פרק ראשון: ממלכת האחיות

סלונה מחלקת 30 עותקים של הספר “ממלכת האחיות” מאת קרטיס סיטנפלד, הסופרת האמריקאית המדוברת, על אודות שתי אחיות עם כוחות מיוחדים

19/06/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
» עטיפת הספר

פתח דבר מתוך “ממלכת האחיות” מאת קרטיס סיטנפלד, הוצאת כנרת זמורה ביתן. תרגום מאנגלית: גיא הולינגר

דצמבר 1811

ניו מדריד, טריטוריית לואיזיאנה

רעידת האדמה הראשונה לא היתה החזקה ביותר — זו תגיע מאוחר יותר, בפברואר 1812 — אך אין ספק שההלם שחוללה היה החזק ביותר. היא התרחשה מעט אחרי שתיים לפנות בוקר, ואני מדמיינת לעצמי כיצד היא העירה את תושבי ניו מדריד: את החוואים ואת סוחרי הפרוות, את הקריאולים הצרפתים ואת האינדיאנים ואת החלוצים האמריקנים. באזור חיו יותר גברים מנשים, ומעט משפחות; אף שהיתה זו עיירת שוק הומה באגן התחתון של נהר המיסיסיפי, האוכלוסייה מנתה ככל הנראה פחות מאלף איש. האנשים שכבו במיטותיהם בלילה הקר והרגיל הזה, כשללא אזהרה הפר קול היסדקות אדיר את הדממה, רעם הולך וגובר, ולאחריו העובדה הבלתי אפשרית שהיא הרעד עצמו: התנדנדו לא רק מיטותיהם או רצפותיהם או בתיהם, אלא גם האדמה שלרגליהם. בין שנשארו בפנים או אצו החוצה, הם ודאי שמעו את בהמותיהם זועקות, שמעו עצים מתנפצים, את המיסיסיפי שואג. מרוב הערפל והעשן שמילאו את האפלה, ודאי הרגישו את האדמה מיטלטלת עוד לפני שהבינו כי הם יכולים גם לראות אותה מתנחשלת כמו האוקיינוס. במקומות מסוימים, האדמה התבקעה לשניים והקיאה מים, חול וסלעים, עצים שלמים שבלעה זמן קצר קודם לכן, ובמקומם הערתה אל תוכה סוסים ופרות. מתוך הסדקים והבורות הגיח ועלה ריח הגופרית, כמו הבל פיו הזדוני של ענק הבוקע ממעמקי האדמה.

במשך שעות הטלטלות לא פסקו, ולבסוף, כשמקצבן המתעתע השתנה, הוא לא נחלש אלא התעצם: עוד פעמיים, בשבע בבוקר ואז שוב באחת־עשרה, האדמה התפוצצה מחדש. ועלות השחר לא הביא עמו אור. עדיין נותרה מהומת אדי הקיטור, פעיותיהן וצווחותיהן של חיות הבית והבר, העצים הקורסים והאדמה היורקת והנהר השוצף ללא רחם.

רק לקראת שעת הצהריים נחה האדמה, בהדרגה. אבל מה נותר? בתי האנשים — מבנים בני קומה אחת עשויים בולי עץ או שבסיסם קורות עץ — נמחו כליל, ועמם גם החנויות והכנסיות בעיירה. הקרקע היתה שבורה, הנהר נעכר. גדות המיסיסיפי פשוט צללו אל תוך המים שמתחתן, ולקחו עמן בתים, בתי עלמין ויערות; סירות קאנו וסירות נהר נעלמו כלא היו מתחת לגלים בגובה עשרה מטרים, צצו שוב, ואז שבו ונעלמו.

אף שוודאי נראה, בשעות אחר הצהריים של שישה־עשר בדצמבר 1811, כאילו סוף העולם קרֵב, הרי שחורבן נוסף עמד בפתח. באותו אזור מרוחק אירע רעש חזק נוסף בעשרים ושלושה בינואר 1812, ושבועיים לאחר מכן, בשבעה בפברואר, האחרון והגדול ביותר. בתוך חודשים

ספורים נעלמו עיירות שלמות לא רק מטריטוריית לואיזיאנה — שבקרוב תיקרא טריטוריית מיזורי — אלא גם מטריטוריית המיסיסיפי ומטנסי. אנשים טענו שנהר המיסיסיפי זורם לאחור ושאת השפעותיהן של

הרעידות היה אפשר להרגיש במרחק מאות קילומטרים משם: ששעונים עמדו מלכת בנאצ’ז, ארובות התמוטטו בלואיוויל ופעמוני כנסייה דינדנו בבוסטון.

אך אולי היו אלה רק סיפורים ותו לא, תוספות לתפארת המליצה שיותר משהיו מדויקות, פשוט קשה היה לעמוד בפניהן. סולמות למדידת עוצמה יופיעו רק כעבור מאה שנה, כך שחישובי הרעידות בניו מדריד בוצעו רק כעבור זמן רב, ואף שהאומדנים הגבוהים ביותר הציבו אותן מעל 8 — חזק יותר מרעידת האדמה של 1906 בסן פרנסיסקו, החזקה בכל רעידות האדמה שהתרחשו בארצות הברית היבשתית מאז הקמתה — הרי שעל פי ניחושים אחרים עוצמתן היתה קרובה יותר ל־7. מה שהפך אותן למפחידות, ללא ספק, אבל לא חסרות תקדים.

בעלי יגיד שיש חשיבות להבחנות כאלה, שיש דרכים לערוך מחקר ולהציג השערות בהתבסס על ראיות מהימנות. אחותי תחלוק עליו. היא תגיד שאנחנו יוצרים מציאות משלנו — שהאמת, בסופו של דבר, היא הדבר שאנחנו בוחרים להאמין לו.

***

>> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 30 עותקים של “ממלכת האחיות” לראשונות שימלאו את פרטיהן בטופס, כאן >>

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה