פרק ראשון: כיכר מילאנו

סלונה מחלקת 25 עותקים במתנה של הספר “כיכר מילאנו” מאת חיים לפיד, על סיפור אהבה בין אלמנה יהודייה ומטפל ערבי

12/06/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
» עטיפת הספר

מתוך “כיכר מילאנו” מאת חיים לפיד, הוצאת כתר    

עשרה ימים לאחר מות בעלה שכבה אילנה עם מחמיד. כשהיה נחום בעלה מוטל על ערש דווי ראתה אילנה במכשיר הטלוויזיה שהיה תלוי לפניו, בחדרו בבית החולים,  סרט תיעודי על נשים שלבן הלך שבי אחר רוצחים הנתונים במאסר עולם והן מתמסרות להם ללא שיור. ללא קול צפתה בסרט כדי לא להפריע את מנוחת החולה, גם אם היה שרוי ממילא בחוסר הכרה במרבית הזמן. בלילה שלפני הפגישה המיועדת עם מחמיד היא ראתה את הסרט שוב בחלומה, דומה להפליא למה שראתה בחדרו של החולה. אלא שהאילמות שנגזרה על הסרט שבמציאות מכורח נסיבות הצפייה בו, דבקה בחלומה בגיבוריו. משום כך הם הרבו בתנועות ידיים נמרצות שהמצלמה עקבה אחריהן מקרוב. דיבור של יהודים, היה אבא שלה מכנה זאת, לרוב עם תנועת ביטול בידו.

בבוקר התעוררה אילנה עם תחושה של מועקה ואשמה והחליטה לבטל את הפגישה המתוכננת. לשלוח לו הודעה בנייד או לשוחח אתו? לבסוף שלחה הודעת טקסט. הוא עצמו שלח לה במהלך “השבעה” כמה וכמה הודעות בדרך זו. באחת מהן נפלה שגיאה – תנכומיי היה כתוב בטעות, במקום תנחומיי. היא שלחה לו הודעה מתקנת והדבר אכן ריפה את ידיו לזמן מה. אולי זו הייתה המטרה הנסתרת שלי, אמרה לעצמה, למרות שגם להרגל היה פה מה לומר. לפני שנחום התעשר, לא בממדים של איזה אוליגרך רוסי, אבל נעשה לאיש אמיד, עשיר אפילו, היא עבדה כמורה למדעים בבית ספר תיכון, ותיקון שגיאות כתיב בעבודות התלמידים הפך אצלה לטבע שני. מחמיד מיעט דווקא לטעות. הוא כתב שירה בשתי השפות והעברית שלו הייתה עשירה לא פחות משלה, אבל יש דברים שקשה לשנות מן היסוד. מעבר לכך, אמרה לעצמה, מסתמכת על ניסיונה הרב בנושא – עושר איננו ערובה לדיוק. להפך, מי שאוצר המילים שלו מצומצם יותר, ממעט להסתכן בטעות.

בתשובה לשדר הקצר שלה בדבר ביטול הפגישה ביניהם, כתב לה מחמיד הודעת טקסט ארוכה – שאפשר לתמצת אותה בטענה שלהימצא מחוץ למעגל אבלים, כפי שנגזר עליו, קשה אף יותר מאשר להישאר מחוץ למעגל חוגגים. אף על פי שהקשר שהיה לו עם נחום, שהרי שימש כאח פרטי שנשכר לטפל בו בעת שהותו בבית החולים, לא הצדיק את הכללתו לא בזה ולא בזה. לסיום חזר והודיע שהוא יבוא לביקור קצר במועד שקבעו, כדי שיוכל סוף סוף להשתתף בצערה, אלא אם היא מתנגדת לכך נחרצות. מכיוון שלא ידעה איך לדחות אותו בקיצור מבלי להעליב אותו, והמחשבה על שיחה ממשית אתו בטלפון העלתה משום מה תחושה של חנק בגרונה, היא לא הגיבה.

בשעה שבע בדיוק הוא עמד בפתח דלתה עם זר פרחים בידו. עלי כותרת אדומים גדולים שבתוכם תפרחת עלעלים קטנים וורודים כמו צדפות. לא היה לה מושג איך קוראים להם. קודם לכן הוא צלצל באינטרקום והזדהה, כמעט ללא מבטא, והיא שלחה אליו את המעלית כדי שיעפיל אל דירת הגג שלה. החולצה החגיגית החומה שלבש הלמה את עיני החמרה הגדולות, הנוגות והלהוטות שלו. במחשבה שנייה, אמרה לעצמה, במקרה שלו, אחרי החלוק הלבן שבו ראתה אותו עד היום, כל דבר אחר שהיה לובש היה נראה לה מוזר וחגיגי כאחד.

היה צריך לעשות משהו עם הפרחים שהביא. הוא עזר לה להוריד מעל המדף את האגרטל דמוי כד החרס ההלניסטי שעמד שם. תשורה מאיל ספנות יווני שנחום סירב לוותר עליו, גם לאחר שהיא שברה את ידיתו בשלומיאליות. שניהם התעסקו יחדיו בקיצוץ גבעוליהם של הפרחים כדי שיתאימו למידת כלי הקיבול ויתיישרו במלוא אורכם בתוך “הנוזל המביא להם חיים”, על פי אחד מאותם ניסוחים פואטיים מפתיעים של מחמיד שלא ידעה איך בדיוק לאכול אותם. אמורה הייתה להושיב אותו אחר כך מולה על ספת העור המבריקה ולהגיש לו משהו לשתות או לאכול, אבל משום מה לא רצתה לראות את האיש הזה שמעולם לא ראתה אותו אוכל – אבל פעם אחת, בגלל לא מעט רשלנות מצידו, ראתה אותו יושב על האסלה בבית החולים בפנים מאומצות – טוחן בלסתותיו עוגת פרג או פשטידה קרה, זה מה שהיה זמין לה כאן. לועס, גורס ומתמלא בנקודות שחורות או בשיירים שומניים בין השיניים. לפני שהספיקה לחשוב על כך יותר מדי, היא מצאה עצמה חולקת לו מחמאה על שיניו הלבנות, הקצובות, השמורות היטב. כאילו היה איזה יליד משבט אפריקני. ואז, נבוכה ומטופשת כמו גימנזיסטית בפגישה ראשונה, הוסיפה חטא על פשע – האם בתור אחים, או אחיות, הם מקבלים טיפולי שיניים חינם, או שיש לזקוף זאת לגילו הצעיר? היא ניסתה להיזכר בשיניים של בניה, צעירים ממנו רק במעט, אבל לא הצליחה. למרבית ההפתעה הוא הסמיק – הדבר נראה בבירור על פניו השחומות – אבל לא איבד את עשתונותיו. השיניים הן ראי הנשמה, אמר ברצינות מפתיעה כל כך, שהיא, בניגוד לרצונה, פרצה בצחוק.

למראה משטח האבץ בצבע טורקיז שנחום ציפה בו העיניים,  בראוותנות מכוונת, את מחציתו המערבית של הקיר הצפוני של הסלון, העיניים  שלו נפערו בהשתוממות. עם זאת הוא לא הגיב כשהסבירה לו שנחום העתיק את העיצוב מספרייה ציבורית באנגליה, שם משטח כזה מצפה את החזית של הבניין. את האדריכל רב המוניטין שתכנן אותה פגש נחום בביקור שערך שם וקיבל ממנו הסכמה שבשתיקה לכך, אף שהאיש אינו מוכן לבקר בישראל. דבר שהיא אולי לא מסכימה אתו, אבל לגמרי מבינה. היא הובילה אותו אל הצלע המערבית של הדירה. פה, כמו גם בצלע הדרומית המשקיפה לכיכר, לחיצה על השלט רחוק העלתה בקול אוושה חרישי את הווילון החשמלי הקלוע מרצועות עור, על שתי שכבותיו. מה שמאפשר האפלה מוחלטת כמעט, וגם הצללה המרככת את האור הישראלי החריף, נותנת לו גוון אירופי יותר. נחום מעולם לא היה שוכח לספר, בנקודה זו, משהו שהיה לגמרי לא שייך – האיש הראשון שאצלו הותקן משהו דומה לכך בגרמניה ואולי באירופה כולה היה גבלס. היא חזרה על כך באוזניו של מחמיד, אבל מהתפעלותו המעושה הבינה שהוא אינו יודע במי המדובר. למולם נשקף הים, רצועה אפורה מנצנצת באור אחרון של בין ערביים. אם נעמוד פה בסבלנות כמה דקות תראה מפה שקיעה שלא ראית בחיים שלך, הבטיחה לו, בטח לא בתל אביב. אלא אם מדובר באחד המגדלים, איפה שנחום בחיים לא היה מוכן לגור, חשבה בלבה.

מחמיד שתק. היה נדמה לה שהוא מחפש דבר מה פיוטי לומר לה. במקום זאת הוא החל לדבר דברים של שגרה, גם אם מנוסחים היטב, על בעלה המנוח, שאותו הכיר רק מן התקופה שסעד אותו בשהייתו הקצרה ורבת הייסורים בבית החולים. הערבי הזה יהרוג אותי, אמר לה בעלה פעם או פעמיים מתוך מכאוביו פעם או פעמיים בגרמנית שחזרה אליו  מימי ילדותו. אחר כך עבר מחמיד לדבר עליה. כשתיאר, תחילה ברמיזה ואחר בגלוי, את בדידותה הגדולה שם, במחלקה בבית החולים, אפילו בקרב בני משפחתה, בניה בעיקר, פרץ ממנה בבת אחת הבכי שאותו כמעט ולא הצליחה להפיק עד אז מעצמה, למרות המבטים הבוחנים, המצפים, הדרשניים, של הסובבים אותה. הוא ליטף את ראשה והיא הטילה עצמה עליו מתוך המחשבה שצצה ממש באותה עת במוחה, שמלבד שני הבנים שלה שהגיבו למחוות כגון אלה באיפוק צונן, לא נמצא לה, במשך כל התקופה הזו של המחלה והגסיסה והמוות שבא בעקבותיהם, שום איש שיכלה לזכות ממנו, לצד שפע המילים של השתתפות בצער שהורעפו עליה, ולו לנחמה גופנית מזערית שכזאת. עד שמרוב ייאוש הלכה לאוסטאופאת שלה והתאוננה על כאב במותנה כדי שכפות ידיו הגדולות, החמות, יעסו אותה שם במומחיות של בעל מלאכה מיומן. מחמיד קלט אותה בזרועותיו, טפח על גבה והניח לה להניח את ראשה בשקערורית צווארו. כשהמשיך ונצמד אליה בעדינות, אבל באופן מוחשי מאוד, באגן ירכיו, כמו נער בריקוד הראשון שלו, נגע הדבר ללבה והגביר עוד יותר את התייפחותה, מה שהפך את חיבוקו וליטופיו לנמרצים יותר. גופה, שכבר מזמן לא ידע גבר, נענה לו. פעם אחת, בהתחלת אשפוזו של נחום, היא ליטפה אותו, על פי דרישתו הנמרצת, מתחת לסדין המפוספס של בית החולים, מסייעת לו להתנקות לאחר מכן בלב הולם מפחד, שמא יפתיע אותם מישהו.

כשחצו את הסלון רחב הידיים חלפו על פני תמונות השמן הגדולות, פוצעות העיניים, שנחום רכש מצייר רוסי גאון שבניגוד לציפיות עדיין לא התגלה לעולם הגדול. בהמשך היה עליהם לעבור מול הפסנתר השחור הממורק עד שחצי סלון השתקף בו – גם גדי וגם שי ניגנו בו בילדותם – מתחת ליצירה, מופשטת דווקא, של דנציגר, שנחום העריך כל כך. לנחום היה מין הרגל, שכבר שנים התכוננה להעיר לו עליו, להסתובב שם הלוך ושוב, כמו במקרה, אחרי שהיה יוצא עירום מן המקלחת, איברו נישא לפניו כמו חדק של פיל זקן. בעיניים עצומות למחצה היא הנחתה את מחמיד אל חדר האורחים הקטן והמצועצע. אולי היחיד בבית שהמיטה שבו לא שימשה מעולם אותה ואת בעלה.  תני לי, הוא אמר כשהחלה לפשוט מעליה את חולצת הטריקו ארוכת השרוולים ואת מכנסי הפשתן המחויטים המשוחררים שלבשה, ועשה זאת במיומנות של אחד שהלביש והפשיט זקנים וזקנות הרבה. אבל להפתעתה, כבר לגמרי לא היה לה אכפת. הצמרמורת שאחזה בה הייתה חזקה הרבה יותר מן הבושה על המותניים המעובים משהו, והשדיים המעורטלים שלה עלו ובאו לקראתו “כמו גלי ים כסופים בגאות. מנחה של אושר נדיר, יקר ערך, שמוחבאת הייתה זמן רב מדי בכספת הביתית.” כך תיאר זאת בשיר שכתב, שלושה ימים לאחר מכן, בברצלונה, מקריא אותו לפניה בבית הקפה על הרמבלס שבו איש מלבדם לא יכול היה להבין את שפתו העברית הנמלצת, המוזרה והיפה. היא אחזה באמת ידו המונחת על השולחן ולפתה לחצה אותה, עד כאב ממש. אחר כך ביקשה שיקרא לה זאת שוב והציעה בעדינות להחליף את ה”מוחבאת”, הפשוטה והחורקת משהו, ב”כמוסה” הרכה והעדינה יותר. המהירות שבה קיבל את הצעתה הבהילה אותה.

מעולם לא התארגנה לנסיעה באופן זריז ומזורז כל כך. הנוסע המתורגל במשפחתה היה בעלה. מדי פעם הצטרפה אליו למסעותיו העסקיים. מחמיד עזר לה למצוא באינטרנט כרטיסים של הרגע האחרון לברצלונה, זולים במיוחד. כל החיסכון שהשיגו בכך בוזבז על מלון יקר, סמוך לשוק לה בוקרייה. המקום היחיד שהיה יכול להציע להם, בהתראה כה קצרה, חדר שינה נורמלי לשניים. היא שילמה גם עבורו, כפי שהיה ברור שתעשה, אף שמחה על כך בחצי פה,  גם משום שלא היו לו אמצעים כספיים כשלה וגם משום שהפסיד מספיק כסף בשבוע ההיעדרות הזה מהעבודה. את מקום העבודה עצמו, במרכז הישראלי לסיעוד, הוא הצליח לשמור רק לאחר ששכנע, במאמץ רב, שניים מעמיתיו שיגבו אותו בהיעדרו.

הם התלבטו אם להופיע בשדה התעופה יחד או לחוד. אם יעמדו כל אחד בנפרד, עשוי הדבר למנוע שאלות מיותרות. אבל מה יקרה אם הם יצליבו, בעזרת המחשבים שלהם, בין כרטיס האשראי שלה, שבו שילמה את שני הכרטיסים, לבינו? נוסף על כך, משהו התקומם בה נגד הצורך להתנכר זה אל זה בנמל התעופה, להעמיד פנים שהם אינם מכירים. וכי איזה רע הם עוללו למישהו? מחמיד הגיב על כל ההתחבטות הזאת שלה בביטול. לא משנה, אמר, במילא הם יעשו לי את המוות, בשביל זה הם שם.

הם באמת הציקו להם לא מעט. היא שילמה על הסולידריות שבחרה להפגין אתו בכך שגם היא, כמוהו, הופשטה עד היסוד בתוך תא קטן, בעוד ידיים אחרות מפשפשות בכל פריט ופריט של מזוודתה. השאלות, בחוסר נימוס צונן ותובעני, היו חודרניות לא פחות.

במטוס, לאחר ההמראה, דווקא הוא פטר זאת כלאחר יד וסיפר לה בדיחה. נהג מונית אוסף למכוניתו נוסעת שעומדת, עירומה כביום היוולדה, בצד הדרך, ומנפנפת בידה. עוד הם נוסעים, עיניו חוזרות ונחות עליה מאחור במראה שלפניו. לבסוף היא מתפרצת: תגיד לי, מה אתה לוטש שם עיניים כל הזמן, לא ראית בחיים שלך אישה עירומה? האמת שכן, משיב הנהג במבוכה, אני רק חוזר ושואל את עצמי כל הזמן מאיפה תוציאי את הכסף?

זה היה הרגע שבו חשבה שאולי עשתה טעות איומה, דווקא בשל הצחוק המשוחרר מדי שלו. מה הם כבר חושבים שאנחנו מחביאים שם, המשיך ופירש לה את הבדיחה, חרד שמא תחמיץ את הלקח.

>> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 25 עותקים לגולשות הראשונות שימלאו את הפרטים שלהן בטופס שלהלן. זו יכולה להיות את:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה