פרק ראשון: האחרת מאת אורית שחם-גובר

קרין מקבלת את הזדמנות חייה: לכתוב תסריט על פי רומן ישן ונשכח שחיברה סופרת עברייה אלמונית בשנות השלושים של המאה העשרים. קרין שוקעת בקריאת הרומן ועורכת תחקיר על חייה של הסופרת, אלא שהצלילה אל העבר מתגלה כמסובכת משחשבה, אולי אף מסוכנת… קטע הפתיחה של “האחרת”, ספר הפרוזה הרביעי של אורית שחם גובר.

14/07/2013
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

1.

“מותו של טייקון!” זעקה הכותרת הראשית, אותיות ענק שחורות על רקע אדום בעמוד הראשון של העיתון של המדינה.

בכותרת המשנה נכתב: “אריאל שביט, איל העסקים והנדל”ן, נמצא אתמול ללא רוח חיים ליד ביתו שבמגדלי אסימן בתל אביב. נסיבות מותו לא ברורות, המשטרה פתחה בחקירה.”

ובאותיות הקטנות נכתב: “אריאל שביט נולד בתל אביב באוגוסט 1947. אביו, העיתונאי יהורם שביט, היה עורך העיתון היידי לצטע נייעס. בשנת 1966 התגייס שביט לצה”ל, ובין השנים 1969–1972 הוא למד כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. בצעירותו שירת במשרד האוצר ונחשב לגאון פיננסי. בגיל 35 פנה לעסקים והתמחה בנדל”ן. לזכותו נזקפת הפשרת הקרקעות של מתחם מגדלי אסימן על גבול תל אביב רמת גן. בשנים האחרונות השקיע שביט בחו”ל – פולין, הונגריה, רומניה, צ’כיה – ולאחרונה גם בהודו. שביט היה נשוי 33 שנה למירה לבית וולקוב, ולזוג שני בנים ובת. לפני שנתיים הם נפרדו, ועד יום מותו התגורר בגפו בדירת הגג במגדלי אסימן. ד”ר שביט סירבה לדבר עם עיתונאים והסתגרה עם ילדיה בביתה.”

בצדה הימני של הידיעה תמונה בגודל רבע עמוד. נראה בה גבר כבן שישים וקצת. שיער כסוף מתולתל עם פסוקת לשמאל. פנים חיוורים. עיניים כהות. שפתיים מהודקות סביב חיוך שנראה מודבק כשיניים תותבות. וכרס בינונית דחוסה בתוך חליפה כחולה. בצדו השמאלי של העמוד תמונות נוספות. שביט מוקף חבורת גברים בכנס הרצלייה. מחובק עם ראש הממשלה בחתונת בנו. על בימת הכבוד בטקס כלשהו במזרח אירופה. בכניסה לבית מלון במזרח הרחוק. בכל המקרים שוכנת על פניו הבעת זעף קלה, כמעט בלתי מורגשת, של מי שחש כי הוא מבזבז את זמנו לריק.

2.

משהו קר, מתכתי ואנונימי מהדהד בחלל הלובי שקירותיו מראות וגובהו לא היה מבייש כנסייה גותית. היא אוהבת חללים גבוהים, רק שם היא מרגישה רחוקה מספיק מהתקרה. קרני שמש סמיכות של מוצאי יום חורף חודרות דרך חלונות הזכוכית, קצותיהן משתברים בַמַראות ומכסים אותן בערפל צהוב. בכל יום אחר הייתה ודאי מתעכבת על המראה הקסום, אולי מדמיינת כיצד תשחיל אותו לתסריט? אבל היום יש לה משימה. שלוש וארבעים. שעון היד מכוון חמש דקות קדימה. תמיד. כנגד איחורים כרוניים. היא מציצה בדמותה המשתכפלת במראות (ג’ינס משופשף, חולצת שיפון לבנה על גופייה תכלת, נעליים שטוחות, הסוודר כרוך סביב הכתפיים והמעיל ביד), ותוהה איזה אגו זקוק להכפלה הזאת. אחר כך היא מחליקה בידה על הפלומה שמכסה את ראשה (הגיע הזמן להתקצץ), מיישרת מוכנית את כתפיה וצועדת לעבר המעליות. לא מאחרים למוֹרִיָה שטיגליץ. מאז צלצלה אליה המפיקה האגדית וכמעט ציוותה עליה להתייצב במשרדה, חיפשה קרין מידע על אודותיה בכל מקור אפשרי. קדחת. גם התחקיר הטלפוני שערכה בין חברים ומכרים מהתעשייה לא הניב דבר – הרבה פרטים שנבחרו בקפידה, עטופים ברשת משומנת של יחסי ציבור, פה ושם קצת השמצות נרגנות, ושום דבר ממשי.

בקיצור, ציון אפס בתחקיר.

ליד דלת הזכוכית של חברת “סער הפקות” היא אוספת את נשימותיה, מנסה להתמקם במרחב. כן, הכול על פי הציפיות. מבואה רחבת ידיים, פינת הסבה מהודרת למי שמחכים שיגיע תורם להיכנס אל קודש הקודשים, וקיר עצום שמרוחים עליו (רצפה-תקרה), פורטרטים של מוריה בגוונים שונים, סטייל אנדי וורהול, לצד תמונותיה בחברת ענקֵי התעשייה מהארץ ומחו”ל, מחיים טופול ועד סטיבן ספילברג. קרין מבחינה שבכל התמונות כרוך לצווארה ברישול אלגנטי, תמיד באותו המנח בדיוק, צעיף משי בהדפס ירוק-כתום. על הקיר הנגדי פזורים צילומים מלבבים של בני שבט שטיגליץ בתפקיד המשפחה המושלמת. מחובקים באירוע משפחתי, על חוף ים אקזוטי אי שם בגלובוס, על שפת הברכה בטירתם שבכפר שמריהו, ובשלל פרמיירות שבהן הם צועדים בסך לצדה של הקיסרית על שטיח אדום דמיוני. היא ממהרת פנימה, רק כדי לגלות שאולם הנשפים הקרוי “משרדה של מוריה שטיגליץ” מתאים לתפאורה הקודמת. ראשון תופס את עינה חלון פנורמי ענקי הנשקף אל הים, אבל מהמקום שבו היא עומדת קשה לראות את הנוף. אחר היא מבחינה בשטיח עבודת יד בגודל לא סביר שמונח על רצפת מרישי עץ גולמי, ומעליו פינת הסבה בעור שחור-אפור שיכולה להכיל עשרים אנשים לפחות. עיניה המשוטטות סביב נתקלות במסך HD שבעים אינץ’ שתקוע בין שני אורגינלים של ציור מופשט, וסביבם מבחר פסלי אלים אוריינטליים בגדלים שונים (גם היא נוסעת כל שנה לפוּנה כדי להתחבר לעצמה?), תחומים בין שני כדים ענקיים של פרחים. עכשיו היא מבחינה שהמפיקה כבר בכיסאה מאחורי שולחן מזכוכית חלבית, גבה מופנה אל העיר, שקצותיה נתחמים בים וענן אפור משייט מעליה, עיניה שקועות במסך המחשב. היא מורה בידה על הכיסא שמולה, מדלגת על סצנת ההיכרות.

“נעשה את זה קצר,” מוריה אומרת כשפניה ניתקות מהמסך. “יש לי רק רבע שעה ולמיטב ידיעתי גם את בחורה עסוקה.”

ועוד קודם שקרין מצליחה לגמגם מחאה מנומסת, היא מונה באוזניה את שלל עיסוקיה, עיסוקים שאפילו קרין עצמה אף פעם לא מצליחה לזכור בנשימה אחת, כולל הסדרה שצילומי העונה השנייה שלה יתחילו בקרוב, והסרט הדוקומנטרי שרק אתמול סגרה עליו חוזה. יותר מפגישת היכרות זה נשמע כמו תקציר מהדורת חדשות.

“אז מה החלטנו, יש לך מקום לעוד משהו?”

מוריה תוקעת בה עיני פלדה כחולות, לא מחכה לתשובה ופורשת בפניה, בסדרה של משפטים קצובים ומהירים, הצעה שאי אפשר לסרב לה. לכתוב דוקו-דרמה על סופרת נשכחת (“הכול כאן, בניירות, תקראי, תדעי הכול”), שכתבה בשליש הראשון של המאה שעברה שני ספרים, ומתה מסיבה לא ידועה ובחוסר כול בגיל עשרים ושמונה. יש מן הסתם גם יומנים שאבדו וצריך למצוא (“בדור ההוא כל הנשים כתבו יומנים”), ואפשר גם לחפש אחר עקבותיה בעיתונות התקופה. התשלום נאה מאוד, אבל לוח הזמנים צפוף. תוך שבעה חודשים עליה לסיים את התסריט, בעוד שנה וחצי הסרט (“תקציב זה לא בעיה”), ישודר בטלוויזיה, כבר נקבע תאריך בלוח השידורים.

“הנה, קחי!” קולה של מוריה מנער אותה. היא מושיטה לה שני ספרים ישנים שכריכותיהם אכולות עש, ומעטפת מסמכים לבנה.

“יש לך כאן את הרומן ואת הקובץ סיפורים, ובמעטפה יש עותק של החוזה. תחתמי, תחזירי, תתחילי לעבוד.”

ובאותה נשימה היא מסמנת שהפגישה הסתיימה, לוחצת על כפתור האינטרקום ומזמינה את המזכירה פנימה.

“חניתה תלווה אותך החוצה, את העניינים הכספיים תסגרי עם הסמנכ”ל, תרגישי חופשייה להתקשר אלי בכל מצב, יש לך שם את כל מספרי הטלפון שלי, בעוד חודש סינופסיס.”

ידה מיטיבה את הצעיף הירוק-כתום אף על פי שבמהלך פגישתן הוא לא זז אפילו מילימטר אחד, ראשה שוקע במסך המחשב, הסלולרי שלה מצלצל.

ביציאה מהבניין קרין שוב משתכפלת באין-סוף המראות. דומה שחלפו רק חמש דקות, או חמש שעות, מאז שצעדה בכיוון ההפוך. ולרגע היא מרגישה כמו בתחילת “תמונות קצרות”, כשחלקיק הפאזל הראשון נזרק אל המסך וקשה לנחש מה יתחבר אליו. היא נשענת על המכונית, מדליקה סיגריה, היד שאוחזת במצית רועדת מעט. עננים בהיריון מגרפים את השמים, מתחילים לכבות את היום, השמש דועכת לאִטה. ממרחק נשמע רעם רוקע ברגליו, גשם מתחיל לרדת. היא בורחת למכונית, על אף הקור גופה מקווקוו מזיעה. שעה ארוכה היא מאפרת את הסיגריה גם אחרי שזו כבתה כליל, היא חשה שצפרדע התגנבה אל ראשה ומילאה אותו באלפי רֹאשנים.

אפילו לא שאלה אותך אם את מעוניינת בעבודה… ולמה לעזאזל היא רוצה לעשות דווקא אתך סרט על האישה הזאת? ואַת – רוצה? לא רוצה? בכלל יכולה? משהו מטריד יש בה, במוריה, כאילו הכול מכוסה במשהו… בפעם הבאה תגרדי קצת יותר אסרטיביות ותשאלי את השאלות הנכונות, סוֹרי, אבל ישבת שם כמו ילדה נזופה שאלוהים הואילה לדבר אִתה…

כן, זה ברור, אין חדש תחת השמש, התסריט שלה שוב יידחה.

3.

שבע בערב. הוא מחנה את המכונית. מכבה את הקוז’אק. מחכה שרותי תודיע שהיא “כבר יורדת.” שלא כהרגלה היא מאחרת. וגם לא עונה בנייד, ולא מגיבה להודעות הטקסט שהוא שולח לה. היום היה יומה האחרון כמנהלת יחידת העובדים הסוציאליים בסניף הביטוח הלאומי של פתח תקווה. הבטיח לה שיאסוף אותה בדרכו חזרה לשוהם, עיר השינה של זוגות המעמד הבינוני שידם אינה משגת לגור קרוב יותר לתל אביב. הוא משעין את כיסא הנהג לאחור. עיניו נעצמות. רותי אומרת שאיפה שלא יניחו אותו הוא יירדם. הרגל מהצנחנים. שבע וחצי. הוא מנסה שוב להתקשר לנייד. ולמשרד. כלום. בזה אחר זה משחירים החלונות בבניין הבטון הישן בן ארבע הקומות. העובדים נפלטים החוצה מכורבלים במעיליהם ובתיקיהם. חוץ מרותי. פנסי הרחוב נדלקים. אורם מפיץ מעגלים עכורים סביב עמודי הברזל שטיפות הגשם שוטפות מהם את אבק היום פסים-פסים. שמונה בערב. מה קורה לה? היא אף פעם לא מאחרת.

צלצול הסלולרי מנער אותו משרעפיו. הוא מושיט ידו אל הדיבורית.

סוף-סוף נזכרה…

“רב-פקד קונפינו?”

החוקר התורן מתנשף ולבו של יריב נחמץ. שוב לא יגלה מדוע היא מאחרת. בזמן האחרון החלום הזה חוזר על עצמו שוב ושוב. והיא אף פעם לא מגיעה. השעון מראה חמש ושתים עשרה דקות. בבוקר. לבחור שמעבר לקו אין זמן. ככה זה עם גופות. יש להן מין תכונה כזאת, חסרת התחשבות בעליל, לצוץ ברגעים הכי פחות מתאימים. באמצע הצגת תאטרון. כשמגיעה המנה העיקרית במסעדה. כשהוא כבר התרווח במיטה הרוג מעייפות בסופו של יום עבודה מפרך. רגע לפני הזיון כשהכול עומד וכולו מלוהט. או באמצע חלום שלא בא על סיפוקו. הגופות, משום מה, אף פעם לא מתייצבות בשמונה בבוקר כשהבן אדם מגיע למשרד.

“נו, קונפינו, תתעורר!” הקול בטלפון בהול. “מגדלי אסימן, רחוב אמירים חמש. הזעקנו את כולם, עשר דקות אתה כאן.”

יריב לא שואל. אם הזעיקו את “כולם” כדאי שגם הוא יגיע. הוא מסנן את כל אינוונטר הקללות שאסף לטובת גופות שצצות באמצע הלילה. קופץ מנומנם לתוך הבגדים מאתמול שריח של זיעה נודף מהם. דוחף את ראשו תחת ברז המים הקרים לוודא שהתעורר. וממהר החוצה. באמצע הדרך לתל אביב הוא נזכר ששכח לכוון לעומרי את השעון המעורר.

החושך של סוף הלילה מתפוגג והבוקר מזדחל במקומו. השמים מתכסים קרעים-קרעים של אפור אדמדם. הוא שונא גוונים של אפור אדמדם. אלה בדיוק השעות שהבנאדם צריך להיות במיטה. את ההמולה שסביב המגדל האמצעי בחמישיית המגדלים המנקבים את הרקיע אפשר לזהות כבר בירידה מנתיבי איילון. יריב חונה לצד הכביש החסום – מכוניות משטרה, אמבולנסים, מכבי אש, ואפילו ניידת שידור אחת. וממהר בשביל. אכן, “כולם” כבר כאן. מהמפכ”ל ומטה. בדילוג מעל הסרט הצהוב הוא מפלס את דרכו בתוך חבורת צלמים שסובלים מנדודי שינה ומתקרב אל מפקד המרחב.

“הקמנו צח”מ, אתה בראש,” הלה מסנן מבין שיניו בעיניים נוזפות. “כמה זמן לוקח לך להגיע?”

“ממש מצטער. שירות ההליקופטרים של שוהם בשביתה היום,” הוא עונה וממהר אל קצין החקירות התורן. כאב הראש שמתלווה בדרך כלל לגופות לא קרואות מתנחל בין עיניו.

“היא שם,” אומר מפקד המרחב ומצביע על הגופה. “ליד הפחי אשפה. סגרנו את כל האזור. עוד לא ברור מי זה ומאיזה קומה נפל.”

“אולי קפץ?” אין ספק. גופה בשכונת התקווה לא הייתה זוכה למהומה שכזו.

“סרקתם את הבניין?”

“בתהליך, זה שלושים קומות!” התשובה קצת נעלבת. “וחצי מהם בטח בחו”ל.”

“ואב הבית – קראתם לו?”

הוא לא מחכה לתשובה וצועד לעבר רחבת פחי האשפה המכותרת בסרטים צהובים. שלולית הדם שכהתה נראית בבירור לצד הגופה המכוסה בסדין. אנשי המז”פ זוחלים סביבה, ידיהם בכפפות פלסטיק, אוחזות בשקיות ניילון קטנות. הוא מרים את הסדין. אדגר אלן פו אמר פעם שאין דבר יפה יותר ממותה של אישה יפה. את זה אומרים כשיושבים בבית ליד שולחן הכתיבה. אין מוות יפה, ואף פעם לא באמת מתרגלים למראות הללו. גם לא לריח. הוא בוחן את הגופה. הראש התנפץ ותוכנוֹ התפזר. זרזיף של דם נקרש בין זווית הפה לסנטר שנמעך. שבר פתוח מבצבץ בירך השמאלית, והצלעות הן עיסה דביקה של דם ועצמות וחלקי בשר. מתווה ההתרסקות כבר משורטט בגיר לבן על המרצפות האפורות.

“אין סימני גרירה.” אומר חוקר המז”פ, שכורע ליד הגופה. “לדעתי זה מהפנטהאוז. מקומה נמוכה יותר הוא היה נופל לתוך אחת המרפסות.”

יריב מרים את עיניו. צורתו של הבניין מזכירה עץ דקל שהתעקם. מרפסותיו מזדקרות החוצה במעין שתי וערב משונן. הקומה העליונה רחבה מכל היתר ונראית כמו כתר על ראש העץ. הוא מוודא שאיש לא ייגע בפחי האשפה לפני מיונם ופונה אל הכניסה הראשית.

אב הבית מחכה לו בלובי המצופה שַיִש. מאחוריו מציצים שלושה עציצים ענקיים. יריב סוקר את צוות החקירה שהוקם בחופזה. מתלבט מי מהם יוחלף בהמשך הבוקר. דירות 10, 15, 19, 23, 27, 29, ו-30 – ריקות. אבל מהן גופה לא יכולה הייתה לנחות באזור פחי האשפה. יריב תוהה מי מסתתר כאן מאחורי הדלתות המשוריינות. האם הדיירים כאן שונים מדייריהם של בתים אחרים שבהם עבר מדלת לדלת כאשר גופה החליטה לצלול מהגג באמצע הלילה? הוא עולה לקומה הראשונה. מצטרף לשוטרים שמעירים את הדיירים המבוהלים. לא, אין להם חלוקים מזהב, ופניהם, כשמעירים אותם בחמש בבוקר, קמוטי שינה כשל אחד האדם. שמו של דייר הפנטהאוז שלא פותח את דלתו מצלצל לו מוכר. הוא לא זוכר מאיפה. הם פורצים פנימה. משב רוח מקדם את פניהם. הוויטרינה העצומה בסלון פתוחה לרווחה. שתי ציפורים מנקרות בקופסת פיצה ריקה. בחדר אין סימני מאבק. כשמביטים למטה אפשר לזהות את מסלול הנפילה של הגופה. מהגובה הזה היא נראית כמו כתם אפור קטן על המשטח המרוצף שסביב חדר האשפה. המפתחות והארנק אינם. הוא מורה לסגור את הקומה ומזמין את המז”פ. עם בניין כזה לא לוקחים סיכונים. עד להודעה חדשה איש לא יוכל להיכנס לדירה ללא אישורו. יהיה מי שיהיה המתעופף התורן, הוא ודאי מקושר לאנשי עסקים בעלי שם, לשרים או לנבחרי ציבור, או לסתם פיגורות מפורסמות שיעוררו עניין תקשורתי ויעמידו את כל המרחב תחת זכוכית מגדלת. אפשר לשכוח משינה בימים הקרובים. הוא מכוון את הטלפון הסלולרי כדי שיזכיר לו להעיר את עומרי בשבע. גם כסף לסנדוויץ’ שכח להשאיר לו. קרין אומרת שהאשמה שהוא חש דרך קבע ביחס לבניו מעידה על חיבור לנשיות.

4.

“חזון העלמה בכרך”, מאת: אסתר חיות, הוצאת שטיבל, ורשה תרצ”ב.

השם הנפוח – כבר סיבה לדאגה. חצי שעה מאז יצאה ממוריה, קרין עדיין במכוניתה, הגשם לא פסק והמאפרה עולה על גדותיה. היא מתבוננת בספר המתפורר. חרֵדה. איך תשרוד את השעמום הכרוך בקריאת רומן שנכתב לפני כמעט שמונים שנה בשפה שאבד עליה כלח ומן הסתם מחציתה חצץ ומחציתה האחרת זקוקה למילון מליצות? ברור לה שבמקום עלילה נדחסים בדפי הספר הזה הגיגים שכל תכליתם להתכתב עם סופרים אחרים, שגם אותם כבר איש אינו מכיר. אמנם בהיותה תלמידת החוג לספרות נתקלה לא אחת בטקסטים מיושנים, אבל אלה מעולם לא היו אמורים לשמש תשתית לדרמה שנועדה לרתק את צופי ערוץ 2 בשמונה בערב, פריים טיים. החיבור בין חלומותיה של נערה יהודייה ממזרח אירופה בראשית המאה שעברה לבין הצופים המסורים של ‘האח הגדול’, ‘יורדים בגדול’ ו’הישרדות’ נראה מופרך מתמיד.

סורי, אבל אַת – ממש מתאבדת שיעית, למה לא ביקשת זמן לחשוב?

השעה ארבע וחצי. בעוד חצי שעה מסתיים הצהרון בקצה השני של העיר הפקוקה, היא שכחה להודיע ליריב שהחליפה ימים עם יוני וגם הערב לא ייפגשו. ולרגע היא שונאת את כולם, כן, שִנאה, אמיתית, מוחשית עד זיעה ודופק ברקות, פשוט שונאת. את המפיק שלוחץ על דד ליין לתיקונים בסדרה, את אולפן הפוסט שקנס אותה במשמרת כפולה כי הוסיפה חצי שעה ושכחה לדווח, את מזכירת “קרן אופק” שכבר שבוע רודפת אחריה להזכיר לה שמחרתיים עליה להחזיר את ארבעת התסריטים שקיבלה על עצמה לקרוא (עוד כמה גרושים), את יוני, האֶקס הלא-מיתולוגי, שבימים “שלו” יש לו תמיד צילומים בהפתעה, את יריב, בן זוגה (ככה קוראים לזה?), שעיניו המתוסכלות יביטו בה כמו מבעד לסבך של שיחים קוצניים ויעמיסו עליה אשמה שלא בחרה בה, את דנה, בתה, שתחכה לה קצרת רוח ליד השער כי היא תמיד מגיעה אחרונה ורק תכתף את ילקוטה בלי לומר דבר, ואת עצמה, כן – אותה היא שונאת הכי. מתרוצצת סביב זנבה כמו עכברה מרוטה ושוב ושוב לא מצליחה להתנער מכל החובות ולהתיישב לכתוב את מה שהיא באמת רוצה – את התסריט החצי ביוגרפי שכבר לפני שנתיים החלה בכתיבתו, ועדיין לא סיימה את הסצנה השלישית. מאיזה מאגר שעות ייכנס עוד פרויקט לַסדר-יום הדפוק שלה? ועל חשבון מה? יצר הקיום תמיד מנצח. אם חד-הורית, מפרנסת יחידה, לא אומרת לא לפרנסה. אף פעם אי אפשר לדעת מתי, ואם בכלל, יתדפק הפרויקט הבא על דלתה. היא זורקת את הספרים על הספסל האחורי, מיישרת את כתפיה ומתניעה את המכונית. שני שיעולים מפויחים והמנוע עובד. את שיחות הטלפון שבהן תבטיח לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע היא כבר תעשה מהדרך.

חמש ורבע. מהראי הקדמי נשקפת דנה בספסל האחורי. על פניה מתוחה רצינות שאינה תואמת את גילה, היא מדווחת על שיעורי הבית, והנמשים מרקדים על אפה לקצב דיבורה. רגע של ריכוז רתום לפניה כשאגלי זיעה מדביקים את שְערה לְעיניים נעדרות ברק ילדות, מרגע שנפגשו לא השתחל שום חיוך מבעד לפה הכפתורי. ילדה זקנה. מילותיה של בתה מתגנבות מאחוריה, מתיישבות על הכתפיים, עוטפות את צווארה ומעלות שוט ישן נושן, כמעט בשחור-לבן. הוא נעמד מול עיניה וחוסם את הרחוב הצפוף, שפנסיו עוד לא נדלקו, גוש סמיך של דמדומים עטופים באובך רטוב.

צהרי יום חמסין באמצע הקיץ, היא ואימא בֶּקי הולכות לים. היא מדברת ומדברת ואימא שותקת. אבא לא בא אִתן לים. יש לו כאב ראש והוא לא מרגיש טוב. רוב השנה יש לו כאב ראש והוא לא מרגיש טוב. אבא הוא מרצה חשוב באוניברסיטה ואסור להרעיש לידו, כי כשיש רעש המוח שלו לא עובד כמו שצריך. והמוח הוא הידיים והרגליים שלו. בבוקר אימא קמה לפני שהשמש זורחת, מכינה לקרין סנדוויץ’ לבית הספר (לחם עם גבינה לבנה שהיא שונאת אבל אימא מתעקשת שזה בריא, או גבינה צהובה ומלפפון, לנקניק אין כסף), ומבשלת לאבא ארוחת צהריים שנארזת בקופסת פח (הוא אף פעם לא הולך לקפטריה של האוניברסיטה, האוכל שם מורעל, הוא אומר). ובערב, בדרך חזרה מהעבודה, היא קונה בשוק מצרכים טריים, מתגלגלת עם הסלים בשני אוטובוסים. לנהוג היא לא יודעת. המכונית המשפחתית היחידה, דֶה-שווֹ ישנה שמזכירה ברווז שמדדה על הכביש ומשאיר אחריו שובל של פיח אפרפר, מחכָה לאבא ליד הבית. בזמן האחרון הוא עובד המון שעות באוניברסיטה ובלילה נשאר לישון בתל אביב. כשנדמה להם שהיא לא שומעת מגיחות מחדר השינה שלהם לחישות כעוסות, מלוות ביפחות חנוקות. של אימא. קרין מעמידה פנים שלא שמעה. שלא יתביישו. כשהם לידה הם אף פעם לא אומרים כלום. אבל היא כבר הבינה. אצלם בבית השתיקות אומרות לא פחות משאומרים הדיבורים. השפתיים הקפוצות, הראש המופנה הצידה, המבט האלכסוני המהיר, הכתפיים המשוכות מטה כמו כורעות תחת שק של תפוחי אדמה. אז ליתר ביטחון היא מצותתת מאחורי דלתות נעולות, אורבת למה שלא מספרים.

עכשיו צועדות שתיהן ברחוב הרצל בדרכן אל החוף. קרין נושאת את השקית עם הפירות, ואימא את השמשייה ואת הפיקֶה. ‘המציל הראשון’ הוא החוף הכי יפה בארץ והכי טוב בנתניה. ככה אימא אומרת. והים הוא אהבתה הגדולה של קרין. בנבחרת השחייה של בית הספר היא במקום הראשון. של הבנות. אם היו נותנים לה להתחרות בבנים בטוח הייתה משיגה גם אותם, אבל המורה לספורט לא מרשה. הוא גם תמיד קורא לה קֶרֶן במקום קרין, והיא מתעצבנת ומתקנת אותו, אבל בשיעור הבא המטומטם שוב שוכח. למה אימא הייתה צריכה להמציא לה שם שאף אחד לא מצליח להגיד? מה רע בתמר ומיכל ורינה ודינה? היא מתרחקת מהחוף, קופצת בין הגלים, מדמיינת שהיא דג. רק בים יש תחושה אמיתית של חופש. עכשיו היא צוללת בעיניים פקוחות, עוקבת אחר קרעי שקיות פלסטיק שמסתבכים בין רגליה, דגיגונים שמתערסלים בין הגלים, וחתיכת בד חצי רקובה שנכלאה בתוך הקצף. פתאום השֶקֶט נורא שָקֶט. היא לגמרי לבד. גל גדול מעיף אותה, היא שוקעת. חופש זה לפעמים דבר מסוכן מאוד, אימא תמיד אומרת. המים סותמים את האף ואת הפה. היא רוצה לצעוק, אבל אין לה אוויר. ככה מתים?

יד גדולה שולפת אותה מהמערבולת, גוררת אותה אל החוף. כשרגליה נוגעות בקרקע היד משוטטת מתחת לבגד הים שלה. היא מרימה את עיניה. נדמה לה שמעליה איש גדול ושעיר, אבל השמש מסנוורת. היא מתפתלת, מנסה להיחלץ. היד מחזיקה חזק. היא נושכת אותה בכוח. טעם של דם ומלח, צעקה וקללה. היד נעלמת וקרין רצה אל החוף. אימא עומדת שם דאוגה, קרין זוכה לנשיקות ולחיבוקים. אחר כך, כשהן יושבות מתחת לשמשייה ואוכלות תפוח קלוף, היא מספרת לה על היד של האיש. פניה של אימא מסמיקים.

“כמה פעמים אמרתי לך לא להתרחק מהחוף?”

ידה של אימא מתעופפת באוויר, מנחיתה על לחייהּ של קרין סטירה.

“אולי עכשיו תלמדי לקח, גברים זה עם מסוכן…”

קרין מעיפה מבט בספסל האחורי. דנה עדיין מדברת, קווצת השיער המיוזעת עדיין ניגרת על פניה. אם מישהו יעז לגעת בבת שלה – היא תהרוג אותו. הנייד מצלצל. יריב. היא מסננת את השיחה. הסיגריה ננעצת במאפרה הגדושה, מעיפה החוצה בדלים ישנים. מבעד למגבים נגמר היום, אבל עוד אי אפשר לקרוא לזה לילה. האוויר נעכר, מוריק, וכל הצבעים נוטשים את העולם בהדרגה, מותירים רק גון ביניים שבין אפור פנינה לאפור מתכת.

>> “האחרת” מאת אורית שחם־גובר. הוצאת כתר, 359 עמודים, מחיר קטלוגי: 98 שקלים




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה