פרק ראשון: הלא בלתי אפשרי. מאת: קרן שפי

פרק ראשון מתוך רומן הביכורים של קרן שפי, בו נחשפים ועולים חייה של אישה יוצאת דופן מתוך 5 יומנים שכתבה במהלך 20 שנות חיים. ויש לנו גם 30 עותקים של הספר להעניק לגולשות

07/06/2015
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

קרן שפי, הלא בלתי אפשרי. צילום: יחצ הוצאת כתר

היומן הישן

[מאי 2004 – ] אוגוסט-ספטמבר 2006

אוגוסט

17/8/2006

הוא ביטל, כמובן. ידעתי שיבטל הפעם. משהו בי כבר ניתח עד תום את הקצב הפנימי של הריקוד שלו, שברובד חיצוני יותר הוא כל כך בלתי מובן לי: אני כמעט תמיד יודעת מראש אם הוא יבטל או לא. ואף על פי כן, כמעט מתוך נימוס, אני מתמסרת עד תום גם להתרגשות וגם לחרדה, כך שהפעמים שבהן הוא מבטל מלאות ייסורים כנים, והפעמים שבהן אנחנו נפגשים הן תמיד בלתי צפויות.

כמו שלפעמים את מתעוררת פתאום ויודעת שהשעה שבע, למרות שהצלצול עוד לא נשמע, ואחרי רגע שאת שוכבת דומם ומשתאה על עצמך את לוקחת את השעון מהכוננית ורואה 6:59, ומול מבטך הדקה מתחלפת והוא מתחיל לצלצל: ישבתי והסתכלתי על המסך, ורק אז המספר שלו הבהב עליו, ורגע בעקבותיו הרעש. נשמתי עמוק פעם אחת ואז עניתי ואמרתי, “נסיך.” “נסיכה, יש לי חדשות רעות.” “כן.” “מאוד רציתי, אבל איכשהו צצו יותר מדי דברים…” – או תירוץ אידיוטי אחר. לא ככה בדיוק הוא אומר את זה, אני אף פעם לא מצליחה לזכור באמת את פני השטח שלו, הדיבור, הבעות הפנים, השתלשלות העניינים הישירה, תמיד מגיעה אל היומן דמות קצת קריקטורית יותר, או בפעמים אחרות, קצת יותר מיתית. “הכול בסדר, נסיך, הכול ממש בסדר, לא קרה שום דבר.” אחר כך ירד הערב. לא רוצה לכתוב על זה. העונש הגדול ביותר, אולי היחיד: שעות שאת חיה והיית מבכרת לא לחיות אותן, שעות מתות ושקופות נפרשות סביבך כמִדְבָּר. ידעתי שהן יעברו רק כי הן עברו כבר כל כך הרבה פעמים לפני כן. זה העונש של התשוקה אל הבלתי אפשרי: לחיות את היעדרו. התקשרתי אל אחותי הקטנה. “מרים, הוא הבריז לי.” “מה חדש?” “אני לא יודעת מה לעשות.” “לכי לתפוס זיון.” “איך זה יעזור? אם אין לחם, מה הטעם לאכול פלסטיק?” וכו’. אחר כך בכל זאת יצאתי לסיבוב בשכונה. מתחת לפנסים הצהובים נעצתי מבטים כמו נערה בת שלוש-עשרה בכל גבר נאה שעבר על פני, שיחקתי במי-יסיט-עיניים-ראשון וניצחתי פעם אחר פעם, רק פעם אחת מישהו החזיר לי מבט יציב עד שחלפנו זה על פני זה, הד של הד של הד של ההתרגשות שבלהחזיק את מבטו של הנסיך, כאילו היו העיניים הזרות שני מחושים רחוקים של דמותו המצויה, כמו אלוהים, בכול.

ואז למחרת בעבודה, בחמש אחרי הצהריים, פתאום צלצול, “אני בעיר, נכנס לפגישה, יש לי קצת זמן אחריה.” הפעם הופתעתי באמת – אולי חשתי במעומעם את הקפיץ המתוח בקצה השיחה הקודמת, אבל לא עלה על דעתי שהוא ישתחרר כל כך מהר, הרי יותר מכול מתאפיין הקשר שלנו באיטיות הנוראה של התנועה מהאין ליש ובמהירות הבזק של התנועה מהיש לאין, אני לא חושבת שהיפוך כזה קרה אי-פעם בעבר. “אני אבוא.” קבענו בית קפה וניתקנו. ניגשתי אל הראש-צוות לומר שאני חייבת ללכת. הוא כעס, כמובן. “אי-אפשר ככה, מעכשיו לעכשיו.” “סשה, דחילק, זו הזדמנות חד-פעמית בשבילי, אני אסיים הכול מחר.” “מה זה הזדמנות חד-פעמית, שום דבר הוא לא חד-פעמי.” “מה עם המהפכה?” רצה אצלנו בדיחה שהוא קומוניסט. סשה חצי התרגז, חצי צחק: “במיוחד המהפכה.” “אני באמת חייבת ללכת.” “מחר עד אחת-עשרה את צריכה לסיים את הכול.” כבר לא היה אכפת לי מה אני מבטיחה. האושר הפראי של הנסיעה באוטובוס, אני חיה עכשיו, עכשיו, בזמן המתוק הזה, שכל ששת השבועות מאז הפגישה הקודמת ייחלתי לו. וגם קצת פחד מסחרר, מה אם אאחר, מה אם הוא שוב יחמוק איכשהו מבין ידי.

אבל לא, הוא חיכה לי בבית הקפה, קם אלי, שמֵח כולו, שמֵחה כולי, שנינו לגמרי כאן ועכשיו, הם תמיד קצרים מדי הרגעים האלו, המבט הראשון, החיבוק הראשון, אי-אפשר ללכוד בתודעה את פלא עובדת האינמגע נמסה לתוך עובדת המגע וכבר המגע נמס, הקסם של הרגע נמס לתוך הממשות הרגילה ואנחנו מתיישבים אל השולחן, מזמינים קפה. עכשיו מתפשטת שלווה שבלב הצימאון. אנחנו משיטים מילים ועיניים זה אל זה על פני השולחן.

 

18/8/2006

הפסקתי את הכתיבה בשביל לאכול משהו ואיכשהו יצא שלא המשכתי עד שהלכתי לישון, לא היה לי כוח. מוזר כמה משעמם לכתוב על פגישה שהיא היפוכו הגמור של השיעמום, בעוד שאת החידלון אפשר לתאר בפיתולים אינסופיים… איך המילים ממיתות את החי ונושפות בעפר המת רוח. על כל פנים שוב ערב ואני כותבת שוב, מתעקשת, למרות השיעמום הנורא יש בזה גם עונג, לשהות ליד האוד אם לא ליד האש. ואולי משהו מהפנינה הסגורה של מה באמת יש בינינו, ביני ובין הנסיך, יתפקע פעם בתוך ידי, אולי בטעות נִסִּית אלכוד משהו נכון, משפט אחד שנאמר באמת בדיוק כך, וכל הרשת תיפרם בבת אחת, ואני אבין הכול, אדע הכול,  ואהיה חופשייה.

ישבנו בבית קפה ודיברנו, כלומר, הוא דיבר, סיפר לי על הבעיות הרגילות עם אשתו, על שיחה שהייתה לו עם אהובתו האפלטונית הנצחית באנגליה, על איזה פרויקט קריאייטיב שהוא תקוע בו, על הילדים, צולל לתוך הדיבור בקלות, בגילוי לב תמים ומלא. אולי מה ששואב אותי אליו יותר מכול זה עד כמה הכול פשוט לו, בקשר שלנו ובכלל, הוא נוהג באותה טבעיות בכל מקום שבו הוא נמצא. רק לאנשים אנוכיים לגמרי יש את התום הזה – אבל לא, אלו שטויות, ההבדל הוא פשוט שאני מאוהבת בו והוא לא מאוהב בי. אפילו זה לא מדויק. אני מעוגנת אליו והוא חופשי, צף. קולה של מרים: “הוא נשמע כמו אחד האנשים הכי זחוחים בעולם…” לא, הוא פשוט לוקח את מה שבא, בלי להסתבך ובלי להעמיד פנים מזועזעות – בלי לטרוח מתוך נימוס כוזב, כמוני, להעמיד פנים שהדבר אחר ממה שהנו – מקבל באותה טבעיות את כל הפנים המנוגדים של הדבר: גם את המסירות העיוורת שלי וגם את היכולת שלי להראות לו דברים שהוא לא מסוגל לראות בעצמו, לשקוע בתוך הסיפורים שלו וללבוש עלי את הדמויות בסיפורים שלו (אלף האצבעות שלי לתוך מאתיים הכפפות שלהן) ואז לייעץ לו מבפנים. הוא הקשיב ברצינות, בריכוז, לרגע כמעט ילד פעור עיניים, וכשאמרתי משהו חכם למחצה על דפוס הריבים שלו עם אשתו, ומה הוא יכול בקלות לעשות אחרת כדי להקל על שניהם, הוא תפס פתאום את שתי ידי (אבל הרי לא כתבתי אף מילה על מחול האצבעות על השולחן, לא כתבתי כלום על כלום) בשתי ידיו, אחר כך הרפה מאחת, עטף והידק את השנייה, לפַתּי באצבעותי את שלו, שתקנו, הלבבות עלו על גדותיהם והתערבבו. הנסיך הרפה. “אני כל כך שמח שנפגשנו בסוף.” הציץ בשעון: “אבל אני חייב ללכת.” איכשהו היינו בחוץ והחושך הפתיע אותי, והחדות הפתאומית של האוויר. אמרתי בדחיפות, “אל תלך עדיין,” חשה את המשקל נוטה על המאזניים וכמעט נופל לצד הלא נכון, והוספתי מהר, “ואל תיכנס אתי למשחק של הניגוד, כאילו אני רוצה שתישאר ואתה רוצה ללכת, תסתכל על זה רגע, אנחנו שנינו ביחד עכשיו, אנחנו באמצע משהו,” או משהו בסגנון הזה, פחות רהוט, אפשר להניח, ובכל זאת הצלחתי, שמתי מספיק משקל, הכף נטתה חזרה והוא התרפה לצדי, צלצל לאשתו, אמר שיגיע בלילה. הקשבתי בשמחה לחילופי המכות היבשות. זה לא שלא הייתי כנה לפני כן ברצון שלי לעזור להם, כן הייתי, אני מחבבת אותה ומרחמת עליה, בחיים בחיים לא הייתי רוצה להיות אשתו. זה נראה לי כמעט הגורל הנורא בעולם, כמעט יותר גרוע מאשר לא לראות אותו יותר אף פעם. וגם באפלטונית אנה אני לא מקנאת, למעשה עוד פחות מקנאת מאשר באשתו. להיות המושא של הפנטזיה הלא-יודעת-פשרות שלו ולחיות עבורו על דלק היותך לא מושגת נראה לי בלתי נסבל. לא שבעצמי אני מקנאת. אז במי כן? האם הוא מוליד סביבו רק אפשרויות שונות של אי-אושר? אולי אני מקנאת בבחורות שיש לו אִתן סטוץ ללילה, שעוברות דרך האש הנוראה הזאת בלי לדעת על כוחה לשרוף ויוצאות מהצד השני תמימות ושלמות כפי שהיו. על כל פנים, שמחתי לשמוע אותו רב בשבילי עם אשתו, אפילו שברור שזה לא בשבילי בדיוק, זה משחק שבינם לבינם. ואחר כך היינו מהלכים ברחובות… רק אתו אני עוד מסוגלת להסתובב בעיר הזאת בלי לשים לב לאן הגעתי… נלחצים זה אל זה ומדברים על עולמות אחרים, על הפנטזיות של הילדים שהיינו, אמנם לא באותן שנים, אבל כמעט באותו אופן. רק בשנים שאחר כך התפצל הגזע האחד לשני האנשים הכל כך שונים שאנחנו עכשיו.

כל הזמן הזה ידעתי שאני יכולה מתי שארצה, ומתישהו הנחתי לאפשרות להתממש דרכי, שלחתי את היד ואחזתי בכתפו, סובבתי אותו אלי ונישקתי אותו. אני אוהבת אותו עד מוות על היכולת שלו להיענות לפעמים בכל מאודו לקריאות מן העולם, שצִדה השני הוא היכולת לחמוק בשלמות בפעמים אחרות: עמדנו ברחוב נלחצים במלוא הגוף, במלוא הפה, בצימאון של זוג מאוהב, מאושר, על סף של חיים ביחד. ושוב הרפינו והמשכנו ללכת. היה זמן שישבנו בתוך פאב… עיניו המבריקות באפלולית. “בואי נשתכר. אני מרגיש צעיר כשאני אתך.” מה שתרצה, כל צורת שכרות שבעולם. שתינו אבל זה נשטף מעלינו, כאילו מערכת העיכול חיצונית כמו העור. אמרתי, “אני כל כך אוהבת אותך, אני יכולה לדבר על זה רגע?” הוא הרים ונישק את ידי. “אני כל כך כל כך אוהבת אותך שכל מה שאני רוצה הוא לאהוב אותך יותר, אני אפילו לא רוצה שתהיה שלי, אני רק רוצה שתרשה לי לרצות אותך כמו עכשיו.” מה הוא אמר, אני לא זוכרת, משהו על זה שהוא מקנא ביכולת שלי לאהוב ככה, אבל עם טוויסט, או שאולי זה בעצמו היה הטוויסט. הוא נישק ונישק את כתפי, והצמדתי עפעפיים מלוהטים אל גב ידו הקרה, והוא הצמיד את גב ידי אל לחיו כדי שארגיש שהיא בוערת. “לפעמים אני נגעל מהאדם שאני,” אני זוכרת שהוא אמר מתישהו, לא את זה בדיוק, משהו דומה. אמרתי, “גם אני לפעמים.” “ממני?” “כן.” “אני יודע שיום אחד את תשנאי אותי. אבל אני אוהַב אותך לעולם.” ברגע ההוא דימיתי שאני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. אמרתי, “כן. זה לא נורא, ששנינו יודעים את זה? ששנינו יודעים במוחלט את הכול, כל הזמן?” “לא, זה נפלא, זה יחיד במינו, אין לי את זה עם אף אחת אחרת. אנחנו נשמות אחיות מתחת לכל האבק.” איך אתה יכול לשקר לגמרי ובה בעת, באותה תנועה עצמה, לומר את האמת לגמרי? חשבתי, וחשבתי עוד, כמה מוזר זה, עד כמה יותר חזקה ממנו אני מרגישה בכל פעם שאנחנו ביחד, ורק כשהוא איננו אני הופכת לעבד חסר אונים, נרמס. באותו רגע בדיוק הוא אמר, “כל פעם שאנחנו נפגשים אני נדהם מחדש כמה את יותר חזקה ממני.”

היינו ברחוב, בדרך לדירה שלי. הוא נעצר פתאום. ידעתי מיד מה פירוש הדבר ונפלתי לפניו על ברכי – עיניהם הנדהמות של יושבי אוטובוס חולף – העונג המתוק להביע בדיוק את מה שאת מרגישה מול העולם המגַנֶה. הצמדתי את ראשי אל ירכו ואמרתי, “לא, בבקשה.” בלי פליאה, הוא הרים אותי בחזרה ואמר, “אני חייב ללכת, שמעת, הבטחתי לה שאחזור הלילה.” “אז למה לא הלכנו לפני שלוש שעות לבית מלון…” “לא חשבנו על זה. היה לנו טוב ביחד איך שהיינו.” מה שהיה אמת. אבל נאחזתי בחילה תחת לחצהּ הפתאומי של אימת בזבוז ההזדמנות, הייתי יכולה לשכב אתו ולא שכבתי אתו, הייתי יכולה להפוך להיות התשוקה הטהורה והעונג הטהור ונשארתי אני. עצמתי עיניים ונשענתי על עמוד של תחנת אוטובוס. הוא ליטף את ידי עד שחזרתי. זה לא לקח הרבה זמן. מצחיק איך גם כשנדמה לך שהרחקת מאוד, שהכול שרוף מאחורייך, תוך רגע הגאווה שוב נולדת מן האפר. “בסדר, נסיך. לילה טוב.” “לילה טוב, אהובה.” התחבקנו ארוכות. ניתקתי ראשונה ועליתי לאט ברחוב שלי לעבר הבית, יודעת בלי להסתובב שהוא עוד עומד שם ומביט אחרי עד שפניתי לתוך החצר. אחר כך אפֵלת החדר, אפלת השחר, אפלת הדרך לעבודה, אפלת הלהספיק לסיים את הכול עד אחת-עשרה.

 

20/8/2006

והנה זה היה והנה זה איננו. לא כמו חלום, אלא כמו מציאות, כמו שההווה תמיד נמוג מיד בחיק העתיד, הממשי תמיד יותר ממנו. שוב אני בין פגישות, בדמדומי התווך הנצחי הזה, שוב אני בתוך התשוקה הרעבה אליו, התשוקה שהיא הבית שלי, שהיא אני. יכול להיות שפעם הייתי מישהי אחרת? יכול להיות שפעם היה בי משהו אחר? כן, רק לפני יומיים הייתי זו שיש לה הכול, כי היא בנוכחותו עכשיו. כן, לפני שלוש שנים הייתי זו שעוד לא שמעה את שמו. ושתיהן רחוקות ממני במידה שווה, מופרכות, בלתי אפשריות במידה שווה; קרובות משפחה שלי, אולי, אבל הן היגרו מפה, הן גרות בארץ אחרת, מדברות שפה אחרת; אני מוכנה אפילו להאמין שחלקנו אותו גוף, אם תתעקשי, אבל הן, שתי הדמויות האחרות ההן, פינו את הגוף הזה, נבהלו וברחו והשאירו אותו כמו שהוא, האוויר עדיין בריאות, הדמעות עדיין בעיניים, ועכשיו אני שוכנת בו. ואני, מה שאני, זה זו שאוהבת אותו ומתגעגעת אליו והוא איננו. וכל מה שאני רוצה זה למות, כן, להפסיק להיות, להפסיק לסבול כלומר להפסיק להיות, ושתבוא במקומי האחרת, זו שאתו, מתחממת לאורו, האור העז והרך של הנוכחות שלו. כן? זה מה שאני רוצה? למות? באמת למות? ושאחרת תבוא במקומי לתמיד? אבל קשה לומר, הרי אי-אפשר לדמיין את התמיד הזה, אי-אפשר לדמיין אותה נשארת. המאושרת ההיא, החזקה והפורחת, זו שוורדים בלחייה וכנפיים לנפשה כי היא עכשיו, ברגע זה, עם הנסיך, היא כמו בעלת אחוזה שבאה לחודש באביב, אבל זו שנשארת פה כל השנה, מאבקת את הרהיטים ומשקה את החצר, זו אני, אני, סוכנת הבית קשת היום. אני, כלומר זו שלעולם לא תפגוש אותו, זו שכל כולה היא היעדרו, כי מי שתפגוש אותו תהיה הרי מישהי אחרת, אני בדיוק זו שלא יכולה לפגוש אותו לעולם… שאלוהים יעזור לי, לחשוב את זה מפיל לתוך תהום של פחד, תהום שמשחקי המחשבה על מות הנפש לפני שלוש דקות אפילו לא מגרדים את שפתה. אבל די, תפסיקי עם זה, בכיוון הזה אורב השיגעון. וזה גם לא נכון. שטויות לגמרי. הרי אין גבול מוחלט כזה בין זו לזו. רק היום דיברת עם הנסיך בטלפון, כמעט כל יום אתם מדברים לפחות כמה דקות, לפעמים חצי שעה, שעה, אז מה, מי מהן הייתה זו שדיברה, בעלת הבית או סוכנת הבית? האמת היא שהן מעורבבות בי. אני שתיהן. אני אף אחת מהן, בעצם, זה משהו אחר, מי אני בכלל, לפעמים כשאני מנסה לתפוס חזק מדי ועמוק מדי זה מרגיש שאני לגמרי מאבדת את זה, שלא נשאר ממני כלום. העניין הוא שבמובן מסוים האמת הגלויה היא שאני קיימת אך ורק דרכו, ובמובן אחר ברור לחלוטין שאני קיימת בלי שום קשר אליו, שהוא כמעט לא ממשי, כן, כמעט לא חלק בפנטזיה שבניתי עליו. אולי אני האגם שהנסיך שלי רואה בו את עצמו. אבל אני לא פני האגם, לא משטח המים החלק שהוא רואה. אני עומק האגם, הבוץ והאצות והדגים.

***

רוצים להמשיך לקרוא? מלאו את פרטיכם בטופס המצורף, ו-30 הראשונים יקבלו במתנה את הספר “הלא בלתי אפשרי”

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה