פרק ראשון: הטוקאן מאת נורית גור אלון

"הטוקאן" הוא קובץ ביכורים שכולל ארבעה סיפורים שעוסקים בקשרי משפחה וחברות, ובאופן שבו מיסטיקה, צירופי מקרים וזיכרונות מהעבר מעצבים את חיי האינדיבידואל בהווה.

30/09/2013
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

בשובי הביתה, שמתי לב שהפרחים בכד התמעטו. מוזר, מזמן לא נתקלתי בהם נושרים על המדף או על הרצפה. בהתחלה, הייתי מרימה את הפרחים, זעירים וקטועים, ושמה אותם בקרקעית הכד, נזהרת לבל יאבד ולו אחד מהם.

עם הזמן הפכו גבעוליהם המיובשים לגבעולים גדועים, שהזדקרו כקוצים דוקרים בין פרחי הזר.

ללא פרחים מסרה לי אלה את הכד כמתנה ליום הולדתי השלושים ושבעה. גווניו החומים והירוקים עטפו והאריכו את צורתו הגלילית, שהסתיימה בפתאומיות בפיה זעירה נטולת צוואר. בעל נוכחות היה בעמידתו בפינת האצטבה. ללא פרחים היה, אך פרחיו המיובשים, הזערוריים, הצבעוניים הם מפרחי ביתה.

כששפתו נשברה מעט לא נרעשתי. טבעם של כדים להישבר, אמרתי לעצמי, ועברתי לסדר היום הדחוס מנשוא. עם זאת, המשיך הכד לככב במקום של כבוד בשולחנון-האצטבא המתקפל, תחת תמונת השמן של אָרָאוֶונָה, האישה בעלת העיניים הירוקות שזרועות תינוקה כרוכות סביב צווארה, ישבניו מעורסלים בידיה ורגליו המשתפלות על בטנה, לכודות בזרועותיה. ירח ספק שחור ספק אפור, מוצמד לאוזנה הימנית,  מאיר את לחייה.

במדף תחתיו עמד  כד נוסף של אלה: “הכד הבלתי מוגמר”, או כפי שכיניתי אותו בליבי “הכד הגנוב”. “בלתי מוגמר” - מפני שאלה לא סיימה את מלאכתה, הוא עבר רק שריפה אחת, כד חרס שברירי ויפה, לא מלוטש עדיין, נושא עליו את עקבות אצבעותיה הדקות, הארוכות. “גנוב” - מפני שנטלתיו בלי  רשות, אחרי שקובי הניח אותו בצד ולא יחד עם כל החפצים שאירגנו לקראת האריזה למחרת, ושובו הביתה, לארץ. לידו הניח קובי גם את הפרחים של אלה, וגם אותם נטלתי עמי.

“הכד הבלתי מוגמר” נשבר מזמן.  הוא עטוף על שבריו באותו עיתון שבו עטפתיו לראשונה, מונח במרפסת ביתי, בתוך סלסילה אדומה ובה שקיות ניילון רבות. מדי פעם, בבואי ליטול שקית, אני מרימה בזהירות את השקית האוצרת את הכד ואומרת לעצמי שעלי לאחות את השברים ולשחזרו, אך עד עתה לא עשיתי זאת והוא נותר חשוף לתהפוכות האקלים במרפסת הפתוחה.  ואילו הכד אשר פרחיו הולכים ומתמעטים, עומד כעת בפינת הסלון, רחוק  מן האישה בעלת העיניים הירוקות והירח הצמוד לאוזנה,  ואני אפילו לא שמתי לב לכך.

~

גם לדברים נוספים לא שמתי לב. החפצים הרבים שבבית, אותם בחרתי בקפידה בעת שהותנו בברזיל, מקבלים לפתע משמעות שונה. במיוחד הדברים אמורים ביחס לשטיח הקיר המוצב כיום בחדר עבודתי. גודלו כמטר וחצי על מטר ורקומים עליו שני טוקאנים צבעוניים הנאחזים  ברגליהם ובציפורניהם בענפי עץ חומים. הם זהים לחלוטין למעט כיוון הצבתם. כשרכשנו את השטיח, מאיר ואני, באחת השוטטויות שלנו בכיכר של ריו דה ז’נרו, ספק אם ראיתי בו יותר מאשר אוסף של כתמים עזים של כתום וצהוב, כחול ואדום, שחור ולבן.  הירוק על כל גווניו האפשריים, כמעט, מתפרץ מן העלים בעורמה מפתה. גם חום יש בו, אך מעט.

הוא היווה לטעמי ניגוד צבעוני נאה ליראת הכבוד שעוררו הרהיטים האנגליים העתיקים שנרכשו אף הם בשוטטויות בחנויות “הפשפשים” הברזילאיות.

מאז תליתי אותו בחדר עבודתי החל שטיח הקיר להטריד את מנוחתי. לפתע גיליתי כי לחלק מן הקווים החומים הדקים, הרקומים באמצעו של כל עלה, יש צורה של צלב. לא לכולם, אך בנקל אני מדמיינת לי את העלים מתנופפים ברוח והצלב הולך ומתהווה, בכולם. גם בעלים שבהם יש קו חום אחד ויחיד, ניתן לראות כיצד הם מתחלקים, משנים צורה, מתעקמים, מתעוותים והופכים לצלבים רבים.

גם הפרחים ההולכים ומתמעטים בכד נעלמו מעיניי זמן רב מידי. הגיע הזמן לאחות את השברים ולשחזר את הכד. אך גם אם הכד יוותר שבור, אני אומרת לעצמי, כל אחד יכול וחייב לאחות רק את שבריו שלו.

כשהנסיעה של המשפחה לריו דה ז’נרו מטעם עבודתו של מאיר הפכה ודאית, נודע לי שגם אלה ומשפחתה נמצאים בשליחות בברזיל. שמחתי לשמוע ששתינו נהיה יחד באותה יבשת ממנה עלינו לארץ כעשרים שנה קודם. מי יודע, אמרתי בלבי, אולי דווקא שם, באווירה קרובה לארץ הולדתנו, ארגנטינה, נחדש את קשרי הילדות, שהזמן והארץ התירו.

טרם נסיעתנו, נודע לי שאלה הגיעה לארץ לבקר את אמה. בהיסוס רב החלטתי להתקשר אליה. תחושת המבוכה ששתינו חשנו כחמש שנים קודם לכן, כשנפגשנו באקראי בשדה התעופה בן גוריון, חזרה והציפה אותי. באי נוחות נזכרתי כיצד ניגשה אלי בחורה תמירה, בעלת שער זהוב וגולש, (שמשום מה מצטייר כיום בדמיוני כירוק), משקפי שמש כהים על אפה, ואמרה לי: “סלחי לי, אבל את דבי?”

תמוה בעיניי שלא הכרתי אותה מיד, שכן כשהסירה את משקפיה הכהים נוכחתי לדעת, שכלל לא השתנתה מאז עלייתנו ארצה. אותה עמידה חיננית, ספורטיבית אך אלגנטית, נושאת בגאון את רעמת השער הזהוב שנראה כי נותר באותו אורך מאז נעורינו. אותן עיניים ירוקות וגדולות שלוכדות את המבט, למרות העפעפיים הצבים, המתחרים עם האף הגדול והרחב. רק שפתיה כמו אולצו להסתפק בתפקיד משני, כדי לאפשר לחיוך ביישני ותמידי לפרוץ בחופשיות ובקלילות ולהקרין אצילות חביבה.  מה יפה הייתה!

“מה את עושה כאן?” שאלה.

“באתי ללוות את מאיר.”

“מצחיק, גם אני  מלווה את קובי.”

לאחר דקות ספורות של חילופי דברים, שאלות בנאליות והשוואת מספר הילדים ומקומות העבודה של בני הזוג, כבר לא היה לנו על מה לדבר. נפרדנו לשלום ואפילו לא החלפנו מילות פרידה מקובלות כמו: "צריך לקבוע להיפגש".

הפעם, השיחה בטלפון דווקא קלחה. תחילה סיפרה לי, שעד לפני זמן מועט גרו בְּפּורְטוֹ אָלֶגְרֶה בדרום ברזיל, אך כעת עברו לגור בריו דה ז'נרו, מקום מגורינו העתידי.  אחר סיפרה לי שאמה חולה מאוד, ולכן באה לבקרה. הצטערתי לשמוע זאת. זכרתי היטב  את דונה אידה החביבה, האישה הקטנה והכפופה, שהזיקנה קפצה עליה באחת כשהתאלמנה. דונה אידה הטובה, שערה ספק בלונד, ספק לבן, שהתפרנסה מתפירה בביתה; דונה אידה, שותפתי הסודית להברזות מבית הספר קוֹלֶחִיוֹ נָסִיוֹנָאל. בבוקר הייתה אלה יוצאת מצויידת בתיק אוכל עמוס כל טוב, וכעבור שעה קלה הייתי אני מגיעה ומתפנקת אצל דונה אידה בעוגה טעימה מעשה ידיה, בשוקו חם ובפטפוט סתמי עד לשעת סיום הלימודים.

קבענו להיפגש בריו דה ז’נרו.

חלק א'

בריו דה ז'נרו, בביתם של דודו ותמי נפגשנו במקרה עם קובי, בעלה של אלה וילדיהם: עדי בת השלוש-עשרה וערן בן השש. אלה היתה עדיין בישראל לצד אמה. שיחתנו התמקדה במקריות המוזרה של פגישתנו בריו, כאשר זו בלטה במיוחד כיוון שהסתבר שלא רק שדודו היה המדריך של אלה ושלי בתנועת הנוער בארגנטינה, אלא שתמי הצברית היא בכלל בת  גרעין של בעלי, מאיר. נראה היה שהגורל זימן אותנו יחד לסגירת איזה מעגל עלום. כשהבטתי בילדיה של אלה עלתה בליבי דמותה של חברתי בת השלוש-עשרה מימים עברו. היה נראה כאילו חילקה להם אלה איברים שונים מגופה: לעדי את העמידה הקלילה והאצילית, את החיוך הביישני אך הסמכותי, את העדינות הנשית, החתולית. אצל ערן בלטה ההתנהגות השובבה, הקפצנית והאתלטית. אך במיוחד משכו את תשומת לבי ידיה של עדי, אותן ידיים עדינות, בעלות אצבעות ארוכות ודקות, שבהן אלה כה היטיבה לצייר; כאילו הזמן הקשה כאבן כל שריר וכל גיד  בעת פעולתו,  כדי להנציח את אלה הנערה בשתי הידיים הללו.

כששבה לברזיל, לא מיהרה אלה להתקשר. משעשתה זאת, קבענו להיפגש מתי שהוא, אך הימים חלפו ואלה כאילו שכחה את קיומי. יום אחד, כשטיילתי באקראי בְּרוּאָה ז'וֹאָנָה אנְגֵ'לִיקָה, הרחוב בו התגוררה, החלטתי להיכנס לבקרה. העוזרת פתחה לי את הדלת והורתה לי להמתין בסלון. סקרתי את החדר. על הקירות היו תלויים ציוריה של אלה, ועל השולחן, על האצטבאות ובכל מקום אפשרי עמדו להם כדי קרמיקה, חלקם צבועים וחלקם בצבע האדמה. במיוחד משך את תשומת לבי כד קטן ובו פרחים מיובשים, צבעוניים, קטנטנים. לפתע נפתחה הדלת, שהובילה לחדרי הדירה, ודמות עטופה בחלוק רחצה כחול- על ראשה מגבת לבנה גדולה מגולגלת לאחור- ניצבה בפתח כוונוס העולה מן הים.

“דבי!” אמרה בהפתעה, והקול המתנגן בדרכה המיוחדת לבטא את שמי, שהשתנתה ולא השתנתה מאז ימי נעורינו, עדיין מהדהד באוזניי. איני זוכרת על מה דיברנו, אבל עמידתה הזקופה בפתח, מסירה מעליה את המגבת הלחה ורעמת שערה גולשת על כתפיה, שמורה בזיכרוני מאותה פגישה.

באחד הערבים יצאנו אלה, קובי, מאיר ואני לבר בְּלָאפָּה, אחד מאזורי הבילוי הלילי של ריו דה ז’נרו. שמחתי לקראת הפגישה. קובי ריתק אותנו תמיד בסיפורי מסעותיו ובבדיחותיו. מבטאו הצברי - צרפתי לצד מבטאה הארגנטינאי של אלה הוסיפו נופך של חן לאישיותו החביבה. תלתליו השחורים הארוכים היו מיטלטלים בכל פעם שהיה מסב את ראשו, ותורמים אף הם לרושם הנערי - שובבי ולאווירה המשוחררת שהאציל סביבו.

אחד אחד דחינו את הברים הרועשים, שמהם בקעה מוזיקה ברזילאית קצבית. אחרי שעברנו "בַּרְזִינִיו" אחר "ברזיניו" – כפי שמכונה הבר הברזילאי, מצאנו לבסוף מקום שקט יחסית והסבנו אל שולחן עגול קטן.  הזמנו  קָפִּירִינִייָה, הקוקטייל הלאומי שאליו התוודעתי לראשונה בחוותו של יהודי עשיר, אליה הוזמנו הישראלים לחגוג את יום העצמאות האחרון.  לאחר ששתינו, אמורים היינו להרגיש עצמנו עוד יותר משוחררים, עליזים וצוחקים, כמו שהרגשנו אז, בחווה; על כן תמוה הוא בעיניי כיצד קרה שמצאנו את עצמנו משוחחים במלוא הרצינות על ספיריטואליזם. מאיר ואני הופתענו לשמוע שגם אלה וגם קובי לא פסלו על הסף את הרעיון שאפשר ליצור קשר עם העולם שמעבר.

“איך זה יכול להיות,”  שאלתי בתמיהה, “שאנשים משכילים כמוכם, ישקלו את השטויות האלה ברצינות?”

אלה הזכירה לי את הסיאנס שערכנו בנעורינו.

”אין הדבר מוכיח כלום,” אמרתי, “היינו אז ילדות טיפשות, אין לי ספק, שאחת מאיתנו עבדה על כל היתר.”

השיחה התלהטה. להוכחת "טענתם" סיפרו לנו קובי ואלה משהו על איזה בחור, מכר שלהם, שנהרג במלחמת יום הכיפורים לאחר שהשתתף באיזה סיאנס או דבר דומה. איני זוכרת בדיוק את כל מה שנאמר, זכור לי רק שלא היה לנו הסבר הגיוני לסיפור המוזר שסיפרו. אך מה שבאמת היה מוזר בעינינו, הייתה אמונתם בכל אותם דברים שעד אז נראו לנו מתאימים יותר למולטים הברזילאיים.

לאמיתו של דבר, עד לאותו הערב כבר הזדמן לנו להיות נוכחים באחד הטקסים המיוחדים לדת האפרו-ברזילאית שהובאו ליבשת על ידי העבדים האפריקניים, וממשיכים להתקיים עד היום בחוגים רחבים ביותר, לצד האמונה הקתולית. בשעות הערב של השלושים ואחד בדצמבר, בסילבסטר, שהוא חג קתולי, נהרנו עם ההמונים הלבושים לבן לחוף קופאקבנה.  כמה גברים מחברי הקבוצה שבקרבתה עמדנו משתוממים, נשאו את פסלו של ישו שהובא מאחת הכנסיות.  כולם החזיקו בידיהם נרות דולקים ופרחים. הם צעדו, רקדו ושרו לקול התופים את המוזיקה של האלים האפריקניים, כשהם מתופפים בחגו של “אדוננו ישו, אדון המפליגים”, בקול תופים קצבי, בליל קיץ טרופי מיוזע. מתפלאים ומוקסמים התבוננו בחוף הרחצה המלא מקצה אל קצה בדמויות עוטות לבן, שהתנועעו לקול התופים, ובינותם מרצדים אורות הנרות. האוקיאנוס האטלנטי לפנינו תופף בגלי ענקים, הדקלים מאחור סגרו על הבמה האנושית, ובתווך גלים של לובן אנושי התערבלו באורות המרצדים.

משנוכחנו לדעת שהברזילאים על כל גווניהם וביניהם יהודים רבים, משתתפים בטקס התקשינו להאמין. מארחינו הסבירו לנו, כדבר מובן מאליו, שמדובר בחגה של  יֵמַנגָ'ה . באותו ערב רק ידעתי שמדובר באלת הים, לה סגדו ברזילאים רבים. מאוחר יותר, כשהתחלתי להתעניין בנושא - מוקסמת מן המראות ומסוקרנת מפשר השתתפותם של אנשים מחוגים חברתיים כה שונים בטקסים הללו -  קראתי על ימנג’ה בספרו של ז'ורז' אמאדו “באייה של כל הקדושים” שהינו כעין מדריך שופע אהבה על העיר באייה. בספרו מסביר אמאדו שחגו של ישו, אדון המפליגים, הנחוג באחד בינואר, הלוא הוא יום השנה החדשה, מתחיל למעשה יום קודם.

בשעות אחר הצהריים של השנה היוצאת, מובל פסלו של ישו מ"כנסיית הבתולה הטובה", הכנסיה המפורסמת בבאייה, לכנסיית "קוֹנְסֵאיסָאוֹ דָה פְּרָאייָה", שם ממתינה אדונית החוף, הבתולה הקדושה, לבנה ישו. אמאדו מסביר שאדון המפליגים ואדונית החוף, אינם אלא ביטויים קתוליים של מיתוס ימנג’ה, אלת האוקיינוסים. בסירה, שבה מפליג אדון המפליגים, מפליגה גם ימנג'ה, אלת האגמים, הנהרות, שלטת הסערות, אם ורעיה של הדייגים ואהובתם הנכספת. לימנג’ה המכונה גם זָ'אנַינָה שערות ארוכות מבושמות, ועיניים ירוקות כמו מימיו העמוקים של האוקיאנוס. היא הגיעה מאפריקה לבאייה של כל הקדושים באניות העבדים, והשתכנה לעולמים בחופי באייה ובמימי ברזיל כולה. כי ימנג’ה-זָ'אנַינָה מתגוררת במקומות שונים: במקום בו נמצא דייג או יורד-ים, שם היא נמצאת, אוהבת ומפתה. למלכה ימנג’ה חג נוסף חשוב עוד יותר, חגה הגדול -  חג השניים בפברואר. חג זה נושא אופי פגאני יותר, אך גם בו מתערבבים הקתולי והפגאני. האלים הברזילאיים, כותב אמאדו, הם מולטים, אלים אפריקאים שהמירו את אפריקה בברזיל.  ביום זה מתאספים בניה ואוהביה של ימנג’ה בחופים ומוסרים לה את המתנות שהביאו לכבודה: בשמים וסבונים, מסרקות ומברשות שער, מכתבי בקשות וכרטיסי ברכה.

ספרו של אמאדו הלהיט את דמיוני. וכך, בשניים בפברואר מצאנו את עצמנו,  מאיר ואני, בּפְּרָיאָה דוֹ פוֹרְטֶה, חוף הרחצה של העיר קָבּוֹ פְרִיוֹ, במרחק 150 ק"מ מריו דה ז’נרו. כבר בשעות הערב המוקדמות התאספו קבוצות קבוצות לפי הקַנְדוֹמְבְלֶה   שאליו השתייכה כל אחת. כל קבוצה בנתה כעין מחנה מגודר באבנים לבנות, ובמרכזו במה מקושטת בפרחים ובנרות דולקים. במרכז הבמה פסלה של ימנג’ה יושבת בתוך סירה, מקושטת אף היא בפרחים ובנרות דולקים. בתוך הסירות ומסביב להן הלכו ונערמו המתנות לימנג’ה. הנשים  היו לבושות לרוב בשמלות לבנות ארוכות ותפוחות, הגברים בגלימות לבנות או מכנסיים לבנים וחולצות לבנות. על הצוואר ענדו שרשראות פרחים. תחת לובן בגדיהם הבריק עורם אם שחור הוא, מולטי או לבן - ערב-רב של גזעים, תרבויות, אמונות, של מקצבי שמחה וכאב, תקווה ויאוש.

ובמרכז, ליד פסלה של  ימנג’ה, מתנועעים האב והאם של הקבוצה, כעין כוהני הדת של הקנדומבלה. אט אט, המוזיקה הופכת לקצבית יותר ויותר, ההתנועעות הקלה, המרחפת, הופכת לריקוד של הגוף כולו. העיניים, הראש, הצוואר, הידיים והרגליים, הכל נענה למקצב הסוער. ומחוץ למחנה, מסביב לו, מצטרף ערב רב לריקוד האבות. כים סוער של קצף, העולה ויורד  ואינו מתנפץ לעולם. ויש אשר אחד הגלים מגביר את קצבו ובתנועות סיבוביות פורץ אל מרכז המעגל, מתקרב אל האם או אל האב, כמבקש לחסות תחת כנפי תנועתם. או אז מתנהל כעין דו-שיח בין השניים, שיח של תנועות וצלילים, של עיניים בורקות, של שאלות  ותשובות. זה שואל וזה עונה. ולבסוף ניתנת הברכה המיוחלת והגל הלבן הולך ונמוג ומפנה את מקומו לבא אחריו, כך עד אין סוף, והים אינו שוקט.

גשם דקיק החל לרדת. מטריותינו ומטריות התיירים האחרים דמו למצנחים צבעוניים המרחפים בין שמיים וארץ ולקרקע אינם מגיעים. עם שחר תם הריקוד. כל קבוצה נשאה את סירתה ומנחותיה אל הים, האב והאם בראש התהלוכה, ואט אט התערבבו הגלים האנושיים עם גלי האוקיאנוס, נושאים מעל ראשם את סירת ימנג’ה. עם כל צעד וצעד הלך והצטמצם המרחק ביניהם לבין המים, עד שנעלמו הזרועות שנשאו את הסירות, הפרחים והמנחות והים כולו כוסה בשטיח פרחוני.  האלה האוהבת קיבלה את המנחה. השנה שתבוא תהיה שנה של דיג טוב ושל הפלגות מוצלחות. בניה של ימנג’ה יכולים לשוב לבתיהם: לוילות המהודרות, לבניינים השמורים, לבקתות העלובות, לפאבלות על גדות הנהרות ובמדרונות ההרים ולא לחשוש עוד מהזעם ומהמוות, מהסערות ומהרעב, מהאבל  והכאב. שיר של שמחה בוקע מן הגרונות: "דונה ז'אנינה אספה את מנחתם בשערותיה הירוקות, בזרועותיה מאלמוג, בזנבה מקשקשים, בשדיה מקצף."   מתחתיה עלו וצפו אוהביה ושבו אל החוף. הים שר והאדמה השיבה לו בקול התופים. ריקודי הסמבה והקפואירה החלו.

האם היו גם אלה וקובי בין הרוקדים? מאיר ואני שבנו לריו דה ז’נרו.

>> "הטוקאן" מאת נתן נורית גור אלון. החממה הספרותית, 79 שקלים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה