פרק ראשון: ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון מאת ג’יימס קינג

הזדמנות אחרונה לגילוי לב, חרטה, ואיחוד עם המשפחה: סיפור מסע מרגש של סב ונכדתו על רקע הדרכים הצדדיות שלאמריקה.

29/07/2013
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

פרק 1

ביל וורינגטון הקשיב להמהומים ולצקצוקים של המנוע ולפצפוצי הפלסטיק שבתוכו שקע כששלף את המפתח ממתג ההתנעה ושמט את זרועותיו בחיקו. הוא ישב בשקט למשך כמה דקות ובהה מבלי ממש לראות את מתלה כלי הגינה שעל הקיר מולו. צריך משמעת, קצת שליטה עצמית. הוא השעין את ראשו על המושב ועצם את עיניו.

זאת היתה החלטה נבונה, הוא חשב כעת, להצמיד את המוסך לבית. הוא שקל לבנות מוסך נפרד, כמו זה שבו שיחק בילדותו, כשהתגנב לתוך הדה-סוטו קוּפֶּה של אביו, אחז בהגה העבה והעמיד פנים שהוא נוהג ומסיע אותה מהמוסך המעופש החוצה, אל הרחובות הרחבים, ומנפנף תוך כדי נסיעה לשכנים הנדהמים בדרכו אל מחוץ לוודלייק, ואולי אפילו מחוץ לאוהיו. הוא ראה בדמיונו בן, אולי אפילו כמה בנים שישקעו, כמוהו, בהרהורים על סוג המכונית שבה ינהגו יום אחד, על המקומות שבהם יבקרו.

אבל קבלן הגבס אמר לביל שזו תהיה שגיאה מצדו. אשתו לעתיד תתלונן על כך שהיא צריכה לסחוב מצרכים ממוסך שאינו צמוד לבית, בייחוד במזג אוויר גרוע. “זה כל מה שהן עושות אחרי שאתה מתחתן איתן,” הוא אמר. “מתלוננות.”

הבחור טעה לגבי קלייר. והוא, ביל, טעה לגבי הבנים. מייק אף פעם לא התעניין במיוחד במכוניות כשהיה ילד, וניק היה משוכנע שבמוסך שוכנות לא רק מכוניות, אלא גם מפלצות אוכלות ילדים.

ביל פקח את עיניו. הוא מבזבז זמן, כשהוא יושב לו סתם כך.

הוא יצא מהמכונית ונכנס למטבח, היישר אל מגירת הדלפק שבה אחסן את פנקס הטלפונים שלו – פנקס קומפקטי בכריכת פלסטיק, שבחלקה התחתון היה מוטבע שמו באותיות מוזהבות, שאותו קיבל לפני שלושים או ארבעים שנה כמתנת חג מאחד הספקים שלו. הוא פשפש במגירה, ותהה שמא השאיר אותו במקום אחר.

ביל בחן את המגירה הפתוחה. אין סיבה לדאגה, הוא אמר לעצמו. דברים כאלו קורים כל הזמן, ולא משנה בן כמה אתה או מה חושב איזה רופא חכמולוג.

הוא משך את המגירה החוצה, רוקן את תכולתה על הדלפק, וחיפש בין הפריטים: מדריך טלפונים דק של וודלייק מלפני כמה שנים; כיסוי מטרייה שחור; שעון ספורט עם רצועה קרועה; הכדור הגמיש מתוצרת “איזופלקס” שעליו מצויר סמיילי, שקלייר השתמשה בו כדי להסיח את דעתה מהכאבים; מברג פיליפס שבשבוע שעבר חיפש אחריו במשך שעה במוסך; חבילת פתקיות שנדבקה למכסה של כלי פלסטיק לאחסון מזון; מחזיק מפתחות עם תמונה של הגרנד קניון.

אבל שום פנקס טלפונים.

ביל לקח את הכדור, הסתובב, ונשען על הדלפק. הוא ידע שאם רק היה מצליח להיזכר בפעם האחרונה שבה השתמש בפנקס, הוא היה מוצא אותו מיד. הוא לחץ על הכדור בעדינות, ואז הפך אותו בידו כדי להחליק את הבליטות. ייתכן שעשה כך כמה פעמים בהיסח הדעת, כי בהדרגה שם לב לצלצול. לקח לו רגע להבין שזה הצלצול של פעמון הכניסה.

מי זה לכל הרוחות?

ביל שיער שהילד בן שתים-עשרה או שלוש-עשרה. הוא לבש חולצת טריקו שחורה ומכנסי ג’ינס, ואיזו מין שרשרת הושחלה בלולאות החגורה שלו ושורבבה לתוך אחד הכיסים הקדמיים שלו. ביל מצמץ. יכול להיות שעיניו של הילד מאופרות?

“מר וורינגטון?”

הילד נראה להוט לעוף משם, אבל כנראה שהיו לו ביצים מספיק גדולות כדי להישאר ולהגיד את מה שבא להגיד.

“אני מכיר אותך?” שאל ביל.

הילד הנהן. “בּלֵיין רוג’רס? אנחנו גרים ברחוב שלך. אבא שלי אמר לי לבוא לשאול אם אתה צריך עזרה עם העלים.”

ביל הביט מעבר לכתפו של הילד והבחין שהעצים השירו מתישהו את עליהם מבלי שהבחין בכך. המדשאה הקדמית היתה מכוסה בשמיכה מקומטת ודהויה בצבעי אדום, כתום וצהוב.

“יש לנו מפוח עלים,” אמר בליין. הוא התעסק עם השרשרת הכרוכה סביב מותניו הדקיקים. “זה לא ייקח הרבה זמן. אני לא אקח ממך כסף או משהו כזה. אבא שלי אמר שאולי תרצה לטפל בזה לפני שתגיע המשאית של האיסוף.”

מבט חטוף בערמות החומות שלאורך שפת המדרכה הבהיר לביל שכמעט כל השכנים שלו כבר מוכנים לבואה של משאית השאיבה הענקית שהעירייה שולחת לאסוף את העלים. התלוליות המלבניות נראו כמו קברים טריים. למה הוא לא הבחין בהן? ולמה הוא לא שם לב שהגיע הזמן? גריפת העלים היתה אחת מהמטלות הבודדות שאהב לעשות תמיד –  בייחוד לפני שאסרו לשרוף אותם. הבנים נהגו לעמוד ליד המדורה בצד הרחוב, מניפים את זרועותיהם קדימה ואחורה, ולדקלם לחשים שהמציאו או שמעו בסרטים מצוירים. אחר כך, כשאכלו את צלי-הקדירה של קלייר, פירה עם רוטב סמיך ושתו חלב קר מכוסות גבוהות, הם היו מתווכחים למי מהם ציית העשן יותר. קלייר היתה צוחקת.

“מר וורינגטון?”

“מה?”

“אתה רוצה שאני אעזור לך עם העלים שלך, או שלא?”

ביל הביט בו. “אבא שלך זה ההוא עם ההַאמֵר הצהוב המגוחך הזה?”

“האמר. כן.”

“יש כאן איזו מלחמה בסביבה שלא שמעתי עליה?” שאל ביל.

עכשיו הילד הוא שנראה מבולבל.

“תשמע – תמסור לאבא שלך תודה על זה שהוא נידב אותך, אבל אני עדיין לא נכה. אני נראה לך נכה?”

“לא, אדוני.”

ה”אדוני” הפתיע את ביל. הוא חייך.

“אז בסדר. אתה צריך עוד משהו ממני? אולי איזה חגורה נורמלית?”

בליין השפיל את עיניו ואז הרים אותן שוב אל ביל. הוא חייך חיוך קטן בטרם הסתובב וחצה את המדשאה הקדמית. ביל רצה לצעוק אליו שמדרכות לא נוצרו סתם ליופי, אבל הוא עצר את עצמו כשהבחין שהמדשאה שלו מכוסה כמעט כולה בעלים.

ביל סגר את הדלת והסתובב לעבר המטבח והיסס לרגע, ואז ניזכר במה שחיפש. הוא החליט לבדוק בחדר האוכל. בפעם האחרונה שהיתה כאן, מרסי ניקתה שם –

מרסי! ברור!

דרך המטבח הוא ניגש אל הטלפון התלוי שהיא הביאה לו לפני שנה. היא עשתה עניין גדול מהאפשרות לחיוג מהיר, הצביעה על טור הלחצנים השחורים והקריאה לו את מה שכתבה בפתק הלבן הזעיר שלצדם, כאילו הוא לא מסוגל לקרוא בעצמו את השמות של הילדים שלו. מספר הטלפון הנוסף היחיד היה 911, למקרה חירום.

אולי אתה לא יודע את זה, בילי-בוי,” אמרה מרסי, “אבל אפשר גם ממש להתקשר ולא רק לקבל שיחות. אז לכל הרוחות, כדאי שמדי פעם תרים את הדבר הזה ותלחץ על אחד הלחצנים האלו. וככה נדע שעוד לא הגיע הזמן לבוא לקבל את הירושה שלנו.”

ביל חייך כשנזכר בזה. הבת שלו היתה חכמולוגית לא קטנה עם פה של נהג משאית, אבל היא תמיד הצחיקה אותו. ומשלושתם, היא היתה זו שבדרך כלל באה לעזור לו. אולי היא אפילו תבוא לנקות כאן קצת. עבר די הרבה זמן. הוא אף פעם לא ביקש, אבל בסופו של דבר היא תמיד ניקתה קצת כשבאה לבקר אותו. זה כנראה עניין של נשים, חשב לעצמו.

הוא היטה את ראשו לאחור בניסיון לקרוא את השמות שליד הלחצנים. למה לעזאזל היא לא כתבה אותם בכתב גדול יותר? הוא התייאש ולחץ על המקש השלישי מלמעלה, מתוך הנחה שהם מסודרים לפי סדר הלידה. קודם כל מייק, ואז ניק, ואז מרסי.

בצלצול הרביעי מישהו ענה לטלפון, אבל הקול היה עמוק ואיטי. תחושה חמוצה מוכרת עלתה בו. “מי זה?” הוא דרש לדעת.

“אבא?”

שרפה התלקחה בגרונו של ביל. האידיוט הזה סירב לקרוא לו אבא כשהיה נשוי למרסי, אז למה עכשיו? ומה הוא בכלל עושה אצל מרסי?

“חשבתי שהסתלקת מזמן, חתיכת בטלן – ”

“אבא!”

רגע: הקול הזה. לעזאזל! הוא מדבר עם אחד הבנים שלו. אבל מי מהם?

“כנראה שטעית במספר.”

זה היה מייק. הוא לא היה בוחר להתקשר אליו ראשון, או אפילו שני, עכשיו כשהבין שהשיחה היא שיחת חוץ, אבל מה לעשות.

“מרסי קנתה לי טלפון חדש,” אמר ביל. “היא תכנתה את כל הלחצנים האידיוטיים האלו. כנראה שבימינו זאת עבודה קשה מדי לחייג.”

מייק לא צחק. ככל הנראה הוא חיכה שביל ימשיך.

אבל ביל לא הצליח למצוא מה לומר, או להסביר למה בכלל התקשר.

“אז אני משחרר אותך כדי שתוכל להתקשר למי שרצית להתקשר.”

“רגע!” שמע ביל את עצמו אומר, אם כי לא היה לו מושג קלוש למה. “מה אתה ממהר כל כך?”

“אני לא ממהר.”

“הכול בסדר אצלך?” שאל ביל, ואז טלטל את ראשו כפי שהיה עושה כשקלייר האזינה והוא קלט שבדיוק אמר משהו טיפשי – בדרך כלל לאחד הבוסים שלו.

“תראה, אבא,” אמר מייק וביל שמע עכשיו את חוסר הסבלנות שלו. “ברור שלא התכוונת להתקשר אלי. אז למה שלא פשוט – ?”

“נו, באמת. אל תגיד לי שאני פגעתי בך.”

ביל נשך את שפתו. לא ככה צריכה להתנהל שיחה עם מישהו שאיתו לא דיברת כבר… כמה זמן?

“זה לא לקח הרבה זמן, נכון?” מייק נשמע כאילו רווח לו, כאילו ניצח אפילו.

“רציתי לבקש ממך משהו,” אמר ביל בניסיון לנקוט קו פעולה אחר, אבל השתיקה שבאה לאחר מכן טרפה את מחשבותיו, כמו העלים שהתערבלו והסתחררו בשובל צעדיו של בן השכן כשחצה את המדשאה שלו.

“בסדר,” אמר מייק אחרי עוד שתיקה מעצבנת, כאילו הגיע להחלטה חשובה באשר לתגובה כלשהי. “תבקש.”

למה זה כל כך קשה? כשביל החליט להתקשר למרסי, הוא לא טרח לחשוב מה יגיד; הוא היה יכול פשוט להגיד לה שהוא רוצה לראות אותה והיא היתה מגיעה מיד, כשפניה חרושים בדאגה ובידה דלי מלא בבקבוקים של חומרי ניקוי. ואז הוא היה אומר לה מה הוא רוצה. אבל הוא לא היה מסוגל לבקש את אותו הדבר, באותו אופן, עכשיו. לא ממייק. במיוחד לא ממייק.
“תגיד, סגרו את הכבישים בשיקגו? השביתו את שדה התעופה?”

“מה?”

“אדם צריך להכיר את הנכדים שלו.”

מייק התנשף. ביל תהה מתי הוא הפך כל כך מחושב. בגיל ההתבגרות היה הפתיל של מייק כל כך קצר שקלייר היתה משוכנעת שהוא סובל מחוסר איזון כלשהו. היא רצתה שהוא ילך לפסיכולוג. ביל הרגיע אותה ואמר שזה יעבור לו. ואכן כך היה. אבל הוא עבר מחם-כאש לקר-כקרח. הוא היה כל כך זהיר בדבריו, שביל הרגיש שהוא מדבר עם איזה פוליטיקאי מחורבן.

“ככול הידוע לי,” הוא אמר לאט, “אתה בקושי מכיר את זאת שגרה פחות או יותר בחצר האחורית שלך.”

“על מה אתה מדבר?” ביל שמע את קולו עולה, ולא שהצליח לעצור בעצמו. “על מי?”

“זה בדיוק מה שהתכוונתי,” אמר מייק. “אבא, אתה יכול לראות את הנכדים שלך מתי שאתה רוצה, אבל תצטרך לבוא לכאן. ולפני שתבוא, כדאי שתבדוק את לוחות הזמנים שלהם. הנכדים האלו שלך, שאתה כל כך רוצה לראות פתאום, כבר בתיכון. הנכד שלך בטח כבר יותר גבוה ממך. קפטן של נבחרת ה’לַקְרוֹס’”

“אני יודע,” אמר ביל, וחש פתאום גירוד נורא בעורפו. הוא הצליח להתגבר על הפיתוי לשאול מה זה לעזאזל “לקרוס”. “אני יודע.”

“בסדר גמור.” זה היה הטון של ‘אני-יודע-שאתה-מבלף’, שביל עצמו היה מומחה בו. “מתי אתה רוצה לבוא?”

“למעשה,” חשבתי שנוכל לארגן פגישה של כולנו. כאן בבית. ארבעתנו. זאת אומרת, אתה, אני, מייק – כלומר, אתה, אני, ניק ומרסי.”

“אז, בעצם, אתה לא רוצה לפגוש את הנכדים שלך.”

“ברור שאני רוצה לפגוש אותם.” ביל בלע רוק כדי להתאפק ולא לצעוק. הוא לא הצליח. “אבל אני רוצה גם לראות את הילדים שלי, לעזאזל. למה אתה תמיד צריך לעוות את מה שאני אומר?”

“אני צריך לארוז לקראת נסיעה, אבא, אז אם לא אכפת לך, אני פשוט אגש ישר לעניין.”

לביל היה אכפת אבל הוא סתם את הפה שלו. לשם שינוי, היתה קלייר אומרת.

“הבית שלי ושל המשפחה שלי הוא בשַמְבּוּרג, לא בוודלייק. אם אתה רוצה לפגוש את קלייר או את טַיילֶר או את קוֹלִין – זאת אשתי, למקרה ששכחת – תצטרך להתאמץ ולהגיע לכאן. אנחנו לא נוסעים לאוהיו.”

ביל הרגיש שעוד רגע יאבד את האיזון, כשניסה להבין איך להשליט סדר במילים ובהיגיון שבנו הבכור עיוות ויצר מהם דבר שאינו ניתן לפענוח.

“אתה לא הולך סחור-סחור, מה?” אמר ביל.

“למדתי מהמומחה, כמו שאומרים. אתה בטוח שהכול בסדר?”

“בטח שהכול בסדר. אמרתי לך את זה כבר.”

“טוב, בסדר. אז תתקשר אם וכאשר תזמין טיסה.”

השיחה נותקה.

היה על ביל להתאמץ לא לטרוק את הטלפון בעריסתו. מה הוא אמר שהיה כל כך נורא? שהוא רוצה לפגוש את הבנים שלו ואת בתו? מה הוא עשה בכלל שמגיע לו כל החרא הזה? הוא שב והרים את השפופרת. הוא צריך להישאר ממוקד. מרסי תעזור. הוא צריך להתקשר אליה. לחזור למסלול, להחזיק במושכות.

הוא בהה בלוח החיוג המהיר.

על איזה מקש הוא הקיש קודם?

>> “הזדמנות אחרונה של ביל וורינגטון” מאת ג’יימס קינג. מאנגלית: מרב זקס-פורטל. עריכת התרגום: רחל הלוי. הוצאת מטר, 303 עמודים, מחיר קטלוגי: 96 שקלים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה