פרק ראשון: כאב הנפילה מאת נתן פיילר

מתיו הומס בן ה-19, אחד הגיבורים המרגשים ביותר בספרות בעת האחרונה, מנסה להבין מה קרה לו ולאחיו ביום אחד לפני עשר שנים, בחופשה המשפחתית ליד הים – ומה קרה לו עצמו מאז. בכנות שוברת לב משתף מתיו את הקוראים בנפילה אל התהום, ממשית וסמלית כאחת.

01/08/2013
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

הילדה עם הבובה

אני חייב לומר שאני לא בן אדם נחמד. לפעמים אני מנסה, אבל לעתים קרובות אני לא נחמד. אז כשהגיע תורי לעצום עיניים ולספור עד מאה – הצצתי.

עמדתי במקום של מי שתורו להיות העומד, ליד פחי המחזוּר הגדולים, מאחורי החנות שמכרו בה מתקני ברביקיו חד-פעמיים ויתדות לאוהלים. יש שם פינה שעשב גדל בה פרא, ליד הברז.

רק שאני לא זוכר שעמדתי שם. לא באמת. לא תמיד זוכרים ככה את הפרטים, נכון? לא תמיד זוכרים אם זה היה ליד פחי המחזוּר, או בהמשך השביל, ליד המקלחות, ואם באמת שם היה הברז?

אני לא יכול לשמוע עכשיו את הצווחות המשוגעות של השחפים, ולא לטעום את המלח באוויר. אני לא מרגיש את חומה של שמש אחר הצהריים, שבגללה אני מזיע מתחת לתחבושת לבנה נקייה על הברך, ולא את קרם ההגנה שמגרד לי בגלדים הסדוקים. אני לא יכול לגרום לעצמי לחוות עכשיו שוב את התחושה המעורפלת שנטשו אותי. ואם זה משנה משהו, אני לא באמת זוכר שהחלטתי לרמות ולפקוח עיניים.

היא נראתה בערך בגילי, והיו לה שיער אדום ופנים זרועים במאות נמשים. השמלה הצהבהבה שלה הייתה מאובקת בשוליים מהכריעה על האדמה, ואל חזה הצמידה בובת בד קטנה, עם פנים ורודים מוכתמים, שיער צמר חום ועיניים שהיו שני כפתורים שחורים ונוצצים.

דבר ראשון היא הניחה את הבובה לידה, השכיבה אותה בעדינות גדולה על העשב הגבוה. נראה היה שנוח לה שם, בזרועות שמוטות לצדדים ובראש מורם קצת. לי בכל אופן נראה היה שנוח לה.

היינו קרובים כל כך שיכולתי לשמוע את קולות הגירוד והשפשוף כשהילדה התחילה לפורר את האדמה היבשה במקל. אבל היא לא הבחינה בי, גם כשהשליכה את המקל והוא כמעט נפל לי על אצבעות הרגליים, שהיו חשופות לגמרי בכפכפי הפלסטיק המטופשים. הייתי נועל נעלי ספורט, אבל אתם מכירים את אמא שלי. “נעלי ספורט, ביום יפה כזה. מה פתאום.” כזאת היא.

צרעה זמזמה סביב ראשי, ובדרך כלל זה היה מספיק כדי שאתחיל לנפנף לכל הכיוונים, אבל לא הרשיתי לעצמי. המשכתי לעמוד בלי ניע, לא רציתי להפריע לילדה, ואולי לא רציתי שתדע שאני שם. עכשיו חפרה באצבעות, גרפה את האדמה היבשה בידיים חשופות, עד שהבור היה עמוק מספיק. אחר כך שפשפה את הידיים כדי לנקות אותן עד כמה שאפשר, הרימה שוב את הבובה ונשקה לה פעמיים.

זה החלק שאני עדיין רואה הכי בבירור – שתי הנשיקות האלה, אחת על המצח, אחת על הלחי.

שכחתי להגיד שהבובה לבשה מעיל. הוא היה בצבע צהוב מבריק, והיה לו אבזם שחור של פלסטיק מלפנים. זה חשוב כי אחר כך הילדה פתחה את האבזם והורידה את המעיל. היא עשתה את זה מהר מאוד, ודחפה את המעיל לתוך השמלה שלה מלפנים.

לפעמים – למשל עכשיו – כשאני חושב על שתי הנשיקות האלה, אני כאילו יכול להרגיש אותן ממש.

אחת על המצח.

אחת על הלחי.

את מה שקרה אחר כך אני רואה פחות בבירור כי זה כבר השתלב בכל כך הרבה זיכרונות אחרים, התפתח בכל כך הרבה דרכים אחרות, עד שאני כבר לא יודע מה אמת ומה דמיון, ואפילו לא בטוח שיש הבדל. אז אני לא יודע בדיוק מתי היא התחילה לבכות, או אולי כבר בכתה קודם. ואני לא יודע אם היססה לפני שהשליכה את קומץ העפר האחרון. אני יודע רק שכשהבובה הייתה מכוסה לגמרי, והאדמה מהודקת, הילדה כבר הייתה כפופה, הצמידה את המעיל הצהוב לחזה והתייפחה.

כשאתה ילד בן תשע, לא קל לנחם ילדה. בייחוד אם אתה לא מכיר אותה, ואפילו לא יודע מה יש לה.

אבל השתדלתי.

חשבתי להניח את זרועי על כתפיה בנגיעה קלה – כמו שאבא עושה לאמא כשאנחנו יוצאים לטיולים משפחתיים – ולכן דשדשתי קדימה, ושם ברגע של היסוס לא הצלחתי ממש להחליט אם לכרוע ברך לידה או להמשיך לעמוד. התנודדתי גולמני בין שתי האפשריות ואז איבדתי את שיווי המשקל וקרסתי בהילוך אטי, וכך הרגע הראשון שהילדה המתייפחת הייתה מודעת בו לקיומי היה כשכל כובד משקלי דחף את פרצופה בעדינות לתוך קבר רענן. עד היום אני לא יודע מה הייתי אומר כדי לנחם אותה, וחשבתי על זה הרבה. אבל כששכבתי לידה וקצות אפינו כמעט צמודים, ניסיתי ככה: “אני מתיו. איך קוראים לך?”

לא מיד ענתה לי. היא צידדה את ראשה כדי לראות אותי טוב יותר, וכשעשתה זאת חשתי בקווצה אחת של שערה הארוך חולפת במהירות על פני צד הלשון שלי ונפרדת מהפה שלי בזווית. “אני אנבל,” אמרה.

שמה היה אנבל.

לילדה עם השיער האדום והפנים הזרועים במאות נמשים קוראים אנבל. צריך לנסות לזכור את זה אם אפשר. לא להרפות מזה כשיקרו בחיים כל הדברים האחרים, כל הדברים שבגללם אולי רוצים לשכוח – לשמור את זה במקום בטוח.

נעמדתי. התחבושת על הברך שלי הייתה עכשיו חומה ומלוכלכת. התחלתי לומר שאנחנו משחקים מחבואים, שגם היא יכולה להשתתף אם היא רוצה. אבל היא קטעה את דברי. היא דיברה בשקט, לא בקול כועס או נעלב. והיא אמרה כך: “אתה כבר לא רצוי כאן, מתיו.”

“מה?”

היא לא הסתכלה עלי, היא התרוממה על הידיים ועל הברכיים והתרכזה בערמת העפר הקטנה – סידרה אותה שוב בטפיחות, שתהיה מושלמת. “זה אתר הקרוואנים של אבא שלי. אני גרה כאן, ואתה לא רצוי. לך הביתה.”

“אבל – ”

“עוף מפה!”

בן רגע כבר עמדה על רגליה והתקדמה בכיווני בחזה מנופח, כמו בעל חיים קטן שמנסה להיראות גדול יותר. שוב אמרה, “עוף מפה, אמרתי לך. אתה לא רצוי.”

שחף צחק בלעג ואנבל צעקה, “הרסת הכול.”

לא היה עוד טעם להסביר. כשהגעתי לשביל היא כבר רכנה שוב על הארץ ומעיל הבובה הצהוב הקטן צמוד אל פניה.

הילדים האחרים צעקו, קראו לי לחפש אותם. אבל אני לא חיפשתי. חלפתי על פני תאי המקלחות, על פני החנות, דרך המתחם – רצתי בכל הכוח, בכפכפים טופחים על האספלט החם. לא הרשיתי לעצמי לעצור, לא הרשיתי לעצמי אפילו להאט עד שהתקרבתי לקרוואן שלנו וכבר ראיתי את אמא יושבת בחוץ על כיסא נוח. היא חבשה את כובע הקש שלה והביטה אל הים. היא חייכה ונופפה אלי, אבל ידעתי שהיא עדיין כועסת עלי. הסתכסכנו קצת כמה ימים קודם לכן. זה היה טיפשי כי בעצם רק אני נפצעתי, ועכשיו הגלדים כבר כמעט החלימו, אבל להורים שלי קשה לפעמים לוותר.

בייחוד לאמא, היא טיפוס נוטר טינה.

גם אני, בעצם.

אספר לכם מה קרה כי זאת תהיה דרך טובה להציג את אחי. קוראים לו סיימון. אני חושב שהוא ימצא חן בעיניכם. באמת שכן. אבל בעוד כמה דפים הוא יהיה מת. ואחר כך הוא כבר לא חזר לעצמו .

כשהגענו לאתר הנופש אוֹשן קוֹב – משועממים מהנסיעה ורוצים רק לצאת להסתובב – אמרו לנו שמותר לנו ללכת לאן שנרצה בתחומי האתר, אבל לחוף אסור לנו ללכת לבד כי הדרך תלולה ומשובשת. וגם כי יש קטע של הדרך שעובר בכביש הראשי. ההורים שלנו היו מהסוג שדואג בגלל דברים כאלה – שבילים תלולים וכבישים ראשיים. אני החלטתי בכל זאת ללכת לחוף. הרבה פעמים עשיתי דברים אסורים, ואחי היה בא אחרי. אם לא הייתי מחליט לקרוא לחלק הזה של הסיפור שלי “הילדה עם הבובה”  הייתי יכול לקרוא לו “הנפילה והדם על הברך שלי”, כי גם זה היה חשוב.

נפלתי וקיבלתי מכה חזקה, והיה לי דם על הברך. אף פעם לא הסתדרתי עם כאבים. זאת תכונה שלי שאני שונא. אני כזה נמושה. עד שהגיע אלי סיימון, בפנייה בשביל ששם שורשים חשופים תופסים קרסוליים תמימים – כבר ייללתי כמו תינוק.

הוא נראה מודאג כל כך שזה היה כמעט מצחיק. היה לו פרצוף גדול ועגול, שתמיד חייך והזכיר לי את הירח. אבל פתאום הוא נראה מודאג עד העצם.

וזה מה שסיימון עשה: הוא הרים אותי ולקח אותי על הידיים צעד אחר צעד לאורך כל העלייה ואחר כך עוד חצי קילומטר בערך עד הקרוואן שלנו. הוא עשה את זה בשבילי.

נדמה לי שכמה מבוגרים ניסו לעזור, אבל מה שאתם צריכים לדעת על סיימון זה שהוא היה קצת שונה מרוב האנשים שאתם מכירים. הוא הלך לבית ספר מיוחד שלימדו אותו בו דברים בסיסיים כמו לא לדבר עם זרים, אז בכל פעם שהוא הרגיש לא בטוח בעצמו או מבוהל, הוא היה נצמד למה שלימדו אותו כדי להרגיש בטוח. ככה הוא היה בנוי.

הוא סחב אותי לגמרי לבד. אבל הוא לא היה חזק. זה היה אחד התסמינים של הליקוי שלו, השרירים החלשים. יש לזה שם שאני לא מצליח להיזכר בו כרגע, אבל אם יֵצא לי אני אברר. בגלל זה ההליכה כמעט הרגה אותו. אז כשהגענו בחזרה לקרוואן הוא היה צריך להישאר במיטה עד סוף היום.

אלה שלושת הדברים שאני זוכר שקרו בדרך כשסיימון סחב אותי:

  1. הסנטר שלי התנגש לו בכתף תוך כדי הליכה. הדאיג אותי שאולי אני מכאיב לו, אבל הייתי שקוע כל כך בכאב של עצמי שלא יכולתי להגיד כלום.
  2. אז נישקתי את הכתף שלו שלא תכאב, כמו שעושים כשקטנים ומאמינים באמת שזה עוזר. אבל אני לא חושב שהוא שם לב כי הסנטר שלי התנגש בו בכל צעד, וכשנישקתי אותו התנגשו השיניים שלי במקום הסנטר, וזה בטח רק הכאיב לו עוד יותר.
  3. ששש, ששש, יהיה בסדר. ככה הוא אמר כשהשכיב אותי ליד הקרוואן שלנו לפני שהוא רץ פנימה לקרוא לאמא. אולי לא הסברתי כמו שצריך – סיימון באמת לא היה חזק. לסחוב אותי ככה, זה הדבר הכי קשה שהוא עשה בחיים, ובכל זאת הוא ניסה להרגיע אותי. ששש, ששש, יהיה בסדר. הוא נשמע מבוגר כל כך, עדין כל כך ובטוח. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי באמת שיש לי אח גדול. בשניות שבהן חיכיתי שאמא תצא, כשהחזקתי לעצמי את הברך ובהיתי בעפר ובחצץ שנתקעו בתוך העור ושכנעתי את עצמי שאני רואה את העצם, בשניות האלה – הרגשתי לגמרי בטוח.

אמא ניקתה וחבשה את הפצע, ואחר כך צעקה עלי, איך העמדתי את סיימון במצב נורא כזה. גם אבא צעק עלי. בשלב מסוים צעקו שניהם בבת אחת, ואפילו לא ידעתי על מי להסתכל. ככה זה עבד. אפילו שאחי היה גדול ממני בשלוש שנים, תמיד הייתי אני אחראי לכל דבר. הרבה פעמים זה הרגיז אותי. אבל לא בפעם ההיא. בפעם ההיא הוא היה הגיבור שלי.

אז זה הסיפור שלי שמציג את סיימון. וזאת גם הסיבה שאמא עוד כעסה עלי כשהגעתי קצר נשימה לקרוואן שלנו, כשעדיין ניסיתי להבין מה קרה עם הילדה הקטנה ועם בובת הבד שלה.

“חמודי, אתה חיוור כסיד.”

היא תמיד אומרת שאני חיוור כסיד, אמא שלי. בזמן האחרון היא אומרת לי ככה תמיד. אבל שכחתי שהיא אמרה את זה גם אז, מזמן. לגמרי שכחתי שהיא הייתה אומרת שאני חיוור כסיד.

“אני מצטער על מה שקרה, אמא.” ובאמת הצטערתי, חשבתי על זה הרבה. על זה שסיימון היה צריך לסחוב אותי, ועל זה שהוא נראה מודאג כל כך.

“זה בסדר, חמודי. אנחנו בחופשה. תנסה ליהנות. אבא שלך ירד לחוף עם סיימון, הם לקחו את העפיפון. שנצטרף אליהם?”

“נראה לי שאני אשאר קצת בפנים. חם בחוץ. נראה לי שאני אראה קצת טלוויזיה.”

“ביום יפה כזה? באמת, מתיו. מה נעשה אתך?”

היא שאלה את זה דווקא בחביבות, כאילו שהיא לא באמת מרגישה צורך לעשות אתי משהו. היא יכלה להיות נחמדה בדברים כאלה. אין ספק שהיא יכלה להיות נחמדה בדברים כאלה.

“לא יודע אמא. סליחה על אז. סליחה על הכול.”

“הכול נשכח חמודי, באמת.”

“מבטיחה?”

“אני מבטיחה. בוא נלך להעיף את העפיפון, טוב?”

“לא מתחשק לי.”

“אתה לא הולך לראות טלוויזיה, מאט.”

“אני באמצע משחק מחבואים.”

“אתה מתחבא?”

“לא. אני העומד. בעצם אני אמור לחפש עכשיו.”

אבל לילדים האחרים נמאס לחכות שאמצא אותם, והם התחלקו לקבוצות קטנות יותר והתפזרו למשחקים אחרים. ממילא לא התחשק לי לשחק. אז הסתובבתי קצת ומצאתי את עצמי חוזר למקום שבו ראיתי את הילדה. אבל היא כבר לא הייתה שם. נשארה רק תלולית העפר הקטנה, ועכשיו היא הייתה מקושטת בקפידה בכמה נוריות וחרציות, ולציון המקום – שני מקלות מסודרים יפה בצורת צלב.

היה לי עצוב מאוד. קצת עצוב לי אפילו לחשוב על זה. טוב, אני חייב ללכת. ג’נט מקבוצת אמנות  עושה את חיקוי הציפור העצבנית שלה; מפרפרת בקצה המסדרון, מנסה למשוך את תשומת לבי.

עיסת הנייר לא תכין את עצמה.

אני חייב ללכת.

>> “כאב הנפילה” מאת נתן פיילר. הוצאת כתר, 293 עמודים, 92 שקלים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה