פרק ראשון: המזוודה של גברת סינקלייר

סלונה מחלקת 30 עותקים של הספר החדש "המזוודה של גברת סינקלייר", שמשלב רומנטיקה של פעם עם שנינות של עכשיו, והתשוקה ליד שנייה

05/11/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
»

מתוך "המזוודה של גברת סינקלייר", מאת לואיז ולטרס, בהוצאת כתר. מאגלית: איריס ברעם

***

8 בפברואר, 1941

דורותיאה היקרה שלי,

בימות מלחמה אנשים נתפסים לייאוש. אנחנו עושים דברים שאינם אופייניים לנו. האמת היא שאני אוהב אותך ואני מצטער שרק עכשיו אני מודה בזה. את אוהבת אותי. לא אשכח את מגע ידך על מצחי ועל צווארי כשחשבת שאני ישן. מגע האהבה, שכבר לא האמנתי שעדיין קיימת. אף אחד לא ייגע בי כך שוב לעולם. את זה אני יודע. ההפסד כולו שלי.

סלחי לי, דורותיאה, אבל אני לא יכול לסלוח לך. מה שאת עושה לילד הזה, ולאמו של הילד הזה אינו הגון. את טועה, עושה דבר שלא ייעשה. כמוני, שנאלצתי לעזוב את מולדתי ואולי לא אשוב לראותה לעולם, גם את לא תחזרי לעולם להיות מה שהיית אם תתעקשי להמשיך לממש את התוכנית שלך. ואת תתעקשי. אף על פי שאפשר לעצור אותה אפילו עכשיו, אני יודע שלא תעצרי. נפשך לא תמצא מנוח בשל המעשה הזה שאת עושה עכשיו. אנא, האמיני לי. כשאת מאמצת אל חיקך את האחד, את בהכרח מאבדת את האחר. אני לא יכול לשאת את זה. את יודעת למה.

אני לא נהנה לכתוב לך את הדברים האלה. בעצם, אני בוכה עכשיו. יכולנו, כשהמלחמה הזו תיגמר – והיא חייבת להיגמר בסופו של דבר – לחיות ביחד. יכולתי לחיות איתך את חיי. זה היה חלומי היחיד. לאחר הפגישה הראשונה שלנו, כשרכבתי על האופניים שלי מביתך, ידעתי שאת חשובה לי כמו אוויר לנשימה. ידעתי שתהיי לי לנצח, גם אם לא ייוותר זמן בכלל. חשבתי על נישואין בתוך כמה דקות מתחילת הפגישה שלנו. אבל זה לא יכול להתממש. את אישה מכובדת, אבל מה שאת עושה עכשיו אינו מכובד. את משתדלת כל כך להיות הגונה וטובה, אבל את פועלת בניגוד למה שהנך ומביאה על עצמך ביזוי והשפלה. קשה לי לנסח את הדברים בבהירות, אבל את בוודאי תביני. דורותיאה היפה שלי, למרות הכול, הקשר בינינו חייב להיגמר עכשיו, ואני מאחל לך את כל הטוב שבעולם.

שלך,

יאן פייטריקובסקי

(מצאתי את המכתב הזה במהדורה משנת 1910 של הספר המשיחי "מסע התינוק: מגיא צלמוות אל פסגת התהילה" מאת מרי מרתה שֶרווּד. שמתי את הספר על השולחן של פיליפ כדי שיקבע לו מחיר, והוא הגיע לבסוף למדף הספרים העתיקים עם תג מחיר צנוע של 15 ליש"ט.)

אני מנקה ספרים. אני מסירה את האבק מהשִדרה שלהם, מהדפים שלהם, לפעמים כל דף בנפרד. זו עבודה מפרכת שממלאה את הגרון באבק מחניק. אני מוצאת כל מיני דברים חבויים בתוך הספרים – פרחים מיובשים, תלתלים, כרטיסים, תוויות, קבלות, חשבוניות, תצלומים, גלויות, כל מיני כרטיסים. אני מוצאת מכתבים, פרי עטם של האנשים הרגילים, הסובלים, הבורים, שמעולם לא ראה אור. אלה מכתבים רהוטים או מסורבלים, מכתבי אהבה, מכתבים בענייני יום-יום, מכתבים סודיים ולפעמים מכתבים שגרתיים העוסקים בעניינים פעוטים כגון תינוקות ופירות ומשחקי טניס, מאנשים שחותמים בשם מרגו'רי או ג'ין. המעסיק שלי, פיליפ, שרגיל לתגליות האלה, לא מתרגש מהן ושומר את המציאוֹת למעני. את לא יכולה לשמור את כולם, הוא מזכיר לי. והוא צודק, כמובן. אבל אני לא מסוגלת להשליך את הפתקים והתמונות האלה, שמתארים חיים שהייתה להם פעם (ואולי גם עכשיו יש להם) כל כך הרבה משמעות.

נכנסתי לחנות הספרים "ישן וחדש" כלקוחה לפני אחת עשרה שנים, וחזרתי למחרת היום כשכירה הראשונה. הבעלים והמנהל, פיליפ, הפזיז בדרכו השקטה, מיהר להזמין אותי לעבוד אצלו. הוא אמר שאנחנו עומדים על סף אלף חדש ושהגיע הזמן לשינוי – זמן לערוך בדיקת מלאי, פשוטו כמשמעו. אהבת הספרים שלי מצאה חן בעיניו, וכן היכולת שלי להסתדר עם אנשים. הוא אמר שבעיניו רוב האנשים "קשים". "רוב האנשים די מנוולים, את לא חושבת?" אמר, ואני הסכמתי איתו, אבל לא לגמרי.

פעם הוא גם אמר: "בספרים יש הרבה סיפורים בנוסף לאלה הכתובים בהם."

ידעתי את זה? כן, ידעתי. לספרים יש ריח, הם חורקים, הם מדברים. ברגע זה אתם מחזיקים בידכם משהו חי, נושם ולוחש. ספר.

ביום העבודה הראשון שלי בחנות הספרים שלו, פיליפ אמר לי: "למדי להכיר ספרים, הריחי אותם, הקשיבי להם. את תבואי על שכרך."

אני מסדרת מדפים. אני דואגת שלא יהיו עמוסים מדי. אני עורכת ספירת מלאי כל שנה במאי, כשהעצים העומדים בפריחתם משירים את עלי הכותרת של פרחיהם, וקרני השמש חודרות מבעד לשמשות "החלון הצרפתי" שבחדר האחורי הגדול של חנות הספרים, שם אנחנו מאחסנים את ספרי העיון והסיפורת המשומשים בכריכה קשה, וחומה האביבי של השמש עוטף את גבי כזרוע ענקית ומנחמת, והסנוניות צוללות אל הגינה בצווחות וזוללות זבובים. בבקרים אני מכינה קפה, ואחר הצהריים – תה. אני עוזרת לראיין עובדים חדשים: סופי, הסטודנטית בת השמונה עשרה, שעשתה הפסקה בלימודיה והיא עדיין עובדת אצלנו ונהנית מהפסקת הלימודים שלה, שמשכה אינו ברור, וגֶ'נה, שהגיעה אלינו אחריה והייתה למאהבת של פיליפ שבועיים בלבד לאחר שהתחילה לעבוד. גֶ'נה לא ממש עברה ריאיון. כמוני, היא נכנסה לחנות כלקוחה, וכמוני, היא ניהלה שיחה ארוכה עם הבעלים והוצעה לה משרה.

אין איש בעולם שאוהב ספרים ואת המילה הכתובה כמו פיליפ אולד, המעסיק שלי. הוא משוגע לספרים ואוהב כל ספר בזכות עצמו – הריח שלו, המגע שלו, המקור שלו. החנות שלו גדולה, התקרות בה גבוהות, הרצפה מרוצפת אריחי אבן שמשמיעים נקישות טיפ-טאפ עם כל פסיעה, ובה מבוך של חדרים – שישה בסך הכול, בתוספת מחסן בקומה הראשונה. החנות כולה רחבת ידיים ומוארת. אנחנו מוכרים ספרים חדשים, ספרים ישנים, ספרים עתיקים, ספרי ילדים, מדפים על מדפים של ספרים, שערוכים על הקירות הרבים של הקתדרלה הגדולה והמוארת הזו. החנות שוכנת בבניין שנמצא מאחורי כיכר השוק ההומה והוא מוקף גינה נאה ומסודרת, ושיחי אזוביון ורוזמרין צומחים משני עברי השביל המוביל אל דלת עץ האלון הגדולה שבכניסה לחנות. בקיץ אנחנו תולים על גדר הברזל שרשראות של דגלים שלקוח חביב הכין עבורנו, ויש לנו בחזית שלט קטן, כתוב בכתב יד: ברוכים הבאים לישן וחדש, החנות פתוחה בין השעות 9:00 ל- 17:00, אתם מוזמנים להיכנס ולעלעל בספרים.

לחנות הספרים "ישן וחדש" אין סיכוי להיות עסק רווחי. יש לנו קבוצה של לקוחות נאמנים, כמובן – לבתי עסק כאלה תמיד יש קבוצה כזו – אבל זו קבוצה קטנה. מכיוון שכך, נראה שיש באיזה מקום כסף, והכסף הזה מחזיק את החנות ואת הדירה המרוהטת בטוב טעם של פיליפ, שנמצאת בקומה השנייה של הבניין. אני לא שואלת. פיליפ לא מדבר אף פעם על כסף וגם לא על חייו הפרטיים.

לי הייתה די רומנטיקה משל עצמי, אם אפשר לקרוא לזה כך. בחור צעיר אחד, צעיר ממני, אחד הלקוחות בקבוצת החנונים הרגילה של יום ראשון אחר הצהריים (ונראה שהוא חי בפיגור של עשר שנים לפחות ביחס לכל יתר האנשים – הוא תמיד לובש חליפת אימון מבד בוהק בצבעי שחור וסגול) נתן לי את מספר הפקס שלו יותר מפעם אחת. בחור נוסף (אדום פנים, אבל לא לגמרי לא מושך) אמר לי לאחרונה ש"כבר חודשים" הוא לא ראה "בחורה כזאת יפה". היה ברור שזה שקר, וגֶ'נה, היפה באמת, שעמדה לא רחוק מאיתנו והעמידה פנים שהיא מסדרת מדפים, צחקקה. זרקתי לעברה מבט. היא זרקה אותו בחזרה. ולפני שנה, מנהל של בית ספר יסודי מקומי (בעיירה שלנו יש שלושה), לקוח קבוע שנהג לחייב את חשבון בית הספר בכל קנייה שלו, נשאר במקומו גם לאחר ששירַתִּי אותו והגשתי לו את הספר שקנה בשקית החנות הנאה שלנו, והמתין. לאחר כחכוח בגרון, הזמין אותי לארוחה בחמישי בערב, אם אני פנויה. אם אני יכולה לבוא. היו לו חיוך מקסים ושיער שחור, שחשדתי שהוא צבוע.

אבי הביא כמה ספרים הבוקר, כמה ספרים ישנים של בַּבּוּניָה שלי – סבתי. היא בדיור מוגן כבר שנתיים, אבל לקח לנו הרבה זמן למיין את חפציה. אין לה הרבה חפצים. בַּבּוּניָה, תודה לאל, לא נוהגת לאגור. אבל בזמן האחרון אבא לא מסוגל לעבוד מהר. מובן שכבר מיינתי את הספרים. חלק השארתי לעצמי, את אלה שאני זוכרת מילדותי. כשהיא הסכימה לעבור לגור בדיור המוגן, סבתא שלי אמרה שמותר לי לקחת כל מה שמוצא חן בעיני מבין חפציה. עכשיו אין לי כבר צורך בספרים, אמרה, ואין לי צורך בכלי תפירה. זה היה רגע של עצב בל יתואר. ואף על פי כן, לא הייתה לנו ברירה. אבא אמר שהוא כבר לא מסוגל לטפל בה. אני הצעתי לצמצם את מספר שעות העבודה שלי ב"ישן וחדש", אבל הם לא הסכימו בשום אופן.

ראיתי את אבי הולך בשביל ונופפתי לו בידי, אבל הוא לא הבחין בי. רצתי לעבר הדלת הקדמית הכבדה, ופתחתי אותה לקראתו. הוא אמר שהביא כעשרים ספרים. הוא ארז אותם במזוודה ישנה וחבוטה. "גם היא הייתה שלה," אמר אבא. "את יכולה לקחת אותה, רוברטה". אני אקח אותה. אני אוהבת מזוודות ישנות. כבר עלה בדעתי רעיון איך להשתמש בה. "איך אתה מרגיש היום?" שאלתי וסקרתי את פניו למצוא סימנים.

כבר זמן מה הוא חיוור, חיוורון מחריד בגוון אפרפר-לבנבן. אבל הוא לא נוהג לגלות איך הוא מרגיש באמת. עכשיו הוא רק משך בכתפיו, תנועה שנועדה לתאר הכול, ולרמז ש: "נו, את יודעת..." הייתה לו תקופת נסיגה במחלה לפני כמה שבועות. אבל היא חלפה. הפעם חל במצבו שינוי פתאומי שהבהיל את שנינו.

פיליפ יצא ממשרדו ולחץ את ידו של אבא. הם כבר נפגשו בעבר, פעמיים, וכל אחד מהם אמר לי שהוא רואה בשני "ג'נטלמן". פיליפ התעקש לשלם לאבי על הספרים שהביא, ואבי רצה לתת אותם ללא תמורה. בסופו של דבר, אבא הסכים לקבל עשרים פאונד, כפשרה. הוא נענה להזמנתנו לשתות ספל תה וישבנו בגינה האחורית בשמש האביב הקלושה. כשהלך לדרכו, צעדו כבר לא היה נמרץ כתמיד. השתדלתי להתעלם מזה.

רוקנתי את המזוודה. בתוכה הייתה תווית ישנה ומהוהה שעליה היה כתוב: גב' ד[ר.ה2] . סינקלייר. בזמן שמיינתי וניקיתי את הספרים, הרהרתי בעצלתיים מי היא הייתה. אבא אמר שזו המזוודה של בַּבּוּניָה, אבל כנראה השתייכה קודם לכן לאותה גברת סינקלייר. לסבתי תמיד הייתה מנטליות חסכנית – לתקן ולהסתפק במה שיש, לנקות ברצון דברים מיד שנייה, שהם חדשים בשביל הקונה. אבא אמר שהיא סיגלה לעצמה את הגישה הזו בתקופת המלחמה, "כי זה מה שכולם עשו." באותם הימים זו לא הייתה סתם אופנה.

ניקיתי את האבק מעל לכריכת הספר "מסע התינוק: מגיא צלמוות אל פסגת התהילה" (ספר שלא ראיתי מעולם בבית סבתי), ומתוכו צנחו שני דפים מקופלים היטב. מכתב! לא הייתה לו מעטפה. חבל מאוד, אני חושבת כמו תמיד כשזה כך. פרשתי את הדפים. המכתב, שהיה מיועד לדורותיאה, סבתי, נכתב בדיו כחולה חיוורת, בכתב יד קטן ומסודר. הנייר היה כחול בהיר אף יותר מהדיו, ויבש ופריך ככנפיו של חרק שמת מזמן. שוליו הצהיבו, ולאורך הקפל נראו חורים קטנים בנייר. מובן שהתלבטתי אם לקרוא את המכתב. אבל הסקרנות הכריעה את הכף. לא יכולתי להתאפק.

מאז קראתי את המכתב הזה פעמים רבות, ועדיין אינני מצליחה להבין אותו. בתחילה תקפה אותי הרגשה מוזרה, שאני חייבת להתיישב. אז התיישבתי על שרפרף חורק, וידי רעדו כשקראתי לאט והשתדלתי לקלוט ולהבין כל מילה.

דורותיאה פייטריקובסקי היא סבתי. יאן פייטריקובסקי היה סבי, שמעולם לא הכרתי, ואפילו אבי לא הכיר. אלה עובדות שאינן שנויות במחלוקת.

אבל המכתב הזה לא היה הגיוני.

ראשית כול, סבי וסבתי היו נשואים באושר, אם כי במשך תקופה קצרה, אבל מהמכתב הזה אפשר להבין שהוא טוען שאינו יכול להתחתן איתה. שנית, המכתב נכתב ב-1941. מפקד הטייסת הפולנית, יאן פייטריקובסקי, סבי, נהרג בעת מילוי תפקידו בהגנה על העיר לונדון בבליץ, בנובמבר 1940.

***

 >> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 30 עותקים במתנה של "המזוודה של גברת סינקלייר", לגולשות הראשונות שימלאו את פרטיהן כאן:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה