פרק ראשון: בתים של אחרים

סלונה מחלקת 30 עותקים לרומן הראשון של דקלה קידר, "בתים של אחרים", ספר שמתחיל בנטישה של בן זוג ופירוק מסגרת משפחתית, ושואל שאלות על היכולת להתאחות מחדש

03/08/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

פרק ראשון מתוך הספר: בתים של אחרים מאת דקלה קידר, הוצאת זמורה ביתן

***

 טבע דומם

 לא היתה לה סיבה לעלות לגג עד לבוקר הזה.

לא היא היתה אחראית לתיקון הרעפים הישנים, לפיזור קִני היונים והעורבים או לקיצוץ ענפי הוושינגטוניה. כעת עמדה, כפות רגליה צמודות, חובקת את זרועותיה פן יטו את משקלה. קרני שמש ראשונות האירו את הרחוב השקט. בתי המושב הוותיקים נראו לה כפופים, כמו הובסו במלחמתם בבתי הבטון החדשים. שדה התות. מטע האבוקדו. גג האזבסט הישן של הלול של שכנתה, גברת מסקין. שדות אדמה חרושה, כהה, רגבי אדמה יבשים. שיחי הוורדים פרחו יפה השנה. פיסת הדשא הקטנה שלפני ביתם כמו הוריקה באופן מיוחד לקראת היום הזה.

החלל הריק לצד המכונית שלה. סימני הגלגלים עדיין נראים על החצץ שנמעך במשך שנים תחת כובד משקלו של הרכב. בקרוב גם הם ייעלמו. כשהתקשרה למנהלת שלה בספריית האוניברסיטה והודיעה שהיא עדיין לא חשה בטוב, הבינה כי זה היום השלישי שתיעדר.

רעף סדוק זע תחת רגלה. היא התיישבה מיד, וכשנשאה את עיניה הבחינה בעץ שחיכתה לו.

deakpost38

עץ משייט באוויר. ממקום תצפיתה נדמה כאילו העץ הוא שדוחף את הטרקטור הכבד במעלה הגבעות המובילות אל ביתם, ולא ההפך. העץ התקדם. צמרת שופעת, ענפיה נמתחים כנגד הרוח. גזע עץ עבה, מפותל, שורשיו אסופים בשק שחור גדול, כאילו צמח מתוכו העץ, אחוז בחבל עבה. הטרקטור הופיע מקצה הרחוב. היא דילגה מהשלב השלישי של הסולם ונחתה על האדמה על שתי רגליה, כילדה, ונופפה לנהג בתנועות ידיים נמרצות. הטרקטור האט ועצר.

העץ הגדול המשיך להתנודד על החבל, תלוי בצווארו מקרס מתכת כבד, בדיוק כפי שהגנן חנוך אמר שיעשה כדי להגן עליו בנסיעה הארוכה. הטרקטור נסוג באטיות לאחור, משמיע צפצוף צווחני, גלגליו מכוסים שרשרת בדומה לגלגלי טנק. לבסוף כבה המנוע ושקט השתרר. חנוך יצא, רק אז התיקה את מבטה מהעץ, והם לחצו ידיים.

שני פועלים יצאו מצדו השני של הרכב הגדול והלכו לפרדס להשתין.

בשיחות הטלפון שלהם הצטייר חנוך באוזניה כצעיר יותר. כובע מצחייה כיסה על עיניו הבהירות. פניו צרובות־שמש וידיו קמוטות. היא חשה מבוכה לנוכח הופעתה המוקפדת לכבודו. היא מחתה מבלי משים את הצבע משפתיה בגב כף ידה.

למעשה, בימים אלה דיברה עם חנוך יותר מאשר עם כל אדם אחר. בכל פעם שהבחינה בשם "חנוך עצים" מהבהב על צג הטלפון הנייד שלה, הוקל לה באופן מיידי. ג'ולי הפסיקה לשאול משהבינה שאין לה תשובות. המקרר היה פתוח. מגירות האוכל היו פעורות. הטלוויזיה פעלה ללא הפוגה כמו רעש לבן. חנוך היה הגנן השנים־עשר שהיא דיברה איתו, אחרי אחד־עשר שסירבו לה לפניו.

למרות שגם הוא הסביר שלא יוכל להביא לה עץ סתם כך, מבלי שתבוא למשתלה ותבחר ותחתום על המסמכים הדרושים, היא מצאה בקולו רכות כלשהי, ואולי גם סקרנות למשמע דחיפות בקשתה. מספיק לה לראות את התמונה במחשב, אמרה, והיא תעביר מקדמה. הוא נעתר בסופו של דבר, מדגיש עד כמה זה יוצא דופן להסכים לבקשה כזו מרחוק, ורק משום שזה עץ זית, שאינו בררן באדמה שבה יגדל וגם לא בסוג המים, אפילו עם צינור השקיה פשוט היא תוכל לטפל בו, כל זמן שיזכה לכמה שעות אור רצופות ביום.

בלילה ישבו משני עברי מסכי המחשב ושפופרות הטלפון והתבוננו יחד בתצלומים שצילם למענה במשתלה, מנסה להגשים את משאלתה היחידה: שייראה העץ כאילו נשתל לפני שנים, כבר בפעם הראשונה שרצתה בו ויורם סירב בעקשנות. העצים שעל המסך היו הדבר החשוב ביותר. הוא אמר שהוא לא מציע לה את עצי הזית עם הפונפונים, המעוצבים. את מחפשת היסטוריה, אמר. חנוך עורר בה אמון. היא עדיין מסוגלת לרחוש אמון לנציג כלשהו של המין האנושי.

לבסוף בחרה בעץ הזית הוותיק ביותר, בעל גזע עץ רחב שפיתוליו יצרו בו חללים ריקים, למרות שהיה גם היקר ביותר. היא הבטיחה לשלם את הסכום במזומן, כפי שהוא משלם לבעלי העץ, כולל האישור המיוחד הדרוש לקרן הקיימת.

השטרות המגולגלים כבר היו מוכנים במקפיא.

"מתי מתחילים?" שאלה אותו כעת.

"כשתראי לי את השטח," חייך ולגם מהקפה שהכינה. הבזק שלהם מתנשקים חלף בראשה, למרות שהוא לא היה מושך בשום אופן. דברים כאלו יכולים לקרות מעכשיו. היא תכיר גבר. הם יתנשקו. ישכבו. שני הפועלים לגמו גם הם מהקפה.

היא החוותה בידה, "כאן."

הוא התבונן בפיסת הדשא שעליה הצביעה. ראשו נטה אליה קלות, מרים אליה את גבתו בתמיהה. הוא ניגב את ידיו בחולצתו והוציא מכיס מכנסיו פתק מקופל והתבונן בכתוב.

"מתחילים בלהרים את הדשא, נכון?" היא שאלה.

"יש בעיה." הוא התיישר, התבונן קדימה, "אין לנו כאן שלושה מטר רדיוס."

"נראה לי שכן," היא אמרה.

"יש כאן לכל היותר שני מטר," הוא אמר. "גם בלי למדוד אני רואה."

"יש כאן פחות או יותר שלושה מטר," היא אמרה.

"איך מדדת?" הוא שאל.

"צעד גדול זה בערך מטר, לא?" היא אמרה והדגימה צעד גדול, מרגישה מטופשת, ועצרה. הוא הביט בה, מהורהר, ידיו מונחות על מותניו.

"לא מצאתי את המטר. אז הערכתי," היא אמרה. "זה לא אמור להיות הבדל גדול."

חנוך נאנח. שילב את זרועותיו על חזהו.

"לעץ הזה יש מערכת שורשים רחבה ואופקית, ככה הוא לוכד מי גשמים," הוא הסביר, "וזה גם מה שיחזיק אותו בקיץ. מה שאומר שהוא צריך מקום."

"אבל יש כאן מקום," היא אמרה בשקט.

"יש כאן חשמל, אינסטלציה של הבית, תשתיות. את מבינה מה זה אומר אם השורשים מתפשטים."

"אתה בטוח במאה אחוז שהתשתיות ייפגעו?" היא שאלה.

"אני לא יכול להיות בטוח שזה לא יפגע," הוא אמר.

"פיפטי־פיפטי?"

"אני לא עושה את זה," הוא אמר לבסוף.

"אני עשיתי את הטעות," היא אמרה, "ואני אשא באחריות לתוצאות, אתה יכול לעבוד."

"לא. זו טעות שלי," הוא אמר, "שהסכמתי לעשות דבר כזה בטלפון, אולי לא הדגשתי מספיק כמה זה חשוב, המקום. הנחתי כנראה שיש מקום בגלל שזה מושב," הוא אמר.

"אז בוא נמצא פתרון," היא אמרה. "איך כן אפשר לשתול."

"השטח קטן מדי," הוא הביט סביב, "אי אפשר לשחק עם העובדות."

"מה אתה רוצה לעשות?"

"נמצא פשרה."

"זה מה שאני אומרת. אני אקח את הסיכון."

"התכוונתי לפשרה כספית," הוא הביט בה, "אני אחייב אותך על המכונות, על התשלום לפועלים שלי, על יום עבודה. אני אשא בתשלום של העקירה וההובלה של העץ."

"אני לא אשלם על עבודה שלא נעשתה," היא אמרה.

הוא הביט בה. תקיפותה הפתיעה אותו והביכה אותה.

"אני רק רוצה שנמצא דרך שנהיה מרוצים." היא הביטה בשיחי הוורדים.

הוא שילב את ידיו על חזהו ונשם עמוקות, מתבונן בה. אחר התהלך כה וכה, בוחן בספקנות את פיסת הדשא. הוא עצר בין הבית שלהם לבית משפחת מסקין השכנה. לבסוף טיפס על הטרקטור והתיישב בתא הנהג. היא מיהרה אליו, "אתה תמיד קם והולך כשיש בעיה?"

"אני מחפש עט ונייר," הוא שלח את ידו אל מתחת למושב, "אני אחתים אותך שלא יהיו לך שום תביעות כלפַּי. ניתוק של חשמל, ניתוק מים," מבטו השתהה על זוג האופניים האדום הקשור לגדר הבית, "אני מציע שתחשבי על זה טוב בינתיים, אם את לוקחת אחריות על כל התוצאות."

"אני בטוחה שהכול יהיה בסדר," היא אמרה.

משסיים לכתוב, הגיש לה את הנייר והיא חתמה מיד.

"יהיה בסדר, אני מבטיחה."

"אני צריך גם חתימה של השכנים."

"מה פתאום?"

"המקום הכי פחות מסוכן לשורשים זה הגבול בין הבתים שלכם, ואני מדגיש שגם בזה את לוקחת סיכון. זה אומר שהצמרת תהיה מעל החצר שלהם, והעלווה יכולה להתפרשׂ גם לחמישה מטר רדיוס. יש הרבה אנשים עם אלרגיות לפרי, הפירות מלכלכים —"

"אם יש לה בעיה — אני הכתובת שלה, לא אתה."

הוא הביט בה בחוסר שביעות רצון. ללא ספק, היא לא התנהגה כפי שציפה מהאישה ההיא משיחות הטלפון הליליות. היא אמרה, "אני אביא לכם מים קרים, כדאי שתתחילו לעבוד לפני שיהיה חם מדי."

***

רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 30 עותקים לגולשות הראשונות שימלאו את פרטיהן בטופס שלהלן - נסי ואולי זו תהית את!

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה