פרק ראשון: ילדה של אחרים

סלונה מחלקת 25 עותקים בחינם של הספר "ילדה של אחרים" מאת עינת דנון, אשר מתחיל בתאונה טראגית וממשיך במשפחה חדשה. קבלו את הפרק הראשון

13/10/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
» עטיפת הספר

 מתוך הספר "ילדה של אחרים", מאת עינת דנון, בהוצאת "מדיה 10"

***

פרק ראשון

אם הייתי יודעת את כל מה שלא ידעתי כשהחיים הרגילים התחילו להפסיק, לא הייתי נשארת באותו יום לעבוד מהבית, לא הייתי פותחת את הדלת, וגם לא הייתי חושבת שלחיים שלי יש טעם של קפה מפלסטיק .

בכל בוקר אני חייבת לצאת: לביים את הבוקר, ללהק את הילדים ,להתלבש וקדימה – החוצה למשרד. אני ממהרת כאילו שמחכים לי עשרים לקוחות וחמש ישיבות. כשאני מגיעה, אחרי שעצרתי לקחת קפה הפוך קטן ודל בכוס פלסטיק למטה בבניין, אני מתיישבת בכורסת המנהלים הרכה שלי ולא מנהלת אפילו את עצמי.

החלטתי לבלבל את תחושת הפלסטיק. לא עוד יום רגיל, לא קמה ורצה .נשארת. אחרי שטיילתי עם המחשב הנייד בין המטבח למכונת הכביסה ,ואחרי שהטלפון הנייד צלצל מתוך המייבש, ואחרי שסידרתי את הבית פעם אחת, פעמיים, חמש פעמים לפחות, התיישבתי והושבתי מולי את המחשב ,היטבתי לו בידידותיות את תנוחת הצג ולי את משענת הכיסא, ליטפתי עכבר שיפשיר מסך קפוא וקיבלתי את אותה התחושה של אין אתחול .

הצלצול בדלת האט את תאוצת מחשבות ה"בוקר טוב" והעביר אותן לחניה זמנית. כשסובבתי את ידית הדלת לא חשבתי שזה יהיה הרגע שיחלק את החיים ללפני ואחרי, הרגע שתמיד אחזור אליו ואשחזר ואנתח, שערמות של תסבוכות וחוסר פתרונות ייבנו עליו. רגע של תהיות למה בכלל זה קרה ומה היה קורה אילו ושכבות של שאלות שיישאלו על כל מה שהיה יכול להיות וכבר לא יהיה .

פתחתי את הדלת במרווח הצצה קצר, כמו דפדוף בתוך דף ראשון של ספר לא מוכר. מרווח שמשאיר מרחב קטן, כזה שמאפשר לסגור אותו בטריקה מהירה. מעונן וגשום, ואישה צעירה מהודקת ומכופתרת בחצאית שחורה ובחולצה לבנה מגוהצת, וילדה שהייתה עסוקה בלהתבונן ברגליים היחפות שלי. שתיהן עמדו שקטות וציפו שאכניס אותן לפני שיירטבו מטיפות הגשם הבוציות.

"שלום, את יעל כץ"?

"כן", האצבעות מתמרנות את השיער, מפנות ימינה תלתל שגולש בעדינות לעין, והעיניים מצטמצמות לראות חד, כי לא הספקתי להרכיב את עדשות המגע .

"אנחנו צריכות לדבר", הגוף נשען על שער המשקוף, "זה דחוף."הובלתי אותן אחריי למטבח הלבן המואר שלי. הן התיישבו על הכיסאות הלבנים, והיא הציגה את עצמן: "אני גלית וזו נועה". לאחר שהגשתי לנועה שוקו, כי גלית הודיעה שנועה צמאה וחייבת לשתות, ועכשיו, נתתי מבט מאיץ בגלית וזו אמרה: "ניסיתי להשיג אותך אתמול בטלפון ולא היה לי מספר מעודכן. אממ... אני רק מתמחה במשרד עורכי דין ולא מבינה למה בחרו אותי לתפקיד הזה."

היא עיינה בערימת הניירות ששלפה מתיק מעצבים בצבע שחור, בעוד נועה סופרת את ריבועי המרצפות ומדי פעם מטפטפת עיגולי שוקו קטנים על הרצפה הלבנה.

"אולי תסבירי כבר?", הגנבתי הצצה לכיוון עיגול השעון התלוי על הקיר ממול. אם היא תדבר עכשיו זה ייקח חמש דקות ואם לילדה יש מה להגיד אז עוד חמש. אחרי זה אני אדבר עוד שתיים. בעצם, אני לא אדבר. אני ישר אתרום. זה יקצר תהליכים. תוך שתיים-עשרה דקות הן בחוץ ואני חוזרת למחשב. לא, אני הולכת למשרד. לא, אני הולכת לקנות תיק מעצבים כמו שלה ועוברת לקפה בלי סוכרזית. אולי משם מגיע הטעם של הפלסטיק .

גלית בוחרת את הדף העליון בערימה ומדברת אל האותיות הכתובות על הדף: "אתם יעל ואריק כץ, נכון? גרתם פעם בטורונטו, קנדה? היו לכם שכנים בשם חלי ובני גלילי "?

"כן, היינו שם ארבע שנים בשליחות מהעבודה של אריק, בעלי. הוא עובד בהייטק", עניתי וקמתי בקפיצה. "רגע, רגע, זאת נועה גלילי?", הצבעתי לכיוונן, "זאת את, נועה? לא קישרתי אותך לגלית. איך לא זיהיתי אותך ?כמה זמן עבר מאז שהייתם כאן?" התבוננתי בה: מיניאטורית, קטנטונת, זרה אך מוכרת והדלקתי את האור על כמה זיכרונות. הפשרתי רגעים שקפאו מזמן והוזנקתי מחוסר מחויבות למעורבות עד צוואר.

"טוב, אז תשמרו על עצמכם", אמרתי לחלי ולבני .

ישבנו כולנו אצלנו בערב הקנדי הקפוא סביב שולחן 'איקאה' מעץ פורניר כשלצידו מספר כיסאות צהובים קלים, תואמים בפשטותם, מערכת ריהוט שכל משפחה ישראלית בטורונטו רכשה באותה תקופה כי זה היה הפתרון הפחות מורכב לדיירים ארעיים.

"מה?!?", שאל בני, "למה את מתכוונת כשאת אומרת 'תשמרו על עצמכם"?'

הסתכלתי מהצד הרחוק של השולחן באלכסון, במבט ישר אל תוך העיניים של בני, שהיו קצת ממצמצות וטיפה תכולות מימיות, וחזרתי על המשפט:

"תשמרו על עצמכם. אני מעדיפה אתכם חיים ולא חלילה מתים". הוא בהה עווית מתאמצת עם הפה, והקול שלו היה מעט צרוד כששב ודיבר.

"סיפרנו לך עכשיו שאולי יום אחד את תירשי את הדבר הכי יקר לנו בעולם וזה כל מה שיש לך להגיד? זה הכל"?

שתקתי אל מול הזוג הזה, החברים-שכנים שלנו מקומה תשע, שכרגע חזר מפגישה אצל עורך דין וסיפר שערך צוואה ואנחנו מיועדים להיות היורשים.

בני פתח את הפה ומיד סגר ושוב פתח ופזל אל חלי שתעזור לו כמו תמיד, אבל חלי שתקה והביטה בי ובאריק, דרוכה לתשובות. "אולי כדאי שאני אחזור: חלי ואני היינו היום אצל עורך דין, כתבנו צוואה והחלטנו שאם יקרה לשנינו משהו – אנחנו רוצים שאתם תקבלו את נועה."

"יעלי, הוא מתכוון למשמורת, קסטידי, לילדה", אמר אריק וביד אחת חיבק אותי אל תוך הכתף שלו ובמקביל ניסה לדחוף את זוג הרגליים הארוכות שלו תחת הכיסא שהתגמד לקראתו.

הגשתי לבני שוב את המשפט שכבר אמרתי והפעם ליוויתי אותו בלעיסת הבהרה: "זה מאוד מחמיא לנו שהחלטתם להוריש את נועה, אבל אני לא רוצה שחלילה יקרה לכם משהו."

בני שיחרר אנחת רווחה ארוכה: "אהה... את מתכוונת לזה ואני חשבתי לרגע שאת לא מרוצה מהצעד שעשינו."

שתקתי. אכן, אני לא מרוצה. אכן, אני לא מוכנה לאמץ את בתו בכל רגע נתון. אכן, בהחלט מספיקים לי הילדים שלי. ובייבי נועה, היא בת שלוש ומה היא בכלל מבינה. אולי היא תרצה לגור עם מישהו אחר אם דברים רעים כאלה יקרו.

חלי העבירה מבט אל אריק ואלי ואמרה: "אתם כבר יודעים מזמן שההורים שלי מאוד מבוגרים ובקרוב יעברו לבית אבות. אימא של בני גרה לבד עם מטפלת פיליפינית וסובלת מאלצהיימר, לי יש אח אחד ואנחנו בקושי מדברים ולבני אין אחים ואחיות אז נשארתם אתם. נכון, אנחנו מכירים רק שלוש שנים אבל התחברנו כל כך ואתם היחידים בסביבה שנראים לנו מתאימים, אנחנו סומכים עליכם שאם משהו יקרה תעזרו לבת שלנו ליהנות מחיים מאושרים."

בהיתי בקיר ממול, מנסה לעכל את העובדה שירשתי ילדה. יש אנשים שיורשים סכומי כסף גבוהים, ואני, כל מה שהצלחתי לרשת בחיים זה ילדה .כלומר, עוד לא בדיוק ירשתי אותה, אני אירש אותה רק אם שני ההורים שלה ימותו. יש לקוות שזה לא יקרה. איך אוכל לקחת על עצמי עוד ילדה בנוסף לשניים שלי? אם מתכננים לכתוב צוואה צריך לשתף לפני שכותבים ,או שאולי להוריש ילדים זה כמו להוריש כסף או רכוש: אף אחד לא אומר לך כלום מראש ופתאום מגיע צ'ק בדואר או טלפון מאיזה עורך דין לא מוכר .

אז נכון שהפכנו להיות חברים טובים אפילו שאנחנו מכירים רק שלוש שנים, ונכון שחגגנו יחד איתם את כל ארוחות החגים והם הדבר הכי קרוב למשפחה כאן, ובליל הסדר בני התחפש לאליהו הנביא ושם קצף גילוח במקום זקן, וחילק מתנות כמו סנטה קלאוס, ואיך אפשר להגיד להם 'לא 'כשבני בא לחלץ אותנו עם האוטו כשנתקענו בסופת שלגים באמצע הלילה והחבר הקנדי של אריק מהעבודה אמר לו בטלפון שיתקשר לשירותי גרירה ונתן לו את המספר. בני נעל מגפיים, החליק עם האוטו בשלג ובא לעזור .הוא תמיד פשוט, שותק ומדבר רק כשצריך בלי קשקושים, וחלי, שיודעת שאני נוטה לאחר, תמיד אוספת את נועם מהגן יחד עם נועה כאילו יש לה אחריות גם על הילדים שלי, ושתינו אומרות 'איזה מזל שיש לנו כאן חברים שהם כמו משפחה'. ובפעם ההיא כשנועם נפצע בגן, היא הייתה הראשונה שהגיעה להיות איתי בבית החולים, עוד לפני אריק, ופעם אחת בגן, כשבני הזוג שלנו לריקוד סוף השנה לא הגיעו, היא מיד קלטה את הבדידות וצירפה אותנו למרות שלה כבר היה זוג צמוד .

איך אפשר לא לאהוב את נועה ואת זה שהיא תמיד מתיישבת עלי בטבעיות עם קוקיות בריח של תפוח ירוק, ואחרי זה קופצת ומדלגת ופותחת את הארונות הנמוכים במטבח, מתיישבת על הברכיים ובסבלנות מחברת מחדש כל סיר למכסה שלו?

בעוד בני וחלי מתבוננים בי, ונראה היה שחלי מתחילה לחטוף את אחד מהתקפי המיגרנה שלה שגורמים לה להיות עוקצנית ולא נחמדה, הרצתי את השנים קדימה בדמיון, איך פתאום יום אחד היא תגיע: "שלום, אני בייבי נועה ואת ירשת אותי. לא, אני לא מגיעה עם כסף או הוראות הפעלה, אני פשוט ירושה עוברת וזהו."

"יעל, אריק", אמר בני, וחלי הביטה באריק ובי במבט מיגרנה נעלב ,

"זה יותר מדי. אתם רוצים שנבטל את זה? אולי אתם רוצים לעשות הסכם חילופי צוואות? אנחנו מורישים לכם את בייבי נועה, ואת ואריק יכולים לכתוב את הילדים שלכם בצוואה ולהוריש אותם לנו ."

התקרבתי קצת לאריק עם הגוף, נגיעה שמהצד היא בלתי נראית. רק הוא יכול להרגיש את המגע המרפרף של האוויר שהיא מזיזה. אני יודעת בדיוק מה הוא הולך לענות להם, כי זו אותה המחשבה כמו שלי, שעוברת לו בראש .

אריק השתהה ואני התחלתי לכוון את המילים, במטרה לשפוך אותן ולנגב בעדינות את מעטה השקט שהתיישב על השולחן. שתיקות משותפות משתקות אותי. בדיוק כשהיססתי את המילה הראשונה הוא אמר שאין מה לדאוג ,הכול יהיה בסדר וכלום לא יקרה, ושאם עד היום לא עשינו חילופי זוגות ,כנראה כבר לא נעשה, אבל לפחות דבר אחד אנחנו עדיין יכולים להספיק בחיים: חילופי צוואות. פתחתי מיד את הפה לתקן אותו ולהגיד שאי אפשר לסמוך על המזל ומי יודע מה יהיה, ולמרות החברות – למה שנעשה משהו שאנחנו לא שלמים איתו? אבל חלי ובני הסתכלו עלי במבט כזה קצת פגוע והרבה מפציר, כאילו אני כבר עומדת להציל לבת שלהם את החיים, אז הסתפקתי בלהניח את היד שלי על הירך של אריק מתחת לשולחן, ובמקום הנגיעה המלטפת הרגילה לחצתי אותה חזק בכל הכוח של שפת הנגיעות .יש לנו את המלטפות שהן הכי ארוכות, יש את המרגשות עם התשוקות ויש את המהירות עם החיוך, יש קצרות כועסות שהן בכלל לחיצות ויש את הלחיצה המלחיצה של "נדבר על זה בבית."

לא חילופי זוגות ולא חילופי צוואות. אני אכריח אותו לחזור אליהם ולבטל את הכול. יש הסכמים שאי אפשר לא לכבד, ויש משחקים שאסור להשתתף בהם, כי אם יום אחד החשבון יגיע, לא נוכל לגייס את ההון הרגשי הנדרש לכזה תשלום. בינתיים, ליד השולחן, שתקתי וקיוויתי שלפחות בימים הקרובים, עד שהוא יודיע להם שהתחרטנו, הם יידעו לשמור על עצמם .

אחרי שהם הלכו, וגם למחרת, רקחנו ויכוחים. אני הייתי בעד ביטול החלק שלנו בצוואה שלהם ורקדתי את "ריקוד הדבורה". כך אריק קורא לתנועות שאני עושה בכל פעם שאני מרגישה שאני מאוד צודקת, כשתוך כדי ריקוד מתחילה לזוז מצד לצד, כולל הנפת הידיים בתנועות מעגליות רחבות המזכירות לו דבורה מעופפת.

"יותר אנשים נולדים בעולם מאשר מתים בכל רגע נתון", אריק אמר באופטימיות טבעית ובמספר חישובים סטטיסטיים, "וכמה אנשים, מהסביבה הקרובה שלנו, את מכירה שמתו והשאירו אחריהם ילדים קטנים? לא, לא כאלה ששמעת עליהם, כאלה שאת מכירה אישית מהמעגל הראשון, לא מעגל שני או שלישי. ל'אף אחד' הזה תוסיפי את כמות הזוגות שאת מכירה שמתו ביחד והשאירו ילדים, ותקבלי אפס ."

הוא הצליח לשכנע אותי שאין סיכוי בעולם שמשהו יקרה לשניהם. "הכול יהיה בסדר, הסטטיסטיקה לטובתנו. את סתם כותבת תסריטי אימה. תשכחי מזה. ואיך את יפה כשאת מחייכת, יעלי."

בינתיים עברו שבע שנים, ועם חלי, בני, ובייבי נועה היינו בקשר של מיילים וטלפונים. בעיקר ברכות בחגים ופגישות מרגשות המעלות זיכרונות בעת ביקוריהם הקצרים בארץ, אם כי בשלוש השנים האחרונות הם נעדרו מכאן .

חברות של מקום משתנה עם המקום. לאחר שעזבנו את טורונטו וחזרנו לישראל, כי לאריק נגמר החוזה ואני התעקשתי שלא יחדש אותו, קטן באופן טבעי המקום שהיה קשור לטורונטו ורחוק מישראל, אך לא נמוג .

והנה, יושבת מולי עכשיו, בתל ברוך צפון, עורכת הדין גלית, לבושה בחולצה לבנה מגוהצת ויפה, ובייבי נועה הגדולה לצידה, בשיער חום המחולק בשביל עקום וזוויתי, ועם השיער משתלבים עור חלבי בהיר, הכחול של העיניים, שפתיים תינוקיות עם הטבעה של לב בשפה העליונה, ואף סולד קטן ומתריס שמתפרץ החוצה למעלה מהפנים. בת כמה היא? ניסיתי לחשב .היא הייתה בת שלוש כשעזבנו, ואנחנו כאן כבר שבע שנים. בת עשר, כמו נועם. הוא הרי בוגר ממנה בשלושה חודשים .

"לפני כמה שעות אספתי את נועה משדה התעופה, היא נחתה מטורונטו ,"אמרה גלית וליטפה לנועה השקטה והקפואה כבובת שלג קטנה את הראש .

"היא טסה בליווי דיילת, לאחר שחלי ובני... שניהם. כשחזרו מפגישה, נסעו על הכביש המהיר לאסוף אותה חזרה מבית הספר. משאית טריילר התנגשה במכונית שלהם ."

***

 רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 25 עותקים של "ילדה של אחרים", ל-25 הגולשות הראשונות שימלאו את פרטיהן, כאן:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה