פרק ראשון: הגבר הזה

סלונה מחלקת 20 עותקים של "הגבר הזה", רומן אירוטי שזכה במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס

22/10/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
»

"הגבר הזה" מאת ג'וֹדי אלן מַלפַּס, הוצאת א(ה)בות. מאנגלית: דנה טל

פרק ראשון

אני הופכת והופכת את ערימות החפצים האינסופיות שמפוזרות על רצפת חדר השינה שלי. אני כבר באיחור. "קייט!" אני צועקת בטירוף. איפה הם לכל הרוחות? אני יוצאת מהחדר בריצה וזורקת את עצמי מעבר למעקה. "קייט!"

אני שומעת את הצליל המוכר של כף עץ נחבטת אל דופנות קערת קרמיקה וקייט מופיעה בתחתית המדרגות, תלתליה האדומים אסופים גבוה. היא מביטה אלי למעלה בהבעת פנים עייפה. התרגלתי כבר להבעה הזאת בזמן האחרון.

"המפתחות! ראית את המפתחות של המכונית שלי?" אני מתנשפת לעברה.

"הם על השולחן מתחת למראה, איפה שהשארת אותם אתמול בלילה." היא מגלגלת את עיניה וחוזרת עם תערובת העוגה בחזרה לסטודיו שלה.

אני חוצה בטיסה את מסדרון הקומה השנייה, בלחץ נוראי, ומוצאת את מפתחות המכונית מתחת לערימת מגזינים. "תמיד מתחבאים לי," אני ממלמלת לעצמי, ולוקחת את החגורה, נעלי העקב והלפטופ שלי. אני יורדת למטה מהדירה שמעל הסטודיו של קייט ורואה שהיא שופכת את תערובת העוגה לתבניות שונות.

"את צריכה לסדר את החדר שלך, אווה. יש שם בלגן היסטרי," היא מתלוננת.

כן, יכולות הארגון האישיות שלי מזעזעות למדי. בייחוד לאור העובדה שאני מעצבת פנים בחברת רוקוקו יוניון ומבלה את רוב זמני בהתאמה ובארגון של חפצים. אני אוספת את הטלפון שלי מהשולחן הכבד ודוחפת אצבע לתערובת העוגה של קייט. "אני לא יכולה להיות מושלמת בהכול."

"לכי מכאן!" היא מגרשת את ידי באמצעות הכף שלה. "למה את נוסעת במכונית שלך בכלל?" היא שואלת ומתכופפת ליישר את התערובת בתבנית, משרבבת לשון בהבעת ריכוז.

"יש לי פגישת ייעוץ ראשונה בסארי הילז – באיזה בית כפרי." אני מעבירה את החגורה בתוך לולאות החגורה של שמלת העיפרון שלי בצבע כחול נייבי, מחליקה את כפות רגליי לנעלי העקב, ובוחנת את עצמי במראת הקיר.

"חשבתי שאת מטפלת רק בבתים בעיר," היא אומרת מאחוריי.

אני מעבירה יד בשערי הארוך והכהה למשך כמה שניות, מעבירה אותו מצד לצד, אבל אז מוותרת ופשוט אוספת אותו למעלה בכמה תנועות מהירות. עיניי החומות כהות נראות עייפות וחסרות את הניצוץ הרגיל שלהן ­– כתוצאה  מהעבודה הקשה שלי, ללא ספק. עברתי לגור עם קייט רק לפני חודש, אחרי שנפרדתי ממאט. אנחנו מתנהגות כמו שני סטודנטיות באוניברסיטה. הכבד שלי כבר צורח ומתחנן למנוחה.

"נכון. בתי הכפר הם התחום של פטריק. אני לא יודעת איך נתקעתי עם זה." אני מורחת גלוס על שפתיי, מצמידה אותן, ומדביקה לקייט נשיקה על הלחי.

"זה יהיה סבל, אני יודעת. מתה עלייך!"

"מתה עלייך בחזרה. נתראה אחר כך," קייט צוחקת, ולא מרימה את פניה מהעוגות שלה.

למרות השעה המאוחרת אני נוהגת בזהירות במיני הקטנה שלי אל המשרד ברחוב ברוטון, וכשאני מבלה עשר דקות תמימות בחיפוש אחר מקום חניה, אני נזכרת למה אני מעדיפה לנסוע ברכבת התחתית בדרך כלל.

אני מתפרצת למשרד כרוח סערה ומעיפה מבט בשעון. שמונה וארבעים. אוקי, אני מאחרת בעשר דקות, לא נורא כמו שחשבתי. אני חולפת על פני השולחנות המיותמים של טום ושל ויקטוריה בדרכי לשולחן שלי, ומאתרת את פטריק במשרד שלו כשאני מתיישבת בכיסא שלי. אני מוציאה את הלפטופ ורואה שהשאירו לי חבילה על השולחן.

"בוקר, פרח שלי." קולו הנמוך של פטריק מברך אותי לשלום כשהוא מתיישב על קצה השולחן שלי, שחורק ונאנק תחת משקלו. "מה יש לך שם?"

"בוקר. זה קטלוג הבדים החדש  ממילר. מוצא חן בעיניך?" אני מלטפת את הבד היוקרתי.

"נפלא," הוא מזייף התעניינות. "תיזהרי שאיירין לא תראה את זה. רק עכשיו נאלצתי להיפרד מהון תועפות כדי לממן את הריפודים והווילונות החדשים בבית."

"אוי." אני מביטה בו בהשתתפות בצערו. "איפה כולם?"

"ויקטוריה לקחה יום חופש וטום עם הזוג ביינז שעושים לו חיים קשים. היום רק את, אני וסאל פה, פרח שלי." הוא מוציא מסרק מהכיס הפנימי שלו ומעביר אותו בשערו הכסוף.

"יש לי פגישה היום בצהריים באחוזה," אני מזכירה לו. לא יתכן שהוא שכח. "אתה בטוח שאני האדם המתאים לזה, פטריק?"

אני עובדת ברוקוקו יוניון כבר ארבע שנים, והיה ברור מההתחלה שהעסיקו אותי כדי להרחיב את העסק ולהיכנס לתחום הבתים המודרניים – לונדון התמלאה במהירות בדירות יוקרה, ופטריק וטום, שהתמחו בעיצוב מסורתי, לא יכלו לעבוד בתחום. כשהעסק המריא ועומס העבודה היה גדול מדי בשבילי, הוא העסיק גם את ויקטוריה.

"הם ביקשו אותך, פרח שלי." הוא קם לעמידה והשולחן שלי נאנק שוב במחאה. פטריק מתעלם מזה, אבל אני מתכווצת. הוא חייב לרדת קצת במשקל או להפסיק לשבת על השולחן שלי. השולחן לא יעמוד בעומס הזה עוד זמן רב.

אז, הם ביקשו אותי? למה? אין בתיק העבודות שלי שום דבר שמשקף עיצוב מסורתי – ממש שום דבר. אני חוששת שמדובר בבזבוז זמן מוחלט. פטריק או טום צריכים ללכת לפגישה הזאת.

"אה, ההשקה של לאסו." פטריק מכניס את המסרק בחזרה לכיס. "היזם שופך מיליונים על המסיבה הזאת בפנטהאוז. עשית עבודה מדהימה, אווה." הגבות של פטריק נעות יחד עם הראש שלו.

אני מסמיקה. "תודה." אני גאה בטירוף בעצמי ובעבודה שלי בפרויקט לאסו, ההישג הגדול ביותר בקריירה הקצרה שלי. מדובר במגדלים ברציפי סנט קתרין, האזור החם ביותר בעיר, והמחירים נעים בין שלושה מיליון לדירה בסיסית ועד עשרה מיליון לפנטהאוז. אנחנו בתחום של הסופר-עשירים. דרישות העיצוב בהתאם: מוצרי יוקרה איטלקיים. הבאתי את כל החומרים, הרהיטים והאמנות, מאיטליה והרווחתי שבוע שם כשארגנתי את המשלוח. ביום שישי הבא מתקיימת מסיבת ההשקה, אבל אני יודעת שהם כבר מכרו את הפנטהאוז ועוד שש דירות נוספות, אז בעצם זוהי מסיבת שואו-אוף.

"פיניתי זמן ביומן לעשות את הבדיקות האחרונות אחרי שהמנקים יסיימו." אני מדפדפת בדפי היומן שלי עד ליום שישי הבא ומשרבטת שוב על הדף.

"ילדה טובה. אמרתי לוויקטוריה להיות שם בחמש. זאת מסיבת ההשקה הראשונה שלה אז את צריכה לתדרך אותה קודם. אני אגיע בשבע עם טום."

"אין בעיה."

פטריק חוזר למשרדו ואני קוראת את האימיילים שלי, ומחליטה מה למחוק ולמי צריך לענות.

באחת עשרה אני אורזת את הלפטופ ותוחבת את הראש מאחורי דלת המשרד של פטריק. הוא עסוק במשהו על המחשב שלו.

"אני יוצאת," אני אומרת, אבל הוא רק מנופף בידו לאות ששמע. אני חוצה את המשרד ורואה את סאלי נאבקת במכונת הצילום.

"נתראה אחר כך, סאל."

"ביי, אווה," היא עונה, אבל היא עסוקה מדי בשחרור הנייר שנתקע ולא מרימה את ראשה. הבחורה הזאת היא אסון מהלך על שתיים.

אני יוצאת החוצה אל אור השמש ופונה אל המכונית שלי. התנועה בצהרי יום שישי היא סיוט אחד גדול, אבל ברגע שאני יוצאת מהעיר, הנהיגה חלקה למדי. הורדתי את הגג ואדל מארחת לי לחברה. נסיעה קטנה בכפר היא דרך נהדרת לסיים את שבוע העבודה שלי.

אני יורדת מהכביש הראשי ונכנסת לשביל קטן, שבסופו אני ניצבת מול זוג השערים הענקיים ביותר שראיתי אי פעם. לוחית זהב על אחד העמודים מציינת שזוהי האחוזה.

אלוהים אדירים! אני מסירה את משקפי השמש, ומביטה מעבר לשערים אל שביל החצץ העטור עצים. נדמה שהוא נמשך עוד קילומטרים רבים. בדמיוני עולה מיד תמונה של בעל אחוזה נפוח ומעשן-סיגרים. אני יוצאת מהמכונית, ניגשת לשערים ומחפשת אינטרקום.

"מאחורייך." אני קופצת בבהלה. הקול הנמוך מגיע משום מקום, ומפריע את דממת הכפר.

אני מביטה סביב. "הלו?"

"כאן."

אני מסתובבת ורואה את האינטרקום בהמשך השביל. חלפתי על פניו בדרך. אני רצה אליו, ולוחצת על הכפתור כדי להודיע שהגעתי. "אווה או'שי, רוקוקו יוניון."

"אני יודע."

אני מביטה סביב ומגלה מצלמה שמותקנת על השער. "נו, אז אתה מתכוון לתת לי להיכנס?" אני שואלת, בדיוק כשחריקת מתכת קורעת את הדממה הכפרית השוררת סביבי. השערים מתחילים להיפתח. "תנו לי רגע," אני ממלמלת ורצה בחזרה למכונית שלי. אני מזנקת למיני ומתקדמת באטיות בעוד השערים נפתחים. בדרך אני לא מפסיקה לתהות איך להוציא לאידיוט הזה את כוסית יין הפורט ואת הסיגר שתקועים לו כמעט בוודאות בתחת. עם כל רגע שעובר בא לי על הפגישה הזאת פחות ופחות. אנשי כפר סנובים ובתי האחוזה הכפריים המפוארים שלהם לא נכללים בתחום המומחיות שלי.

כשהשערים נפתחים לגמרי אני נוסעת דרכם, ואחרי כקילומטר וחצי אני חונה בחצר בצורת עיגול מושלם. אני מסירה את משקפי השמש ולוטשת מבט בבית העצום שמתנשא מעלי. הוא מרהיב.

לצד הדלתות השחורות – שמקושטות בעיטור זהב מצוחצח היטב – פרושים ארבעה חלונות זכוכית עצומים, עם עמודי אבן מגולפת בין הזגוגיות. המבנה בנוי מלבני ליימסטון ענקיות, לאורך החזית ניצבים עצים שופעי ירק, ולהשלמת המראה מוצבת במרכז החצר מזרקה שמרססת זרמי מים מוארים. הכול מרשים ביותר.

אני מכבה את המנוע ומתעסקת עם כפתור הדלת כדי לצאת מהמכונית שלי. אני נעמדת, אוחזת בדלת המכונית, מסתכלת למעלה אל הבניין המפואר וחושבת מיד שוודאי נפלה פה טעות. המקום הזה במצב יוצא מן הכלל.

כרי הדשא מוריקים, הבית נראה כאילו מקרצפים אותו על בסיס יומי, ואפילו החצץ נראה כאילו שואבים ממנו אבק מדי יום ביומו. אם לשפוט על פי המראה החיצוני של הבית, קשה לי לתאר לעצמי שצריך לשנות משהו בתוכו. אני מביטה למעלה על עשרות החלונות הזכוכית המעוצבים, ורואה שווילונות מהודרים תלויים בכולם. אני שוקלת אם להתקשר לפטריק לבדוק אם הגעתי לכתובת הנכונה, אבל בשלט ליד השער היה כתוב האחוזה, והאידיוט הזה בצד השני של האינטרקום הרי ציפה לבואי.

בעוד אני מחשבת את צעדי הבא נפתחות הדלתות ומגלות מאחוריהן את האדם הגדול ביותר שראיתי אי פעם. הוא פוסע לראש המדרגות, ואני ממש נרתעת למראהו, וצועדת קלות לאחור. הוא לובש חליפה שחורה – בהזמנה מיוחדת ללא ספק, כי זו לא מידה רגילה – עם חולצה שחורה ועניבה שחורה. עורו בצבע חום עמוק, ראשו המגולח נראה כאילו צחצחו אותו עד שיבריק, ומשקפי השמש שמקיפים את ראשו מסתירים את עיניו. אם הייתה לי בראש תמונה של מי שציפיתי שיצא מהדלתות הללו, היא לא הייתה שלו. האיש הזה בגודל של הר, וכל נוכחותו זועקת שומר ראש. לפתע אני מודאגת קצת שהגעתי לאיזה מרכז פיקוד של המאפיה, ואני מאמצת את מוחי בניסיון להיזכר אם העברתי את תרסיס הפלפל לתיק החדש שלי.

"מיס או'שי?" הוא מושך את המילים.

אני מרגישה חולשה בנוכחותו המסיבית, ומרימה את ידי בברכת שלום עצבנית. "הי," אני לוחשת.

"מכאן," הוא רועם בקולו העמוק, מניד את ראשו בחדות ופונה ללכת בחזרה לתוך הבית.

אני שוקלת לברוח ולהסתלק משם, אבל הצד ההרפתקני שבי סקרן לדעת מה נמצא מאחורי הדלתות האלו. אני לוקחת את התיק שלי, טורקת את דלת המכונית ומטפסת במעלה המדרגות, חוצה את סף הדלת ונכנסת לאולם מבואה עצום. אני מביטה סביב השטח הנרחב, ומתרשמת מיד מגרם המדרגות האדיר והמגולף שמוביל לקומה הראשונה.

העיצוב עשיר, גדוש ומאוד לא מזמין. הכול מחופה בעץ מקורי, צבוע בגווני כחול ואפור כהה עם רמזים של זהב, ורצפת הפרקט בצבע מהגוני עמוק. המקום מרשים מאוד, עד כדי הגזמה. הוא נראה בדיוק כפי שציפיתי שייראה ולא דומה במאום לסגנון העיצוב שלי. למעשה, כשאני מביטה סביב מציקה לי שוב השאלה: למה צריך פה בכלל מעצב פנים? פטריק אמר שהם ביקשו אותי אישית, מה שעשוי לרמוז שהם רוצים לשנות לסגנון מודרני, אבל עכשיו, אחרי שקיבלתי הצצה למקום, אני סבורה שהעיצוב דווקא הולם את המבנה התקופתי. הוא במצב מעולה. למה אני כאן לכל הרוחות?

הענק פונה ימינה, ואני מטופפת אחריו, נעלי העקב החומות-בהירות שלי נוקשות על רצפת הפרקט כשהוא מוביל אותי לירכתי הבית.

אני שומעת זמזום של שיחה ומציצה ימינה, ורואה אנשים רבים יושבים ליד שולחנות שונים. הם אוכלים, שותים ומפטפטים. מלצרים מגישים אוכל ומשקאות, וברקע מתנגנים פרנק סינטרה והראט פּאק. אני מקמטת את מצחי, אבל אז אני מבינה. זה מלון – מלון כפרי יוקרתי.

התמונה מתחילה להתבהר. אני רוצה להגיד משהו להר האדם שמוביל אותי אלוהים יודע לאן, אבל הוא לא הביט לאחור אפילו פעם אחת כדי לבדוק אם אני עוד בעקבותיו. נקישת העקבים שלי ודאי מאותתת לו שאני שם. הוא לא מדבר הרבה, ואני חושדת שאם אדבר אליו הוא גם לא יענה לי.

אנחנו חולפים על פני שתי דלתות סגורות נוספות ואז הוא מוביל אותי לפטיו – חלל זכוכית עצום, מואר ומפואר מאוד, שמחולק לאזורי ישיבה שונים עם ספות, כורסאות ושולחנות. דלתות זכוכית כפולות מהרצפה עד לתקרה מקיפות את החדר ומובילות לרחבת אבן מרוצפת ולמדשאה רחבת ידיים. כל זה באמת מעורר יראה ונשימתי נעצרת כשאני רואה בית זכוכית ובתוכו בריכת שחייה. זה פנטסטי. אני מצטמררת כשאני מנסה לחשוב מה המחיר ללילה במקום הזה. זה כנראה מלון חמישה כוכבים – ואפילו יותר.

אחרי שחצינו את חדר הזכוכית מוביל אותי הענק לאורך מסדרון עד שהוא נעצר מחוץ לדלת מחופת עץ. "משרדו של מר וורד," הוא נוהם, ודופק על הדלת בעדינות מפתיעה בהתחשב בממדיו העצומים.

"המנהל?" אני שואלת.

"הבעלים," הוא עונה, פותח את הדלת ונכנס פנימה. "תיכנסי."

על סף הדלת אני מהססת, ומביטה בענק שנכנס לחדר לפניי. לבסוף אני מכריחה את כפות רגליי לציית לי ולנוע לתוך החדר, בעוד אני בוהה במשרדו המפואר ביותר של מר וורד.


 

"ג'ס, מיס או'שי, רוקוקו יוניון," הענק מכריז על בואי.

"יופי. תודה, ג'ון."

אני מתנערת באחת מעננת יראת הכבוד שהייתי שרויה בה, עוברת במהירות למצב של דריכות ערנית, ומזדקפת.

אני לא יכולה לראות אותו. הגוף העצום של הענק מסתיר אותו, אבל הקול הצרוד והבטוח בעצמו מקפיא אותי על מקומי בהפתעה. הוא בהחלט לא נשמע כמו קול שיוצא מפיו של בעל אחוזה טיפוסי – שמן, מעשן-סיגרים ולבוש במקטורן כפרי.

הענק, או ג'ון, כפי שאני יודעת עכשיו שקוראים לו, נע הצדה, ומאפשר לי הצצה ראשונה במר ג'ס וורד.

אוי אלוהים. הלב שלי מתרסק על עצם החזה והנשימה העצבנית שלי מאיצה לרמות מסוכנות. אני מרגישה פתאום סחרחורת, והפה שלי מתעלם מההוראה של המוח שלי לומר משהו. אני פשוט עומדת שם ובוהה בגבר הזה, והוא בוהה בי בחזרה. הקול המחוספס שלו הפתיע אותי, אבל המראה שלו... המראה שלו פשוט הפך אותי לגוש רוטט חסר כל יכולת תגובה.

***

>> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 30 עותקים של "הגבר הזה" לגולשות הראשונות שימלאו את פרטיהן. שלחי לנו את הטופס ואולי זו תהיה את!

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה