פרק ראשון: סיפורי חייו של מר פיקרי

סלונה נותנת במתנה את ספרה של גבריאל זווין, על בעליה של חנות ספרים קטנה, שיום אחד מוצא בחנותו פעוטה שהושארה שם על ידי אמה שרצתה שהיא תגדל במקום שיש בו ספרים

24/11/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
»

מתוך הפרק הראשון של “סיפורי חייו של מר פיקרי” מאת גבריאל זווין. מאנגלית: יעל סלע-שפירו, הוצאת כתר:

השלט מעל המרפסת הקדמית של הבית הישן והסגול דהוי מאוד, ואמיליה כמעט חולפת על פניו בטעות.

ספרי האי

ספּק בלעדי של תוכן ספרותי משובח באי אליס מאז 1999

האדם אינו אי; כל ספר הוא עולם ומלואו

ליד הקופה יושבת נערה וקוראת את קובץ הסיפורים החדש של אליס מונרו. “אה, איך הוא?” שואלת אמיליה. אמיליה מתה על מונרו, אבל רק בחופשות יש לה זמן לקרוא ספרים שאינם חלק מקטלוג ההוצאה.

“זה לשיעור ספרות,” הנערה עונה, כאילו אין צורך להוסיף דבר.

אמיליה מציגה את עצמה כנציגת מכירות מהוצאת פְּטֶרוֹדַקְטיל, והנערה, שמבטה עדיין נעוץ בספר, מצביעה במעורפל לחלק האחורי החנות. “אֵיי-גֵ’יי נמצא במשרד שלו.”

ערמות מטות לנפול של עותקי קריאה מצטמחות לאורך הקירות, ולרגע אמיליה נתקפת ייאוש, כרגיל. בתיק הבד שחורץ בכתפה יש כמה תוספות חדשות לערמות של איי-ג’יי וקטלוג מלא ספרים אחרים שהיא רוצה לעניין אותו בהם. היא אף פעם לא משקרת לגבי הספרים בקטלוג. אף פעם לא אומרת שהיא אוהבת ספר שלא מצא חן בעיניה. כמעט תמיד היא מצליחה למצוא משהו טוב להגיד על כל ספר, או בלית ברירה, על הכריכה, או בלית ברירה, על הסופר, או בלית ברירה, על אתר האינטרנט של הסופר. וזה מה שמצדיק את המשכורת העצומה שמשלמים לי, אמיליה מתבדחת עם עצמה לפעמים. היא מרוויחה אלפיים דולר בחודש, עם אפשרות לבונוסים, אם כי בַּתפקיד שלה איש לא קיבל בונוס כבר זמן רב מאוד.

דלת משרדו של איי-ג’יי פיקרי סגורה. כשאמיליה מגיעה לאמצע המסדרון, שרוול הסוודר שלה נתפס באחת הערמות, ומאה ספרים, אולי קצת יותר, צונחים ארצה בקול רעם מהדהד. הדלת נפתחת, ואיי-ג’יי פיקרי נושא את מבטו מההריסות אל הענקית הבלונדינית-עם-גוונים, שעורמת בבהילות את כל הספרים שנפלו. “מי את לעזאזל?”

“אמיליה לומן.” היא עורמת עוד עשרה כרכים, וחצי מהם שבים ונופלים ארצה.

“תעזבי,” פוקד עליה איי-ג’יי. “לדברים האלה יש סדר מסוים. מה שאת עושה לא עוזר. פשוט לכי.”

אמיליה מזדקפת. היא גבוהה ממנו בעשרה סנטימטרים לפחות. “אבל קבענו פגישה.”

“לא קבענו שום פגישה,” אומר איי-ג’יי.

כן קבענו,” מתעקשת אמיליה. “בשבוע שעבר שלחתי לך אימייל לגבי קטלוג החורף. כתבת שאני יכולה לבוא ביום חמישי או שישי אחר הצהריים. כתבתי שאני אבוא ביום חמישי.” חליפת האימיילים הייתה קצרה, אבל אמיליה יודעת שלא הייתה בדיונית.

“את סוכנת?”

אמיליה מהנהנת בהקלה.

“איזו הוצאה אמרת?”

“פְּטֶרודקטיל.”

“הוצאת פְּטֶרודקטיל זה הארווי רודס,” עונה איי-ג’יי. “כששלחת לי את האימייל בשבוע שעבר, חשבתי שאת העוזרת של הארווי או משהו כזה.”

“אני המחליפה שלו.”

איי-ג’יי נאנח אנחה כבדה. “לאיזו חברה הוא עבר?”

הארווי מת, ולשנייה אמיליה שוקלת לספר בדיחה סרת טעם, שבה העולם הבא הוא חברה מסחרית שהארווי מועסק בה. “הוא מת,” אמיליה אומרת עניינית. “חשבתי ששמעת.” רוב הלקוחות שהיא מטפלת בהם כבר שמעו. הארווי היה אגדה, עד כמה שאפשר להיות אגדה בתפקיד כזה. “הייתה מודעת אֵבל בעלון של איגוד חנויות הספרים ואולי גם אחת בפַּבּלישֶרז וִיקלי,” היא אומרת, במעין התנצלות.

“אני לא ממש עוקב אחרי חדשות המו”לות,” אומר איי-ג’יי. הוא מסיר את משקפיו בעלי המסגרת השחורה והעבה ומנקה את העדשות רגעים ארוכים.

“אני מצטערת אם זה הלם לשמוע את זה ככה.” אמיליה נוגעת בזרועו של איי-ג’יי, אבל הוא נרתע ממנה.

“מה אכפת לי? בקושי הכרתי אותו. ראיתי אותו שלוש פעמים בשנה. לא מספיק כדי להיחשב לחבר. ובכל פעם שהתראינו, הוא ניסה למכור לי משהו. זו לא חברוּת.”

אמיליה רואה על איי-ג’יי שאין לו מצב רוח לשמוע על קטלוג החורף שלהם. מוטב להציע שהיא תחזור ביום אחר. אבל אז היא נזכרת שהנסיעה להיאניס לוקחת שעתיים ושההפלגה במעבורת לאליס לוקחת שעה וחצי, ושלוח הזמנים של המעבורת נעשה פחות סדיר אחרי אוקטובר. “אם כבר באתי,” אומרת אמיליה, “אכפת לך אם נעבור על רשימת הכותרים של פְּטֶרודקטיל לחורף הקרוב?”

המשרד של איי-ג’יי הוא ארון. אין בו חלונות, אין תמונות על הקיר, אין תצלומים משפחתיים על שולחן הכתיבה, אין שמונצֶעס, אין מִפלט. יש בו ספרים, כונניות מתכת לא יקרות מהסוג שנפוץ במחסנים ביתיים, ארונית תיוק ומחשב עתיק, אולי מהמאה העשרים. איי-ג’יי לא מציע לה לשתות, ואמיליה, למרות צימאונה, לא מבקשת. היא מפַנה את הספרים המונחים על אחד הכיסאות ומתיישבת.

אמיליה מסתערת על קטלוג החורף. זה הקטלוג הכי קטן של השנה, הן מבחינת הגודל והן מבחינת הציפיות. כמה ספרי ביכורים נחשבים (או לפחות מבטיחים), אבל מלבדם, הקטלוג הזה מלא בספרים שההוצאה תולה בהם את התקוות הנמוכות ביותר. אף על פי כן, במקרים רבים, הספרים “החורפיים” הם הספרים שאמיליה הכי אוהבת. הם האַנדֶרדוֹגים, הישנוניים, בעלי הסיכויים הקלושים. (לא צריך להרחיק לכת כדי להבין שכך היא רואה גם את עצמה.) היא משאירה לסוף את הספר החביב עליה, מֶמוּאר שחיבר איש בן שמונים, רווק מושבע שנישא בגיל שבעים ושמונה. כלתו מתה שנתיים לאחר חתונתם, בגיל שמונים ושלוש. סרטן. על פי התקציר על חייו, המחבר היה כתב לענייני מדע בעיתונים שונים במערב התיכון, ושפתו של הספר מדויקת, מצחיקה, כלל לא רגשנית. אמיליה בכתה בלי שליטה ברכבת מניו יורק לפְּרובידֶנס. אמיליה יודעת ש”פריחה מאוחרת” הוא ספר קטן ושהתיאור נשמע קלישאתי להחריד, אבל היא משוכנעת שאנשים אחרים יאהבו אותו אם רק יתנו לו הזדמנות. אמיליה יודעת מניסיונה, שהבעיות של רוב האנשים ייפתרו אם הם רק יסכימו לתת הזדמנות לדברים רבים יותר.

אמיליה מתחילה לתאר את “פריחה מאוחרת”, ובאמצע התיאור, איי-ג’יי נאנח בקול ומניח את ראשו על השולחן.

“קרה משהו?” שואלת אמיליה.

“זה לא בשבילי,” אומר איי-ג’יי.

“תקרא רק את הפרק הראשון.” אמיליה דוחפת את העותק המוקדם אל ידו. “אני יודעת שהנושא נשמע נדוש נורא, אבל כשתראה איך הוא כתוב –”

הוא קוטע אותה, “זה לא בשבילי.”

“בסדר, אז אני אספר לך על משהו אחר.”

איי-ג’יי נאנח שוב. “את נראית בחורה נחמדה, אבל הסוכן הקודם… תראי, הארווי הכיר את הטעם שלי. היה לו אותו טעם כמוני.”

אמיליה מניחה את העותק על השולחן. “אשמח אם תיתן לי להזדמנות להתוודע לטעם שלך,” היא אומרת, ומרגישה קצת כמו דמות בסרט כחול.

הוא ממלמל כמה מילים בקול חרישי. נדמה לה שהוא אומר, מה הטעם? אבל היא לא בטוחה.

אמיליה סוגרת את הקטלוג של פְּטֶרודקטיל. “מר פיקרי, תגיד לי בבקשה מה אתה אוהב.”

אוהב,” הוא חוזר על המילה בסלידה. “אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פּוֹסט-מודרניזם, זירות התרחשות פּוֹסט-אפּוקליפּטיוֹת, מסַפְּרים פוסט-מוֹרטֶם או ריאליזם מאגי. לעתים נדירות אני מתרשם מכל מיני אמצעים ספרותיים צורניים, מתוחכמים לכאורה, מספרים שמודפסים בגופנים מרובים, מתמונות שנמצאות במקומות לא נחוצים – בקיצור, מגימיקים מכל הסוגים. אני סולד מסיפורת על השואה או על כל טרגדיה עולמית אחרת – ספרי עיון בלבד, בבקשה. אני לא אוהב שעטנז ז’אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית. ספרות צריכה להיות ספרות, וז’אנר צריך להיות ז’אנר, וההכלאות ביניהם לא מולידות בדרך כלל שום דבר משביע רצון. אני לא אוהב ספרים על ילדים, בעיקר לא על יתומים, ואני מעדיף לא להעמיס על המדפים שלי ספרות לנוער. אני לא אוהב שום ספר שיש בו יותר מארבע מאות עמודים או פחות ממאה וחמישים עמודים. אני נגעל מרומנים שחיברו סופרי צללים למען כוכבי תוכניות ריאליטי, מִספרי ילדים של ידוענים, מִמֶמוּארים של ספורטאים, ממהדורות לרגל יציאת הסרט-המבוסס-על, מהצעצועים שנלווים אליהן וגם – ואני מתאר לעצמי שלמותר לציין – מערפדים. אני ממעט להחזיק ספרי ביכורים, ספרות נשים קלילה, שירה או תרגומים משפות זרות. הייתי מעדיף לא להחזיק סדרות, אבל פנקס החשבונות מחייב אותי. ומבחינתך, אין צורך שתספרי לי על ‘הסדרה המצליחה הבאה’ אלא כאשר היא שוכנת לבטח ברשימת רבי-המכר של ‘הניו יורק טיימס’. וחשוב מכול, מיז לומן, ממוארים ספרותיים דקיקים על קשישים קטנים שהרעיות הקשישות והקטנות שלהם מתו מסרטן נראים לי בלתי נסבלים. גם אם לטענת הסוכנת הם כתובים פשוט נפלא. גם אם תבטיחי לי שביום האֵם אמכור המון עותקים.”

אמיליה מסמיקה, מעט ממבוכה אבל בעיקר מכעס. היא שותפה לחלק מדעותיו של איי-ג’יי, אבל הוא נוהג בה בגסות רוח מיותרת. הוצאת פְּטֶרודקטיל בכלל לא מוכרת חצי מהז’אנרים שהוא ציין. היא מביטה בו בעיניים בוחנות. הוא מבוגר ממנה, אבל לא בהרבה, בעשר שנים לכל היותר. הוא צעיר מדי בשביל לאהוב כל כך מעט. “מה אתה כן אוהב?” היא שואלת.

“את כל היתר,” הוא אומר. “אני גם מוכן להודות בחולשות רגעיות לקובצי סיפורים קצרים. אבל שום לקוח לא רוצה לקנות אותם.”

בקטלוג של אמיליה יש רק קובץ אחד של סיפורים קצרים, והוא ספר ביכורים. אמיליה לא קראה את כולו, ובגלל אילוצי זמן גם לא תספיק, אבל הסיפור הראשון מצא חן בעיניה. כיתה ו’ בבית ספר אמריקאי וכיתה ו’ בבית ספר הודי משתתפות בתוכנית התכתבות בינלאומית. המספֵּר הוא ילד הודי בכיתה האמריקאית, שמזין את כל חבריו לכיתה במידע מסולף משעשע בנוגע לתרבות ההודית. היא מכחכחת בגרונה, שעדיין סובל מיובש. “‘השנה שבה בומביי הפכה למומביי’. לדעתי הוא יעניין במיוח –”

“לא,” הוא אומר.

“עוד לא סיפרתי לך אפילו על מה הספר.”

“לא וזהו.”

“אבל למה?”

“אם תהיי כנה עם עצמך, תודי שאת מספרת לי עליו רק מפני שאני חצי-הודי ושאת חושבת שהוא יעניין אותי במיוחד. צדקתי?”

אמיליה מדמיינת איך תטיח בראשו את המחשב העתיק. “אני מספרת לך עליו כי אמרת שאתה אוהב סיפורים קצרים! והוא היחיד בקטלוג שלי. ולידיעתך” – וכאן היא משקרת – “הוא נפלא מההתחלה ועד הסוף. למרות שהוא ספר ביכורים.

“ואתה רוצה לשמוע משהו? אני מתה על ספרי ביכורים. אני מתה על דברים חדשים. זו אחת הסיבות העיקריות שאני עובדת במקצוע הזה.” אמיליה קמה. הראש שלה הולם. אולי היא באמת שותה יותר מדי? הראש שלה הולם, וגם הלב שלה. “אתה רוצה לשמוע את דעתי?”

“לא במיוחד,” הוא אומר. “בת כמה את, עשרים וחמש?”

“מר פיקרי, החנות שלך מקסימה, אבל אם תמשיך עִם עם עם” – בילדותה היא סבלה מגמגום, ועד היום הוא חוזר לפעמים כשהיא נסערת; היא מכחכחת – “עִם החשיבה המיושנת הזאת, החנות שלך לא תשרוד עוד הרבה זמן.”

אמיליה מניחה על השולחן את “פריחה מאוחרת” ואת קטלוג החורף. בדרך החוצה היא כמעט מועדת על הספרים במסדרון.

המעבורת הבאה יוצאת רק בעוד שעה, ולכן היא לוקחת את הזמן וחוצה את העיר בעצלתיים. על קיר הסניף של בנק-אוף-אמריקה טבועה לוחית ברונזה לזכר הקיץ שעשה שם הרמן מֶלוויל, כאשר הבניין עוד שימש את הפונדק המקומי. היא מחזיקה את הטלפון מולה ומצטלמת עם הלוחית. האי הזה הוא מקום נחמד, והיא מניחה שלא תהיה לה שום סיבה לשוב אליו בקרוב.

היא מסמסת לבוס שלה בניו יורק: נראה שלא יהיו הזמנות מהאי. :-(

הבוס משיב: לא לדאוג. זה רק מקום אחד קטן, והאי ממילא מבצע את עיקר ההזמנות לקראת הקיץ כשמגיעים התיירים. הבחור שמנהל את החנות מוזר, והארווי תמיד הצליח שם יותר עם הקטלוג של האביב/קיץ. גם לך יקרה אותו דבר.

***

 >> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 30 עותקים במתנה של “סיפורי חייו של מר פיקרי”, לגולשות הראשונות שימלאו את פרטיהן כאן:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה