פרק ראשון: על שתי רגליים וכנפיים מאת עבאס קזרוני

סיפורו עוצר הנשימה של ילד, המוצא את עצמו לבד באיסטנבול, הרחק מביתו בטהראן; ילד שהמהפכה האיראנית טלטלה את עולמו ושלחה אותו למסע התבגרות מזורז, מדהים ומלא השראה.

04/07/2013
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

חום טיפוסי שרר בטהרן ביום שבו השתנו חיי.

עשיתי את שיעורי הבית בחדר השינה שלי, שבזכות התקרה הגבוהה תמיד נשאר קריר. חדר השינה שלי היה מרווח, הרבה יותר מדי גדול, ולא היו בו הרבה דברים. בפינה, קרוב לרדיאטור, עמדה המיטה שלי; אהבתי מאוד לשכב בה בחורף, כי יכולתי לתחוב את אצבעות הרגליים להתחמם בין להבי הרדיאטור. מעל המיטה שלי היה חלון ענק, שהגיע כמעט עד התקרה. הוא השקיף על הגינה האחורית שלנו, שהובילה אל בוסתן המחולק לכמה חלקות שבכל אחת מהן צמחו עצים מסוג שונה. היו שם עצי תפוז, עצי תפוח, עצי דובדבן ועצי רימון; עצי התפוז נחקקו בזיכרוני מפני שהם היו היחידים שנתנו פרי כל שנה, והתפוזים היו נתלים כמו כדורים נוצצים בין הענפים הכבדים והכפופים. בימות הקיץ החמים, כשלא יכולתי לשחק בחוץ בגלל השמש הקופחת, הייתי קופץ על המיטה שלי ומשקיף על העצים, על העלים שהזהיבו בשמש.

בפינה מול המיטה עמדו שולחן הכתיבה ושרפרף תואם. בשולחן היה תא עם מכסה, שבתוכו אחסנתי את הספרים שלי. באותה תקופה הוא היה רכושי היקר ביותר. הדבר הכי טוב בו היה מגירת סתרים שבה החזקתי את כל אוצרותי הקטנים – העט החביב עלי, המחברת שבה שרבטתי חישובים, וכמובן, קופת החיסכון שלי. ידעתי כמה כסף יש בה, עד אחרון הרִיאָלים.

לא ממש אהבתי צעצועים; העדפתי לשחק בכדורגל שלי, ולנסות להרוויח עוד קצת דמי כיס בכל דרך אפשרית. בקצה הרחוב שלנו היו חנויות ואני הייתי הולך אליהן ומציק לבעליהן שייתנו לי לעשות כל מיני שליחויות תמורת כסף. בהתחלה הם היו מסרבים, אבל אני הייתי מתעקש, ולבסוף הם היו נכנעים, מבקשים ממני לטאטא את המדרכה מול החנות או לנקות את החלונות, או כל משימה שתוכל להשתיק אותי לחצי שעה.

אילו אהבתי צעצועים, אני חושב שהייתי מתאכזב. מאז שהתחלתי להבין מה קורה סביבי, ידעתי שאיראן נתונה במלחמה מתמדת נגד עירק – זו היתה עת מלחמה, וההורים שלי לא היו עשירים.

דווקא התגוררנו באחוזה. אבל הרהיטים המפוארים שסיפרו לי עליהם והראו לי תמונות שלהם – השטיחים הפרסיים העבים שכפות הרגליים שוקעות בתוכם, כלי הפורצלן העתיקים ויקרי הערך, ציורי השמן של אבות-אבותי שכיסו קירות שלמים, והנברשות עם לוחיות הזהב שהיו מאירות את החדר כמו מיליון כוכבים – כולם נעלמו.

לא הבנתי את המלחמה, אבל בָּאבָּא – אבא שלי – היה אומר לי שנולדתי במִפנֶה המהפכה. זמן קצר לאחר מכן פלשה עירק לארצנו.

החדר שלי שימש פעם כמשרד של סבא שלי, ובשעתו היו בו שולחן וערימות נייר שמילאו את כולו. אבל אני אהבתי את החדר הריק – שעות הייתי בועט את הכדורגל שלי אל הקירות הריקים, לכעסה הרב של אמא שלי. אבא שלי אמר לי שגם סבא שלי אהב להשקיף על הבוסתן מבעד לחלון.

באבא היה מספר לי על התקופה שבה אבא שלו היה אחד האנשים העשירים באיראן. המשפחה שלנו היתה מפורסמת עד כדי כך שמפיק אחד אפילו עשה עלינו סדרת טלוויזיה בת עשרים וארבעה פרקים. עשרים וארבעה פרקים, תאמינו או לא. סבא-רבא שלי הוא שייסד את “שושלת” קזרוני. הוא היה מיליונר שהתחיל מאפס, ושלט בשעתו כמעט על כל העסקים בדרום איראן: החל בבעלות על חנות הקצבים ברחוב וכלה בניהול ועדי העובדים של הנמלים. בתחילת המאה העשרים פלשו הבריטים לפרס, והממשלה לא נאבקה בהם, אבל סבא-רבא שלי מימן חוליות גרילה שגילו התנגדות נחושה!

כשאבא שלי נעשה ראש המשפחה, התרועענו עם בני מלוכה ופקידי ממשל בכירים. וכך נמשך המצב עד שהאייטולות עלו לשלטון וגזלו מאיתנו הכול.

בגלל הקשרים שקיים אבא שלי עם המשטר הקודם – משטרו של השאה – האייטולות החרימו את רוב הנכסים והרכוש של המשפחה. רוב תומכי השאה הוצאו להורג; על אחרים הוטל חרם – אסור היה לדבר איתם ולעשות איתם עסקים. אבא שלי היה אומר שיש לנו מזל שלא הרגו אותנו.

למרות שכבר לא נהנינו מהמותרות שהיו לנו פעם, התיאורים שסיפק לי באבא על התקופה ההיא היו חשובים לי מאוד, והיו מושא ההתרברבויות העיקרי שלי בבית הספר. אם אתם מכירים פָּרסים, אתם בטח יודעים שאמנות ההתרברבות מונחלת להם מגיל צעיר. לא שהייתי זקוק לעידוד. אף פעם לא חוויתי על בשרי את העבר המפואר, אבל זה לא הפריע לי להתהדר ולהתגנדר בשיירי הזוהר שלו.

אבל באותו היום לא התהדרתי – בעיה גדולה יותר העסיקה אותי. בהפסקת הצהריים באותו יום שוב כבשתי את החצר בזכות כישרוני בכדורגל, והמכנסיים שלי נקרעו באזור הברך. אמא שלי, המסכנה, כבר הטליאה זוגות מכנסיים רבים מספור. ידעתי שאני בצרות, והחלטתי להתייעץ עם בת הברית הכי נאמנה שלי, מָאמָאנְג’וּן.

אחרי הלימודים רֶזָה הסיע אותי הביתה עם עוד כמה מילדי השכונה, כפי שעשה בכל יום. רזה היה הנהג שנשכר על ידי ההורים שלי וההורים של החברים שלי כדי להסיע אותנו אל בית הספר וממנו; באיראן לא היו הסעות מסודרות לבתי הספר.

ליד דלת העץ השחורה והענקית קידם אותי החיוך של סבתא שלי: היא צבטה לי את הלחי, ולמרבה הגועל שתלה על לחיי שתי נשיקות רטובות, ואמרה כרגיל, “יקירי, אני כל כך שמחה שחזרת הביתה. אתה רעב?”

בדרך כלל הייתי אומר משהו כמו, “לא תודה, מאמאנג’ון, קודם כול אני חייב להכין שיעורי בית.” למרות שהייתי קופיף קטן וקונדסי, בסתר הייתי גם חנון. לא יכולתי להירגע או לאכול לפני שהכנתי שיעורי בית.

אבל ביום המסוים ההוא נכנסתי הביתה בראש מושפל, נועץ ברצפה עיני כלב גדולות, חומות ועצובות. כשהיא שאלה אותי מה קרה, הצבעתי על המכנסיים שלי.

“זה בסדר, יקירי,” היא המהמה. “אני אתקן אותם בשבילך. זה יהיה הסוד הקטן שלנו.”

טסתי לחדר שלי כמו חמוס, ובדרך ניסיתי להתחמק מאמא ומאבא שלי. כשחציתי במרוצה את הסלון הגדול, שמתי לב שההורים שלי שקועים בשיחה על הספה הבודדת. העובדה שלא שמו לב אלי היתה אות שהם דנים בנושא רציני מאוד, אבל בשלב הזה, המצב שירת אותי היטב.

אחרי שגמרתי להכין את שיעורי הבית, ישבתי לי בחדר, וידעתי שאני לא יכול ובלי לבעוט את הכדורגל אל הקיר כי ההורים שלי יושבים בחדר הסמוך. ישבתי על המיטה והשקפתי מבעד לחלון, אבל בתוך זמן קצר נעשיתי חסר שקט והחלטתי לבדוק למה באבא ומאמאן לא שמים לב אלי היום.

מסדרון ארוך חיבר את כל חדרי השינה ואת חדר האמבטיה המשפחתי לסלון. כשהגעתי אל דלת הסלון, נשכבתי על הבטן חרישית, והצצתי מעבר לפינה. החדר הגדול היה מרוהט בדלילות כמו החדר שלי. בפינה הרחוקה עמדה הספה הלבנה הגדולה, ומולה טלוויזיה. ליד הספה היה פרוש מרבד צבעוני; בקצה המרבד עמד שולחן סלוני זעיר. מעל הטלוויזיה היו תלויים שלושה דיוקנאות משפחתיים: אבא שלי, סבא שלי וסבא-רבא שלי. יתר הקירות היו חשופים, מלבד הכתמים שהשאירו מסגרות הציורים שהיו תלויים עליהם פעם. על המדף עמדו כמה תמונות שלי כשהייתי תינוק. שום דבר לא הפריע לי לראות את ההורים שלי; ידעתי שאצטרך להיזהר מאוד כדי שלא להיתפס.

אבא שלי נראה מודאג.

זה היה חריג. הוא היה אמנם איש נמוך – בערך מטר שבעים – אבל היתה לו נוכחות חזקה. אמא שלי היתה גבוהה ממנו בשמונה סנטימטרים לפחות, ובכל זאת תמיד נראה שהפיקוד בידיו. כשהוא היה מקשיב לך, הוא היה מלטף את שפמו רב הרושם ומחליק קלות את שערו המאפיר, תמיד קר רוח, ובכל זאת סמכותי. מאמאן היתה מתרגזת הרבה יותר בקלות ולעיתים יותר קרובות, ובכל זאת נראתה פגיעה.

אבל ביום ההוא, אבא שלי נראה שונה לגמרי. הסתכלתי איך הוא רוכן לעבר אמא שלי, מדבר בקדחתנות. “את יודעת שלא ייתנו לי דרכון, נכון?”

התשובה היתה ברורה מאליה. אפילו אני ידעתי שהמשטר החדש החרים לאבא שלי את הדרכון בתחילת העשור. הוא אמר לי שהאייטולות לא רוצים שהוא יצא מהמדינה. הוא לא הסביר למה, אבל קראתי בין השורות והסקתי שיש להם סיבה פוליטית. אהבתי שהוא הסביר לי דברים כאלה: כשהוא היה מסיים את הסיפור, הוא תמיד הכריח אותי להבטיח שלא אומר אף מילה בציבור, שכן זה יסכן את המשפחה, וזה גרם לי להרגיש מבוגר – כמו גבר – שאבא שלי סומך עלי ומפקיד בידי מידע חיוני כל כך.

“כן,” ענתה אמא שלי והמשיכה להבריש את שערה הערמוני, שגלש עד הכתפיים, במברשת מכוסה קטיפה.

“טוב, אז את חייבת לקחת את עבאס ולצאת מפה.”

האוזניים שלי הזדקפו. על מה הוא מדבר? לאן נוסעים? דרכון? נוסעים לחוץ לארץ?

בהתחלה התרגשתי – זה היה הנושא שהחברים שלי ואני התרברבנו עליו יותר מכול, מי הראשון שייסע לחוץ לארץ. באיראן רק אנשים עשירים ואלגנטיים נסעו לחוץ לארץ, ואני שמחתי לשמוע שאנצח את החברים במירוץ הזה.

התגובה של אמא שלי היתה שונה מאוד משלי. לא הצלחתי להחליט אם היא עצובה, כועסת או שניהם גם יחד; רק ידעתי שזה לא נראה טוב. אני זוכר שהאור חדר מבעד לחלון וזהר על השיער שלה. דמעות החלו למלא את עיניה, ואני רציתי להתקרב אליה. הרגשתי נורא כשראיתי כמה היא עצובה.

היא אמרה רק, “על מה אתה מדבר?”

“אנחנו חייבים להוציא את עבאס מהמדינה, יקירתי,” באבא אמר בקולו המהדהד.

“הוא בן תשע, בשם אלוהים,” היא ייבבה, “רק בן תשע.”

“וזו בדיוק הסיבה שאנחנו חייבים להוציא אותו מפה עכשיו.”

“איך הוא יסתדר? הוא צעיר מדי בשביל להבין דברים כאלה, קארים.” היא התחננה בפניו.

צעיר מדי? נעלבתי. תנסי ותראי.

אבא שלי השתתק והסתכל עליה. הוא ניגב את הדמעות שלה בשרוול חולצתו המשובצת ואמר בעדינות, “גיל הגיוס ירד לשמונה, מארזִיֶה. ראית בעצמך את מינוּ לפני כמה ימים. הבן שלה חזר הביתה בארון, ובשביל מה? בן כמה הוא היה – שלוש-עשרה?”

“שתים-עשרה.”

“בבקשה. את בעצמך מוכיחה את הטיעון שלי.”

לא האמנתי למשמע אוזניי. גיוס לצבא היה נושא שיחה לוהט, והכרתי כמה ילדים שהתגייסו, ובכללם פֶּגְ’מָן, בנה בן השתים-עשרה של מינו. אבא שלי תמיד נתן אותו בתור דוגמה לְמה שיכול לקרות לי. פג’מן גויס. ועכשיו הוא מת.

בבית הספר אמרו לנו שאם ניהרג במלחמה, נגיע לגן העדן. אבא שלי הפציר בי לא להקשיב, אז לא הקשבתי. הוא אמר לי שגיוס הוא דבר עצוב, וגם טיפשי. שאם אגיד בפומבי מה שהוא אמר לי בבית ילקו אותי עד זוב דם, ואין ספק שיצליפו גם באבא שלי, ואולי גם יכלאו ויהרגו אותו.

אף אחד לא נחשב חף מפשע עד שתוכח אשמתו, ולא זכה למשפט צדק. כמה שנים קודם לכן נעשה ניסיון התנקשות באחד האייטולות החשובים ביותר באיראן, והדוד שלי, קאמי, בדיוק עבר לא רחוק משם, רכוב על אופנוע. על פי הדיווחים מזירת ההתנקשות, אחד היורים לבש חולצה כחולה ורכב על אופנוע.

הדוד שלי לבש חולצה ירוקה ורכב על אופנוע בקרבת מקום. השלטונות החזיקו אותו במעצר שנתיים שלמות – עינו אותו, שברו לו את הרגליים. אני זוכר שכאשר הוא שוחרר לבסוף, הוא עדיין נעזר בקביים. חיינו במדינה טוטליטארית שהרודנים בה לא היו מוכנים לסבול שום התנגדות או אי ציות.

אבל שמונה? ואני כבר הייתי בן תשע. תמיד ידעתי שיכול להיות שייגייסו אותי, אבל לא ידעתי שזה עלול לקרות כל כך בקרוב. קפאתי מרוב פחד. לא רציתי לעזוב את אמא שלי, ובהחלט לא רציתי למות.

“שמונה?” אמא שלי שאלה. “אתה בטוח?”

“לגמרי,” הוא אמר בעצב. “בַּהְמָן אמר לי, והוא מקבל את המידע היישר מהחלונות הגבוהים.” בהמן היה אחד מחבריו הוותיקים של אבא שלי. הוא הצליח איכשהו להשתלב במשטר החדש, ועזר למשפחתנו לעבור בשלום את חילופי השלטון.

בתשע שנות חיי, אף פעם לא ראיתי את אבא שלי מתנהג ברגשנות. רק פעם אחת ראיתי אותו מאבד את קור הרוח שלו. זה היה כמה שנים לפני כן, ביום קיץ חם… רכבתי על אופניים ברחובות הקטנים והמשובשים. בסופו של דבר הגעתי אל עץ התות הזקן והיציב שהחברים שלי ואני אהבנו לטפס עליו, ושמצמרתו נשקף נוף מעורר קנאה של טהרן. באותו יום הייתי לבד. השענתי את האופניים על העץ וטיפסתי עד הצמרת כמו שימפנזה. לא ידעתי פחד. ישבתי לי שם, השקפתי על העיר, ושמעתי את אבא שלי אומר לי מתחתית העץ: “אם לא תרד למטה, מישהו ייקח לך את האופניים.”

“זה בסדר, באבא. תשאיר אותם שם.”

“באמת?” הוא סינן במורת רוח. “טוב, שאלוהים יעזור לך אם אתה טועה.”

אחרי חצי שעה בערך ירדתי מהעץ. האופניים נעלמו. הבטן שלי התהפכה; זו בטח איזו בדיחה אכזרית. קיוויתי בכל ליבי שאבא שלי לקח איתו את האופניים. רעדתי כל הדרך הביתה.

כשהגעתי, אבא שלי שתה תה במטבח. הוא ידע עוד לפני שאמרתי מילה. הוא קרא בפנים שלי את מה שקרה.

“גנבו לך את האופניים, נכון?”

עוד לפני שהספקתי להנהן הוא נעמד במהירות וצעק, “פרחח מפונק שכמותך.” הוא נתן לי סטירה חזקה כל כך שנפלתי על הרצפה. “אתה חייב ללמוד שכסף לא גדל על העצים. אני עובד קשה כל היום כדי שאתה תוכל ליהנות מכל המותרות, ואתה מפגין כזאת כפיות טובה?”

“אבל – ”

“אין אבל. אתה תצטרך ללמוד בדרך הקשה.”

הוא סטר לי שוב, וגם הפעם נפלתי. ראיתי בעיניו זעם צרוף ובלתי מרוסן. הכול התרחש בהילוך איטי. הרגשתי קטן וחלוש בזמן שהעוצמה הגברית שלו הכריעה אותי. באבא שלף את חגורת המכנסיים שלו והתחיל להצליף בי. עד היום לא שכחתי איך האבזם רטט לי על הגב. רק כשאמא שלי גררה אותו ממני והסכנה המיידית חלפה, פרצתי בבכי. עד אותו רגע הייתי המום מדי. בלילה ההוא בכיתי עד שנרדמתי. רק כשהתעוררתי התחלתי להרגיש את כאב ההצלפות. חודש שלם אבא שלי לא החליף איתי אפילו מילה אחת. השתיקה שלו כאבה לי עוד יותר.

עכשיו, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי את אבא שלי עצוב. חשבתי שהוא עצוב כי הוא יודע שאם אעזוב את איראן, הוא לא יִראה אותי יותר.

אמא שלי רצתה להגיד משהו, אבל היא נשכה את השפתיים ושמרה על שתיקה. אבא שלי התקרב אליה וליטף לה את הלחי עם גב ידו הימנית, כפי שהיה עושה כשרצה להפגין חיבה כלפיה.

“הם יתחילו עם אנשים כמונו, מארזיה. את יודעת שזה מה שיקרה.”

“אבל הוא בן תשע, בשם אלוהים,” היא אמרה, ואז פרצה בבכי נואש.

פתאום נכנסה לחדר מאמאנג’ון, שלא היתה ערה למתרחש. היא היתה בת תשעים וחמש, אבל פעילה לגילה, ומוגבלת באופן בררני ביותר. היא נשענה על מקל ההליכה שלה ודידתה לכיוונם. שערה הלבן כיסה את משקפיה והיא הסתכלה על אבא שלי ושאלה, “מישהו רוצה תה?”

“לא, תודה, מאמאן,” הוא ענה ונחרד מההפרעה דווקא ברגע כזה. “אולי אחר כך.”

ההלם של אבא שלי היה כמעט קומי. כמו תמיד, התזמון של מאמאנג’ון היה פשוט מושלם! באבא הסתובב בחזרה אל אמא והמשיך ללטף לה את הלחי, אבל מאמאנג’ון המשיכה לעמוד לידם כמו עציץ.

באבא שם לב שאמא שלו עדיין עומדת לידם רק כשמאמאנג’ון שאלה שוב: “אתם בטוחים שאתם לא רוצים תה? רק עכשיו סיימתי לחלוט אותו!”

אמא שלי נשאה את עיניה הדומעות בנימוס מחושב, ובשארית הסבלנות שעוד נותרה בה ענתה לחמותה. “לא תודה, מאמאנג’ון. באמת, אנחנו בסדר.”

מאמאנג’ון נאנחה עמוקות, כאילו באמת נעלבה, ויצאה מהחדר בהידוס דרמטי. ההפרעה הקטנה הסיחה את דעתם של ההורים שלי מהנושא, אבל כשחזרו להביט זה בזה, ראיתי שכאב ממלא את עיניהם.

צפיתי בהם עם הפנים בין הידיים, בעודי שרוע על רצפת המסדרון. קיוויתי שמאמאן תפתור את הבעיה. כך היא עשתה תמיד.

באבא דיבר חרישית היישר לתוך אוזנה. “את חייבת לצאת עם עבאס, ואני אצא מאוחר יותר…” הוא השתתק, חיכה לתגובה, וכשלא קיבל אותה, המשיך ואמר, “…איכשהו.”

הקשבתי באוזניים כרויות. שמעתי כל מילה. הריהוט הדל חידד את הדי קולותיהם, כמו רוח מאיימת. העיניים של אמא שלי הבריקו מרוב דמעות. “אנחנו לא יכולים לצאת בלעדיך,” היא מלמלה.

רציתי לרוץ אליה לנחם אותה. החיים האלה היו היחידים שהכרתי, והאפשרות שהם ישתנו הפחידה אותי נורא. אבל ראיתי על אבא שלי שהוא קיבל החלטה סופית.

“אתם חייבים לצאת, מארזיה; למען עבאס,” הוא חזר ואמר. הוא דיבר ברצינות. הכרתי את אבא שלי.

אמא שלי עשתה מאמץ אחרון לשנות את דעתו והפצירה בו בבכי, “אבל אתה בעלי ואבא של עבאס.”

הרגשתי כאילו הבטן שלי בוערת. כאב לי כי כאב לאמא שלי. הייתי בטוח שגם לאבא שלי כואב, אבל באותו זמן לא ראיתי את זה עליו.

הוא ענה לה בקול ענייני, “אנחנו חייבים לדאוג קודם כול לעבאס. ואם זה מחייב אותנו להיפרד לזמן מה, זה מה שנעשה. את חייבת להוציא אותו מפה, מארזיה. את חייבת להוציא אותו.”

ובזה תם הדיון.

אמא שלי התמוטטה וקרסה על ברכיו של אבא שלי, והוא חיבק אותה ולחש בשקט באוזנה. אני זוכר שהפה שלו הגה מילים שלא שמעתי. אני זוכר שמאמאנג’ון עמדה בפתח המטבח וניגבה את הדמעות.

לא יכולתי להמשיך להסתכל. הלכתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה, ובלי לשים לב, בכיתי עד שנרדמתי.

*

בבוקר המחרת התעוררתי לפני צלצול השעון המעורר. כשפקחתי עיניים, שכבתי עם הפנים אל הקיר הצמוד למיטה. ידעתי שעוד לא הגיע הזמן ללכת לבית הספר, אבל משום מה הרגשתי שאני צריך להסתובב ולא לחזור לישון. ראיתי שאבא שלי מסתכל עלי וממולל את חרוזי התפילה שלו, התַסְבִּיח. התסביח של אבא שלי היה סימן שהוא במתח. ככל שהיה מתוח יותר, כך הוא מולל אותו יותר. החרוזים נקשו זה בזה בסבב אינסופי.

מצמצתי ושפשפתי את העיניים. “בוקר טוב, באבא.”

“בוקר טוב,” הוא מלמל, באהבה, בעצב. הבנתי שמשהו לא בסדר; הוא מעולם לא הסתכל עלי ככה. התיישבתי במיטה, לבוש בפיג’מת הכותנה שלי, ונעצתי בו מבט חוקר. הוא המשיך לשתוק ולמולל את החרוזים. הצצתי בשעון ואחר כך שוב בו. “באבא, מה קרה? עכשיו חמש בבוקר. רק עוד שעה צריך לקום לבית הספר.”

“אני יודע,” הוא אמר. עיניו היו אדומות מדמעות כבושות וחוסר שינה ומרוב… ייאוש. הוא חיפש את המילים הנכונות.

החלטתי לעזור לו. “אנחנו עוזבים עוד מעט, באבא?”

חיוך קטן התפשט בזווית אחת של פיו והוא השיב בהנהון.

“מתי?”

“מוקדם ככל האפשר, עבאס,” הוא אמר, “מוקדם ככל האפשר.” חיכיתי שימשיך. המילים הבאות שלו הפתיעו אותי לגמרי. “אתה לא הולך לבית הספר היום,” הוא אמר פתאום. “אתה נשאר בבית לעזור לי ולאמא שלך.”

“למה?”

“אנחנו חייבים להכין אתכם לנסיעה. ייתכן שתצטרכו לצאת בלי שום התראה מוקדמת.”

הקול של אבא השתנה, נעשה חטוף ותכליתי. הוא דיבר אלי כמו אל בן אדם מבוגר. הוא הכיר אותי היטב; הוא ידע שאני אוהב את זה.

“נודיע לבית הספר שאתה לא בריא,” הוא אמר. “נגיד להם שאתה חולה ולא יכול להשתתף בשיעורים.”

“אבל החברים שלי יראו אותי,” עניתי לו. בדרך כלל הם היו באים אלינו הביתה ודופקים על הדלת, ואני הייתי יוצא לשחק איתם כדורגל עד שהחשיך. לפעמים היינו רוכבים על האופניים, או משחקים מחבואים.

השתררה שתיקה פתאומית. ניחשתי שהדבר הבא שהוא יגיד לא ימצא חן בעיני.

“אני מצטער, עבאס, אבל עד הנסיעה, אסור לך לצאת מהבית.”

נעצתי בו מבט מזועזע. “אבל מה עם החברים שלי?”

“אסור לך להתראות איתם יותר, עבאס. זה מסוכן מדי.” הקול שלו היה רווי חמלה, כאילו הוא יודע כמה אדירה הבקשה שהוא מבקש ממני. המשחקים עם החברים היו הבילוי העיקרי שלי.

“אני איפרד מהם בשמך,” הוא אמר. “אם מישהו יגלה שהסיבה להיעדרות שלך מבית ספר היא לא מחלה, הוא עלול לחשוד שאנחנו זוממים משהו.”

חשבתי על זה כמה רגעים, ורק אחר כך עניתי. “אתה לא בא איתנו, נכון?” כבר ידעתי את התשובה, אבל רציתי לוודא.

“לא,” הוא אמר בפשטות. “אני לא בא איתכם.”

“כי לקחו לך את הדרכון?” שאלתי בשקט.

“כן.” אחר כך הוא השתתק וניסה לארגן את מחשבותיו. הוא ליטף את שערי הפרוע. “אני לא אתן שיגייסו אותך, עבאס. אני לא מוכן לתת לזה לקרות.”

“אבל זה אומר שאולי אני לא אראה אותך יותר,” אמרתי, המום.

“אם יגייסו אותך לצבא, בטוח לא תראה אותי יותר.” הוא המשיך, “השבועות הבאים יהיו קשים, עבאס.”

“מה זאת אומרת?” שאלתי. “מה כבר יכול להיות יותר קשה ממה שאמרת לי?”

“טוב, אנחנו חייבים למכור הרבה דברים,” הוא אמר. “דברים שֶיקרים לנו.”

“למה?”

“כי אנחנו צריכים לקנות לכם כרטיסי טיסה ולגייס כסף שתוכלו להשתמש בו אחר כך,” הוא ענה.

הפסקתי לשאול שאלות, כדי שאוכל להתחיל להשלים עם מה שבאבא אמר לי. השקפתי מבעד לחלון והחנקתי את הדמעות. בהיתי היישר בשמש, כדור כתום-אפרסקי שהיה תלוי באופק מעל עצי הברוש בקצה הגינה. הבוקר היה יפהפה, ובכל זאת נראה מכוער ומאיים.

“אתה בסדר?” אבא שלי שאל וטפח לי על הכתף.

הסתובבתי אליו והנהנתי. “לאן אנחנו נוסעים?” שאלתי.

“אתה ואמא שלך תטוסו לטורקיה, ותגישו בקשה לוויזה לאנגליה. כשתקבלו אותה, תתאכסנו אצל בן דודך מֶהְדִי, שיעזור לכם עד שאמא תצליח להתארגן, ואחר כך תחכו לי שם.”

“מה אנחנו הולכים למכור, באבא?” שאלתי בשקט.

ראיתי בעיניו שהוא מופתע. אני חושב שהוא התרשם מכך שאני חושב על דברים מעשיים במקום על החברים שלי. הוא שם לי יד על הכתף וליטף את זקנו הגזוז. “אדבר איתך בכנות, עבאס,” הוא אמר. “בשבועות הקרובים החיים שלנו ישתנו מהקצה אל הקצה. נצטרך לוותר על כל המותרות הקטנים שנראים לנו מובנים מאליהם: נצטרך למכור את הטלוויזיה, לדוגמה.”

“ממילא מראים בה רק תוכניות דת,” אמרתי בעליצות. ראיתי שהוא מתרשם מהנכונות שלי לעזור.

“כל התכשיטים של אמא שלך,” הוא המשיך, “וגם כל התכשיטים של מאמאנג’ון, הכיריים, הסירים, המחבתות, ו…”

“ומה?” שאלתי.

“ואולי גם השולחן שלך,” הוא אמר, וחיכה לתגובה. לא הגבתי. זה לא מצא חן בעיני, אבל לא הראיתי את זה.

“למה אנחנו טסים לטורקיה?”

“זה המקום היחיד שאפשר לצאת אליו כרגע, ושאפשר להגיש בו בקשה לוויזה לאנגליה.”

“מה זה ויזה?” שאלתי. הרגשתי מטופש.

“זה היתר שמאפשר לך לנסוע למדינות אחרות, אבל אני אספר לך על ויזות בהזדמנות אחרת,” הוא ענה לאט. “הכסף,” הוא הוסיף, “יהיה מועט מאוד מעכשיו ואילך. נצטרך לצמצם בפינוקים, באוכל היקר, בכל דבר שהוא לא הכרחי. אתה מבין אותי?” הנהנתי.

“כשתהיו בטורקיה, עבאס אתה תשמור על מאמאן בשבילי. לא אני אהיה ראש המשפחה יותר, אלא אתה.”

בדרך כלל היה נעים לי לשמוע שאני ראש המשפחה והגבר בבית, אבל הפעם זה היה הרבה פחות נעים.

באבא טפח לי על הראש. “אתה יכול לעשות את זה בשבילי, נכון, חבר?”

הנהנתי, כי אני חושב שאם הייתי עונה במילים הייתי נכנס להיסטריה. בסופו של דבר נשמתי נשימה עמוקה, כמו שאבא שלי לימד אותי לעשות כשאני נסער, ואחר כך שאלתי, “אבל באבא, אם אסור לי לצאת מהבית, מה אני אעשה כל היום?”

“יש דברים שאתה ואמא שלך צריכים לדעת על טורקיה – על איסטנבול, העיר שבה תשהו. אני אנסה ללמד אתכם כמה שרק אוכל.”

הסתכלתי עליו, וביהירותי הרבה שאלתי אותו, “ואיך אתה יודע את הדברים האלה, באבא?”

זו היתה הפעם הראשונה שהטלתי ספק גלוי בְּאבא שלי. הוא רק ענה, “יש לי חברים בכל העולם.”

עם זה לא יכולתי להתווכח. אנשים מכל איראן הכירו את אבא שלי. התלוויתי אליו לכמה נסיעות ויכולתי לומר, בלי להגזים, שיש אנשים שכמעט סגדו לו. הדבר היה נכון במיוחד באזור דרום איראן, שאלפים מתושביו עבדו אצל אבא שלי פעם.

“כשלא נדבר על החיים באיסטנבול, אתה תעזור לי לארוז דברים שצריך למכור.” חייכתי, כי הוא שוב ביקש ממני עזרה. לפני כן רק חלמתי על היום שבו אבא שלי יבקש ממני עזרה. הוא ראה עלי כמה אני מרוצה. “טוב, עבאס, תחזור לישון. היום מותר לך לישון עד מאוחר.”

“גם מחר!” עניתי בחוצפה.

“עוד נראה,” הוא חייך וכיסה אותי. אחר כך הוא נישק אותי על המצח ויצא מהחדר.

לא ידעתי למה באבא אומר לי את כל הדברים האלה כל כך מוקדם בבוקר. שאלתי את עצמי אם הוא רצה לשוחח איתי על הנסיעה לפני שאמא שלי תספיק לעשות זאת. הוא ידע שאני אקפוץ על ההזדמנות להיות גדול ולקבל אחריות.

ואני, כמובן, נפלתי למלכודת.

>> “על שתי רגליים וכנפיים” מאת עבאס קזרוני. מאנגלית: יעל סלע-שפירו. הוצאת כתר, 258 עמודים, 96 שקלים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה