוא הגיע בזמן שאריק עבד מאחורי הווילון, שוב צלצל בפעמון הדלפק ושוב לא התאפקו השניים. אריק קרא, “מה שלומך?” בקול נמרץ מדי, ואלכס חייך מאוזן לאוזן, שמח לקראתו כמו היה חבר משכבר הימים. הפעם השתדל אריק לא להתמקד בתווי פניו של הלקוח יפה התואר, וחש אכזבה מהרפלקס התמוה שהקדים אותו. רק בעת שאמר לאלכס שעדיין לא הספיק לבדוק את המחשב הרשה לעצמו לפשפש בגנזכי מוחו ולנסות לאתר פנים דומים שהיו עשויים לעורר בו תגובה עזה כל כך. לשווא. הוא לא הצליח להיזכר בפנים שחלקו ולו דמיון קל שבקלים עם פניו המטרידים של הגבר שעמד מולו. אריק העיף מבט אל תמונתה של האישה היפהפייה בקצה הדלפק והמשיך לדבר על תקלות אפשריות, רק כדי להרוויח זמן. בינו לבינו נכנע לקלישאה וקבע שאלכס נראה כמו כוכב קולנוע, ולרגע אפילו סבר שזה מקור הטעות. כעת גִלגל בראשו תמונות של כוכבי קולנוע, ושוב ביטל את הדמיון שלא היה. לא, אלכס לא דמה לשום אדם שהכיר. יופיו היה אחר, נדיר וכמעט חסר תקדים. אריק ידע על מה הוא מדבר, אף שלדעתו אלכס היה יפה ממנו פי כמה, בשל קלות הדעת של שפתיו. אריק קימץ בחיוכים ובדרך כלל קידם את פני העולם בארשת רצינית, לא מפאת היעדר חוש הומור אלא משום שבמרוצת השנים למד שחיוכיהם של אנשים יפים כמוהם כהזמנה להתקרבות מצד טיפוסים לא רצויים. ואילו אלכס חייך כשהגיע למעבדה, חייך כשעזב, ויותר מכול חייך כשדיבר, בין השורות, כבטוח ביכולתו להדוף הזמנות מעייפות של הבריות שיופיו איים לעתים להעבירן על דעתן. אריק היה משוכנע שבפעם הבאה שאלכס יגיע אל המעבדה ינהג בו כפי שנהג בשאר הלקוחות, ולא יקדם את פניו בחדווה המופרזת והסתומה. כעבור יומיים הודיע לאלכס שהמחשב מתוקן. אלכס שאל מתי יוכל לבוא לקחת אותו, “כי הילד מטפס על הקירות ומשגע אותנו”, ואריק ענה, “בסביבות שתיים, אם זה נוח לך. אני חוזר מההפסקה ובדרך כלל אין אנשים בשעה הזאת.”

לדאבונו התבדה.

בשובו מהפסקת הצהריים חיכו לו שלושה לקוחות ליד הדלת ואף לא אחד מהם לא היה הלקוח שלו ציפה. רק בשעה שטיפל בלקוח השלישי הופיע אלכס, ושוב הצליח להפתיע אותו, כמעט כאילו ביקש לנצל את שעת הכושר והתגנב פנימה בדיוק ברגע שאריק התכופף להרים עט שנפל מהדלפק. אריק נרתע לאחור קלות ופלט “מה שלומך” לבבי, מלוּוה בחיוך לא רצוני, ואלכס השיב, “מצוין,” וצחקק למראה הראש שצץ משום מקום. היה נדמה שהלקוח האחר כבר הלך לדרכו, עד שהוא כחכח בגרונו. אריק התנצל ועשה ככל יכולתו להתעלם מאלכס, ששיתף פעולה עמו ונעץ עיניים סקרניות בתמונתה של האישה בקצה הדלפק. שוב נסחף אריק אל מחשבות סרק על סימן השאלה התלוי בינו ובין הלקוח המוזר, ורגע לאחר שהאדם השלישי בחדר עזב החליט שהפעם הסגיר שמחה מפוקפקת למראה אלכס רק משום שכבר הכיר אותו, על סמך הפעמיים הקודמות.

“היא נהדרת,” אמר אלכס והצביע על האישה בתמונה, שחייכה כלאחר יד והביטה בצופים בה בהטיית ראש קלה, כאילו נלכדה בעיצומו של הרהור.

“כן,” השיב אריק, וחש עוינות מה כלפי הלקוח שהסיג גבול.

“האישה החושבת,” הפטיר אלכס, ולאחר שתיקה קצרה הוסיף, “מחייכת כמו תפר.”

“מה?” שאל אריק, שעדיין התקשה להאמין שהלקוח ממשיך לדבר על האישה שבתמונה.

“אתה יודע,” הסביר אלכס, “חיוך קטנטן, כמעט רמז, תלוי בקצה, כמו תפר פרום, או בעצם, התחלה של פרימה, כאילו אם מישהו יצליח למשוך אותו החוצה, תתגלה הבעה שונה לגמרי מאחורי הפנים הרגועים.”

אריק שתק. לתדהמתו, אלכס לא קלט את הרמז. “אני חושב,” המשיך, “שרובנו לא משאירים מקום לתפר, כדי שאף אחד לא יוכל לפרום את החוטים שמשאירים את ההבעות שלנו שלמות או משהו כזה.” אריק חרק שיניים וניסה להעמיד פני מתעניין. “אני יודע שאלה דברים שלא ממש מדברים עליהם ביום-יום, כי כולם עסוקים מדי, אבל לאחרונה היה לי קצת זמן פנוי והתחלתי לשים לב לעניינים כאלה. אני מתנצל אם העקתי עליך, פשוט עבר המון זמן מאז שראיתי אותה, ו…”

“אתה מכיר אותה?” קטע אריק את דבריו, מופתע.

אלכס חייך. “כן. בכל פעם שאני מסתכל על התמונה שלה אני חוטף צמרמורת.”

“למה?”

“אתה יודע, הבטחה גדולה שנגדעה באִבה, כמו שאומרים.”

“על מי אנחנו מדברים?”

“מה זאת אומרת על מי אנחנו מדברים? אינגריד הולסטרום. השחקנית השוודית ההיא, ששיחקה בשני סרטים ומתה בתאונת סקי. טרגדיה אמיתית.”

“אתה טועה,” תיקן אריק, ולפתע חש רצון עז לסלק את הלקוח מהמעבדה.

“לאאאא,” מתח אלכס את ההברה כמו השקיע בה מחשבה יתרה, “אני בטוח שזאת היא. חשבתי ששמת את התמונה פה כמעין מחווה של הערצה או הוקרה למישהי שהלכה לעולמה בטרם עת.”

אריק הניד בראשו והסתפק ב”לא” נחרץ. גופו נרעד לנוכח התוכחה הברורה בעיני הלקוח, שלא התיק את מבטו ממנו במאמץ להבין מדוע הוא משקר. כל ניסיונותיו להסיט את עיניו עלו בתוהו, ואימה לפתה אותו כשחלפה בראשו תמונה של יד מניפה פלצור ולוכדת את הבעתו עד יעבור זעם. “לך מפה,” רפרפו המילים על שפתיו של אריק בלחש, והוא נאנח בהקלה ברגע שקולו הנמוך של אלכס פילח את הרגע: “אמרת משהו?”

“לא, המחשב…” והוא נעלם מאחורי הווילון, ושב ללא שהות ובזרועותיו המחשב.

אלכס הניח את כרטיס האשראי שלו על הדלפק וסקר את המחשב בחיוך. “הבן שלי ישמח…” אריק לא שמע את סוף המשפט. ברגע שאחז בכרטיס מיששו אצבעותיו את תבליט האותיות של שם הלקוח, ושוב חלף בו רעד. הוא הזדרז לסיים את העסקה ולשלוח את הלקוח לדרכו. אלכס הושיט את ידו ואמר, “תודה רבה, אריק,” ובעל כורחו לחץ אריק ברפיון את היד המושטת. הרעד התעצם, ומזווית העין הוא הבחין בצלקת דקיקה שחצתה את סנטרו של אלכס ושמח לגלות פגם בחזותו המרשימה.

ואז, שניות אחדות לאחר שיצא הלקוח עוכר השלווה מן המעבדה נידון אריק למחשבה משונה ביותר. הוא הרגיש שבלחיצת היד הקצרה נלקח ממנו דבר מה. הוא רץ לחדר השירותים ושטף את ידיו בקדחתנות.

בשעת ערב מוקדמת סגר אריק את המעבדה והלך לביתו. גלי הקור לא הניחו לו. הוא חשב לעבור בבית המרקחת אך נמלך בדעתו. מזג האוויר ההפכפך, קבע, אחראי לתמורות שחווה גופו. היה נדמה שבמרוצת הימים האחרונים התקוטטו השמש והעננים, עד שיצאו העננים וידם על העליונה, אף על פי שמפעם לפעם הציצה השמש מאחוריהם ושיגרה קרן לא משכנעת אל רחובות העיר, שעדיין לא הפנימה את נוכחותו של ינואר. אנשים נתנו מבטים מופתעים בשמים כל אימת שהרעיפו עליהם מגשמיהם, וכשתקף הניחוח את נחיריו של אריק ללא אזהרה הוא זקף את ראשו בחשדנות. כולם היו טרודים במנוסה מפני הזעף המתעצם, והוא היה היחיד שעצר בלב המדרכה, אדיש למבול. צחנת המנתול פשתה בכול, והוא חיפש משאית מסחרית שהתהפכה על גבה או מקור עלום אחר לריח הבלתי נסבל. בעודו מחיש את צעדיו נזכר בלקוח שהגיע יום אחד למעבדה עם סבתו המטופחת, שהדיפה ניחוח עז של בושם מתוק עד זרא, כאילו טבלה באמבטיה רעילה והשכיחה מהעולם – וגרוע מכך, מעצמה – את ריח גופה הטבעי. הוא סתם את נחיריו בשתי אצבעות, התנשף ונרעד. כשהגיע לביתו סגר את כל החלונות ולא הבין מדוע לא מצא במהדורות החדשות או ברשת שום התייחסות לריח שהשתלט על העיר.

סמוך לתשע בערב, לאחר שהתקלח ואכל, עמד לצאת אל בית הקפה הקבוע ומשם להמשיך אל הסינמטק, אך משב רוח יחיד הניא אותו מתוכניתו והוא בחר להישאר בבית. למחרת, כשהתעורר, מיאנה התחושה הרעה להרפות ממנו. רק כעבור שעה, כשפתח את הדלת ועמד לצאת מהבניין, נזכר בריח הנורא. הרשויות עדיין לא פתרו את הבעיה, אם כי עוצמתו הייתה פחותה לכל הדעות, כמו היה ריח לוואי ותו לא. בדרכו למעבדה הרהר אריק בתבוסתו המטופשת אמש, כשוויתר על הסרט, וגמר אומר לא לחזור על הטעות שנית.

בשובו מהפסקת הצהריים ראה גבר במעיל ארוך עומד בקרבת דלת המעבדה. גבו של הגבר היה מופנה אליו וכתפיו היו רכונות לפנים, כאילו איבד דבר מה על המדרכה. ככל שהלך אריק והתקרב אל הגבר, כך פילל שיתרחק מהדלת, כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת, ולשמחתו, ברגע שהגיעה אל הדלת לקוחה נמרצת ועקפה את הגבר השחוח הלך הלה לעבר חנות התקליטים הסמוכה ובהה בתחתית חלון הראווה. הלקוחה נכנסה אחרי אריק, ומחציתו השנייה של יום העבודה החלה. בחלוף עשר דקות עזבה הלקוחה את המעבדה ואריק שב אל עמדת העבודה האהובה מאחורי הווילון. עוד בטרם הספיק לגשת אל המחשב הבא נשמע צלצול פעמון הדלפק והוא פלט קללה עסיסית וסילק את הווילון מדרכו. הגבר השחוח עמד מן העבר האחר ונעץ עיניים ריקות ברצפה. אריק כחכח בגרונו והגבר הרים את ראשו ואמר בקול שבור, “אריק, אני צריך לדבר אתך על משהו.” אריק לא ידע מה הפתיע אותו יותר – העובדה שלא זיהה את אלכס כשחלף על פניו קודם לכן או היעדרותו המבורכת של הרפלקס. הוא לא חייך לקראתו ולא קידם את פניו בסבר פנים סתום, אלא בחן את השינויים מרחיקי הלכת בחזותו. החוסן ששידר בפגישותיהם הקודמות כמעט נעלם, הביטחון בהבעתו התפוגג, ויופיו נעשה פגיע. אריק השתדל לא לנעוץ בו עיניים, אך ההבנה שבתוך יממה נהפך אלכס לאדם אחר ריתקה אותו, והוא עקב אחר האדמומית בעיניו וחיכה להמשך דבריו. אלכס התמהמה, כתָר אחר המילים הנכונות. כעת נראה יותר מכול כמו אדם שאיבד את דרכו.

“משהו קרה למחשב של הבן שלך?” ניסה אריק את כוחו בניחוש חסר סיכוי.

“הלוואי,” השיב אלכס והניד בראשו.

“משהו קרה למחשב שלך?” שאל אריק בנימה משועשעת למחצה.

“לא. אני פה כי אני חייב לדבר אתך. זה לא קשור למחשבים או לעבודה שלך. זה… אני מחפש משהו, וכרגע יש רק אדם אחד בעולם שיכול לעזור לי.”

“אתה מדבר… עלי?”

הגבר מעברו האחר של הדלפק פרץ בבכי.

אריק בהה בו, נבוך, ואז השפיל את מבטו.

“אני מצטער,” אמר אלכס, ומחה את דמעותיו בשרוול מעילו, נשם נשימה עמוקה ונאנח. “לא רציתי לעשות את זה ככה. אבל חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה, והדברים פשוט התפרצו החוצה. אני יודע, אני יודע שאין לך מושג על מה אני מדבר ומה פתאום אני מציק לך. הייתי רוצה לסכם הכול במשפט, אבל זה בלתי אפשרי. אני מבטיח לך שלא הייתי מטריד אותך אם לא הייתה לי סיבה טובה. כמו שאמרתי, יש רק אדם אחד בעולם שיכול לעזור לי כרגע.”

“אני אשמח לעזור אם רק תגיד לי…” פתח אריק, והפסיק למראה נענועי הראש התקיפים של בן שיחו הנסער.

“לא על רגל אחת. אי אפשר. אני צריך שעתיים, לא יותר. אני יודע שזה נשמע הרבה זמן, אבל אין לי ברירה. אם אתה מוכן לפגוש אותי בערב באיזה בית קפה שקט באזור…”

“אתה בטוח שאני האדם שאתה מחפש?” שאל אריק.

פניו של אלכס קרנו בעת שהזדקף ונעץ בבן שיחו מבט מפלח קרביים. “אני אשאל אותך שאלה. אני מבקש ממך לענות עליה בכנות. בפעם הראשונה שנפגשנו, לפני כמה ימים, כשהבאתי לפה את המחשב של הבן שלי, נראיתי לך מוכר?”

אריק התכוון להסס, אך הנהון ראשו הקדים אותו. “קצת,” הוסיף, כמסתייג. אלכס קרא, “ידעתי! ידעתי כל הזמן שאני לא טועה. אנחנו מכירים.”

“למה זה כל כך חשוב אם אנחנו מכירים או לא?”

“על זה נדבר בערב.”

רגע לאחר שסיכמו את פרטי פגישתם יצא אלכס מהמעבדה במרץ מחודש. עוד לפני שסגר את הדלת מאחוריו חש אריק צביטת חרטה.

בחלוף חודש, כל אימת שביקש להיזכר באירועים מעברו שב אל היום שבו פגש את אלכס “לראשונה”, והאירועים הסתחררו בראשו כבשעת אסון. הוא נחל כישלון במאמציו להשליט בהם סדר, והעבר האמיתי, העשיר, שקדם לפגישתם הרת הגורל, כמו הוגלה אל מציאות אחרת, פרהיסטורית, מחוץ להישג ידו. בעולמו רחשו פרטים שונים ומשונים, חלקיקי סיפורים וזנבות מקרים, שהתלכדו לכדי תמונת עולם מסוכסכת שאין לה התחלה ואין לה סוף. לעתים הצליח להרפות, ולו לרגע, מהרצון המשתק להבין ולדמיין את כל פיסות התצרף מוצאות את מקומן הטבעי, אך על פי רוב התעקש, כאילו אם יעלה בידו לראות את התמונה השלמה, יקיץ הקץ על הסיפור. עכשיו, יותר מתמיד, הואיל להודות בטעות התמימה. לא ההבנה תאפשר לו להתקדם הלאה ולקבור את הפרשה בעברו, אלא המעשה. והמעשה שעליו חשב היה בלתי נסבל לכל הדעות, מנוגד לחלוטין לטבעו, רעיון תפלצתי שבכל פעם שחלף במוחו עורר בו מיד תרעומת. רצח, זעק העתיד היחיד שהכיר. לצערו, תמיד צעדה לצד המילה בת לוויה עוכרת שלווה, האישה התלושה ששבה אל זירת הפשע לעתים תכופות וטרדה את מנוחתו אף על פי שלא האמין ברוחות.

>> “עשתונות” מאת אופיר טושה גפלה. הוצאת כתר, 316 עמודים, 98 שקלים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה