פרק ראשון: "את מה שהרגשתי לפני 20 דקות, לא חשתי מימיי"

"הכרתי את העיניים האלה היטב, הן היו הכחול העמוק הזה של שחקן הטלוויזיה שאין בארץ אחד שאינו מכיר, של התסריטאי המוכשר שכותב את הסדרות הכי מצחיקות והכי מורכבות, של השד הקסום הזה שלפני חמש דקות בערך קד את קידת ההדרן שלו על הבמה". פגישה מקרית בין אישה נשואה וכוכב מוכר, משאירה אותה ללא נשימה. פרק ראשון

14/01/2013
דניאל דותן קבלו עדכונים מדניאל
  • RSS
» צילום: thinkstock

מחיאות הכפיים הרעידו את האולם ושחקני ההצגה נקראו להדרן שוב ושוב.

כסאות העץ של אולם התאטרון היו שחוקים וציריהם חרקו בכל פעם שזזנו וכשכל יושבי האולם נעמדו למחיאות הכפיים של סוף ההצגה הכיסאות רעמו כמריעים איתם.  התלבושות ההדורות של  שנות העשרים אותם לבשו השחקנים, פאות הלחיים, המחוכים הנשיים כל אלו החזירו אותי אחורה לתקופה ישנה שדומה ששום דבר רע טרם הומצא בה למרות שזה בלתי נכון.  הסתכלתי על דני מוחא כפיים בהתלהבות בלתי מרוסנת בניגוד למזגו הסגור בנוקשות על בריח ברזל  ותהיתי שמא זה המקום הנכון להיות בו אתו, מקום בו כולם נלהבים התלהבות מדבקת. החולצה הלבנה החגיגית שלבש טחובה בג'ינס הגבוה שלו, הנעליים החומות בצבע החגורה שבחר, האפטרשייב בניחוח גברי אבהי וכולו מוקפד ומצוחצח. והוא כמעט מזמין ככה, בלבושו הגברי היומרני ואני כבר יודעת שאם אזדמן עבורו הוא יקפא וידחה ובעודי מיישרת את שמלתי הקצרה מידיי במכוון, אני תוהה אם קיימת בכל זאת האפשרות שהרגע הזה יוביל את הרגעים שלאחריו כשנהיה שנינו בבית ודבר יגרור מעשה.

בסופה של ההצגה יש את קידת השחקנים כשהם אוחזים זה בידו של זה, לא משנה באמת עד כמה טובה ההצגה הייתה, הרגע הזה תמיד מרגש.

הם ירדו מהבמה ודני לקח את היד שלי בכדי שלא נתערבב בין כל האנשים שמפלסים את דרכם החוצה והוביל אותי אחריו לעבר היציאה, ודני גבוה כזה וצעדיו גדולים ומהירים ואני נשרכת אחריו וללא כוונה מאטה את הקצב. אנחנו עוברים כמה שורות של כסאות עץ צפופים ואני מתעכבת מעט רק לוודא שכל השחקים ירדו כבר ולא נותר שמץ סיכוי להדרן נוסף, עכשיו כבר הגענו כמעט ליציאה ואני נעצרת לרגע מושכת קלות בידו לסמן לו לשוב לאחור.

"אני מוכרחה לשירותים" אני אומרת לו והוא נאנח ותופס לעצמו פינת ישיבה במקום צדדי, כרגיל בכדי לא לבלוט, לאחרונה הוא כל כך מבויש אל מול העולם שלעיתים נדמה כאילו הוא רק מחכה שהקרקע תיפער פה משולהב ותבלע אותו לתוכה.

מסע חיפוש השירותים מתחיל, מחסור השלטים בשילוב אין ספור מדרגות האולם, מטרטר למדיי והכל עשוי עץ ומריח כמו קסם ישן ומשכר. ירדתי גרם מדרגות ועוד אחד ומצאתי מסדרון ארוך וצר והנחתי שזוהי הדרך  ואחרי מספר מטרים לא מבוטל גיליתי דלת עץ חומה וכבדה וכבר הייתי בטוחה שמצאתי אז פתחתי אותה ככה בכל הכוח למרות שהיא התנגדה וכשאני ככה נכנסת במשהו בכל כוחי אני שוכחת לחשוב לדוגמה ששום מהנדס שיתכנן אולם תאטרון,  לא יציב את השירותים בסופו של מסלול כל כך מפותל. אז עכשיו שוב שכחתי והדפתי את הדלת בכל הכוח והיא נפתחה.

זוג עיניים מופתעות  מעבר לדלת תפס את שלי והעיניים האלו היו מוכרות עד לריגוש, הכרתי אותן היטב, הן היו הכחול העמוק הזה של שחקן הטלוויזיה שאין בארץ אחד שאינו מכיר, של התסריטאי המוכשר שכותב את הסדרות הכי מצחיקות והכי מורכבות, של השד הקסום הזה שלפני חמש דקות בערך קד את קידת ההדרן שלו על הבמה.

הוא הביט בי חזרה מהסס, מסיט קצוות שיער ממצחו, מכווץ את עיניו במבוכה, הלחיים שלו סמוקות מעט כנראה מהחום הכבד שלמרות המזגן הפועל בעוצמה מלאה הוא עדיין הורגש ושתק. והיה משהו מופלא בעיניים שלו, מלבד הכחול הצלול הכהה הזה שעוטף האישון, היו בהן גוונים של סגול. מעולם לא שמתי לבי לכך קודם בכל המופעים בהם ראיתי אותו, זה כנראה מסוג הדברים שרואים רק מקרוב. זה תיכף הזכיר לי את הציור המפורסם של סנדרו צ'יאה שנתקלתי בו באחד האתרים כשחיפשתי רעיון לעבודת הגמר בקורס בחירה באומנות שלקחתי,  על האיש הנופל ראשו מוטה קדימה, למי אגם שמימיים ספק נסחף ספק מתאבד וכל הציור עטוף בגווני כחול וסגול מרוחים.

אז הוא מלמל משהו שלא הבנתי, גם בגלל הרעש של כיוונון הסאונד שבא מלמעלה כהכנה להצגה השנייה אבל בעיקר בגלל שאת השחקן שמולי הפתעתי ככל הנראה בין תלבושות וכעת הוא היה עירום למחצה, אולי זו אפילו הגזמה, בתחתונים בלבד ולא סתם תחתונים אלא אדומים כאלו עם כמה פרחים מסביב והדפס של מיקי מאוס ענק במרכז.  מובן שלא יכולתי להתרכז במה שאמר וכל מרצי הופנה להסטת מבטי משם. אבל אפילו שניסיתי להכריח את עצמי לא להסתכל העיניים שלי נתפסו שם מבלי יכולת לזוז. ולא הצלחתי להקשיב למה שאמר ולא להפנים את הרגע המביך, כיוון שזרמים חשמליים חדשים ובלתי מוכרים זרמו בגופי. יש רגעים בחיים שאתה מריץ בדמיון פה ושם, אחד מהם  הוא תסריט פגישה אקראית שלך עם דמות  מוערצת, ותיכף עולים לך כל משפטי הפתיחה המדהימים שתאמר ותמיד זה מחושב על הגבול הפואטי והדמות תיכף נכבשת. המציאות קצת פחות יומרנית, ואני עושה מה שאני עושה הכי טוב במצבים מביכים, מתאבנת.  אחר כך  אני צוחקת כי אין שום משפט הגיוני שעולה על בדל מחשבתי, והסיטואציה לחלוטין מביכה.

"אני מצטערת" הנה, יצא לי משהו "אני מחפשת את השירותים"

"זה לא פה"

"אני יודעת"

"אני לא לבוש"

"אני יודעת"

"זה חדר הלבשה"

אני צוחקת.

מצחיק שדווקא בחדר הלבשה אנשים תמיד עירומים.

"את רוצה שאעזור לך לחפש?" הוא הפתיע אותי  "כן" אני קופצת על המציאה, אז הוא שולף במהירות מכנסיים קצרים מצד הכיסא ומשתחל לתוכם בקלילות, מיקי מאוס נעלם.

הוא גבוה הכחול הסגול וגופו גמיש כחתול, העיניים שלו מרצדות הנה והנה כאילו איבד דבר מה חשוב ועתה עליו לאתרו. "בואי" הוא אומר ומזדרז לעמוד לצדי "זה משם" ומצביע על דלת נוספת, מפתיע שלא שמתי לב אליה קודם למרות שמוצמד אליה שלט אדום גדול שרשום עליו "שירותים" .

הריח שלו ,זיעה דקה מהולה בבושם פרחים מסעיר את חושיי. הגוף שלו שרירי וחטוב ובניגוד לשערו הבהיר הוא שזוף למדיי, עצמות הלחיים שלו גבריות ושפתיו מלאות ורכות. הוא נע הנה והנה בחושניות רבת פלא, כלא מסוגל לעצור. "תודה" אני בקושי נושמת, "אני רוצה להגיד את כל המילים הנכונות שיבחרו בקפידה ושום דבר לא יוצא לי "אז אני שוב אומרת "תודה".

"את מאוד מנומסת" הוא מחייך חיוך רחב ומקסים.

אני נכנסת לשירותים אחרי שהודתי לו בפעם השלישית, מתיישבת על האסלה, מנסה להסדיר נשימה לא זוכרת למה בכלל רציתי, שום דבר לא יוצא לי, כל העולם נעצר.

כשאני חוזרת הוא כבר לא שם ואני ממהרת לעלות חזרה לדני שבטח כבר מאבד סבלנות. גרם המדרגות שהוביל אותי לשם כשירדתי למטה מצטייר עכשיו כמקום סודי אטרקטיבי על גבול אגדה, משהו בין עליסה בארץ הפלאות לסינדרלה, הוא עדיין קיים שם אך הפעם מוביל למקום לגמרי שונה ואני תוהה אם בכל פעם שאנחנו בוחרים מסלול מסוים, כמו מדרגות נעות או דלתות הזזה, אנחנו יוצרים לעצמנו שביל של הזדמנות בלתי חוזרת ובין כל השבילים שמידיי יום אנחנו בוחרים, מידיי שעה, אף פעם אין לנו דרך לדעת האם בחרנו בשביל הנכון ומה היה קורה לו היינו בוחרים בדרך אחרת לגמרי.

בנסיעה חזרה אני משחזרת לי שוב את מה שקרה שם בחדר ההלבשה, משחקת עם עלילת התסריט, בונה לעצמי סנאריו לגמרי אחר. והעיסוק בתסריט הבדוי מעורר בי תחושה מרגשת. כמו לגימה ראשונית מיין יקר שזה הרגע נפתח, או טעם של תות עסיסי שבחרת מתוך הצלחת כיוון שהוא היה האדום ביותר, המזמין ביותר ושום טעם של תות אחריו, לא יהיה דומה לשלו. את מה שהרגשתי לפני עשרים דקות וארבעים מדרגות, לא חשתי מימיי.

>>  "תורת היחסים" הוא רומן מאת דניאל דותן, שפרקיו מתפרסמים כאן לראשונה מדי שבוע



תגיות:

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה