פרק ראשון: אם אשאר

סלונה מחלקת 25 הזמנות זוגיות לסרט "אם אשאר", על אודות צ'לנית צעירה שמגלה את האהבה - וגם 14 מהספרים שעליהם הוא מבוסס. כל מה שאת צריכה זה להחליט אם בא לך סרט או ספר

20/08/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

מתוך "אם אשאר", מאת ג'ייל פורמן, בהוצאת כנרת-זמורה בסדרת "מהעולם האמיתי"

פרק ראשון:

 כולם חושבים שזה קרה בגלל השלג. ובמובן מסוים, אני מניחה שזה נכון.

אני מתעוררת בבוקר, ומגלה מעטה דק של לובן שמכסה את המדשאה הקדמית שלנו. בקושי שני סנטימטרים, אבל בחלק הזה של אורגון די בזיגוג קל כדי שמפלסת השלג היחידה תתחיל לפנות במרץ את הכבישים ותשבית הכול. אלה מים רטובים שיורדים מהשמים — ויורדים ויורדים ויורדים — הם לא קפואים.

יש מספיק שלג כדי לבטל יום לימודים. אחי הקטן, טדי, פולט זעקת קרב כשברדיו של אמא מכריזים על סגירת בתי הספר. "יום שלג!" הוא שואג. "אבא, בוא נלך לבנות איש שלג."

אבא שלי מחייך וטופח על המקטרת שלו. הוא התחיל לעשן לאחרונה, כחלק משיגעון הרטרו נוסח קומדיות משפחתיות משנות החמישים שתפס אותו. הוא גם עונב עניבות פרפר. אני אף פעם לא לגמרי בטוחה אם מדובר בשיגעון או בסגנון — אם זאת הדרך של אבא להכריז שפעם הוא היה פאנקיסט אבל היום הוא מורה לספרות בחטיבת הביניים, או שהפיכתו למורה היא שהובילה לנסיגה המוחלטת הזאת. אבל אני אוהבת את הריח של טבק המקטרת. הוא מתקתק ומעושן ומזכיר לי חורפים ותנורי עצים.

>> צפו בקדימון לסרט "אם אשאר":

"אתה מוזמן לנסות," אבא אומר לטדי. "אבל אין כמעט שלג. אולי עדיף לנסות פרעוש־שלג."

רואים שאבא שמח. בקושי שני סנטימטרים של שלג פירושם שכל בתי הספר במחוז סגורים, כולל התיכון שלי וחטיבת הביניים שאבא עובד בה, כך שזה יום חופש בלתי צפוי גם בשבילו. אמא שלי, שעובדת בסוכנות נסיעות בעיר, מכבה את הרדיו ומוזגת לעצמה עוד כוס קפה. "טוב, אם כולכם מבריזים היום, אין סיכוי שאני אלך לעבודה. זה פשוט לא הוגן." היא מרימה את השפופרת ומתקשרת להודיע שהיא חולה. היא מסיימת את השיחה ומביטה בנו. "להכין ארוחת בוקר?"

אבא ואני פורצים בצחוק בו־זמנית. אמא יודעת להכין דגנים בחלב ולחם קלוי. אבא הוא הבשלן במשפחה.

היא מעמידה פנים שהיא לא שומעת אותנו, ומוציאה מהארון קופסה של ביסקוויק. "נו באמת, זה לא מסובך עד כדי כך. מי רוצה פנקייק?"

"אני! אני!" צועק טדי. "אפשר להוסיף שבבי שוקולד?"

"למה לא?" משיבה אמא.

"יו־הו!" צוֹוח טדי ומנופף בזרועותיו באוויר.

"יש לך יותר מדי אנרגיה לשעת בוקר מוקדמת כל כך," אני מקניטה אותו. אני מסתובבת לאמא. "אולי לא כדאי לתת לטדי לשתות כל כך הרבה קפה."

"העברתי אותו לנטול קפאין," יורה אמא בחזרה. "הוא ילד תוסס."

"העיקר שלא תעבירי אותי לנטול קפאין," אני אומרת לה.

"זאת תהיה התעללות," אומר אבא.

אמא מגישה לי ספל מהביל ועיתון.

"יש פה תמונה יפה של החבר שלך," היא אומרת.

"באמת? תמונה?"

"כן, טוב שיש תמונות. מאז הקיץ לא זכינו לראות את זיו פניו," אומרת אמא, מלכסנת אלי מבט ומרימה גבה. זאת הגרסה שלה למבט חודר קרביים.

"אני יודעת," אני אומרת, ואז, בלי להתכוון, אני נאנחת. כוכב נופל, הלהקה של אדם, החלה לצבור תאוצה, וזה נפלא — בדרך כלל.

"אה, תהילה, מבוזבזת על צעירים," אומר אבא, אבל הוא מחייך. אני יודעת שהוא נרגש מאוד בשביל אדם. אפילו גאה בו.

אני מדפדפת בעיתון עד שאני מגיעה ללוח ההופעות. יש שם תיבה קטנה עם המלצה קצרה על כוכב נופל ותמונה קטנה אפילו יותר של ארבעתם, לצד מאמר ארוך על להקת ביקיני ותמונה ענקית של הסולנית: דיוות הפּאנק־רוק בּרוּק וֵגָה. בקטע עליהם כתוב שהלהקה המקומית כוכב נופל תחמם את ביקיני בהופעה שתיערך בפורטלנד, במסגרת סיבוב ההופעות הארצי של הלהקה. הם לא מזכירים את החדשות־המסעירות־אפילו־יותר־בעיני, שאתמול בלילה כוכב נופל

הופיעה במועדון בסיאטל, ולפי מה שאדם כתב לי בחצות, כל הכרטיסים נחטפו.

"את הולכת הערב?" אבא שואל.

"בעיקרון, כן. תלוי אם ישביתו את כל המדינה בגלל השלג."

"נראה שבאמת עומדת לפרוץ סופת שלג," אומר אבא ומצביע על פתית שלג יחיד שריחף בנחת בדרכו אל הקרקע.

"אני אמורה גם לערוך חזרות עם איזה פסנתרן מהקולג' שפרופסור כריסטי מצאה." פרופסור כריסטי, מורה למוזיקה בגמלאות מהאוניברסיטה שמלמדת אותי בשנים האחרונות, תמיד מחפשת קורבנות שאוכל לנגן איתם. "כדי שתשמרי על רמת הביצוע שלך ותוכלי להראות לכל הסנובים מג'וּליארד איך באמת מנגנים," היא אומרת.

עוד לא התקבלתי לג'וליארד, אבל מבחן הבמה שלי היה מאוד מוצלח. הסוויטה של באך והקטע של שוסטקוביץ' מעולם לא פרצו כך מתוכי, כאילו האצבעות שלי הן רק שלוחה של המיתרים ושל הקשת. כשסיימתי לנגן, התנשפתי בכבדות, והרגליים שלי רעדו מרוב מאמץ אחרי שהצמדתי אותן בכוח זו לזו. אחד השופטים מחא כפיים קצת, ואני מניחה שזה לא קורה לעתים קרובות. כשגררתי את עצמי החוצה, אותו שופט אמר לי שעבר זמן רב מאז שבית הספר "זכה לראות נערה מאורגון." פרופסור כריסטי הבינה מהדברים שהתקבלתי בוודאות. אני לא הייתי בטוחה כל כך שזה נכון. ולא הייתי בטוחה במאת האחוזים שאני רוצה שזה יהיה נכון. כמו העלייה המטאורית של כוכב נופל, קבלה לג'וליארד — אם היא באמת תתרחש — תיצור קשיים מסוימים, או למען הדיוק, תעצים את הקשיים שכבר הספיקו לצוץ בחודשים האחרונים.

"אני חייבת עוד קפה. מישהו רוצה?" אמא שואלת, מכרכרת סביבי עם הפרקולטור הישן־נושן.

אני מרחרחת את הקפה, את התערובת הצרפתית השמנונית, השחורה והעשירה שכולנו אוהבים. הריח לבדו ממלא אותי מרץ. "אני שוקלת לחזור לישון," אני אומרת. "הצ'לו שלי בבית ספר, אז אני לא יכולה אפילו להתאמן."

"לא להתאמן? במשך עשרים וארבע שעות תמימות? הַס, לבי השבור," אומרת אמא. למרות שהיא למדה להעריך מוזיקה קלאסית עם השנים — "זה כמו ללמוד לאהוב גבינה מסריחה" — היא הקהל השבוי הלא־תמיד־מרוצה ברבות מהחזרות המרתוניות שאני עורכת.

קולות נפץ נשמעים מהקומה העליונה. טדי דופק על התופים שלו. מערכת התופים הזאת היתה שייכת לאבא. פעם, כשעוד ניגן בלהקה ידועה־פה־בעיר, אלמונית־בכל־מקום־אחר; פעם, כשעוד עבד בחנות תקליטים.

אבא מחייך למשמע הרעש שטדי מקים, וכשאני רואה את זה, אני חשה צביטה מוכרת בלב. אני יודעת שזה טיפשי, אבל תמיד תהיתי אם אבא מאוכזב שלא הפכתי לנערת רוק. זה מה שהתכוונתי להיות. ואז בשיעור מוזיקה בכיתה ג' ניגשתי לצ'לו — הוא נראה לי כמעט אנושי. כאילו שאם תנגן בו הוא יגלה לך סודות, אז התחלתי לנגן. מאז עברו כמעט עשר שנים ועדיין לא הפסקתי.

"בזאת הסתיימו התוכניות שלך לחזור לישון," צועקת אמא מבעד לרעש של טדי.

"תראו תראו, השלג כבר נמס," אומר אבא ומוצץ את המקטרת שלו. אני ניגשת לדלת האחורית ומציצה החוצה. קרן אור פרצה מבעד לעננים, ואני יכולה לשמוע את לחישת הקרח הנמס. אני סוגרת את הדלת וחוזרת לשולחן.

"אני חושבת שהרשויות קצת נסחפו," אני אומרת.

"אולי. אבל אי אפשר לבטל את ביטול יום הלימודים. את הנעשה אין להשיב, ואני כבר הודעתי שאני חולה ולקחתי יום חופש," אומרת אמא.

"נכון. אבל אולי כדאי לנצל את הברכה הבלתי צפויה הזאת וללכת לאנשהו," אומר אבא. "לצאת לטיול. לבקר את וילו והנרי." וילו והנרי הם חברים ותיקים של אבא ואמא עוד מהימים שאבא והנרי ניגנו בלהקה, וגם הם החליטו להתחיל להתנהג כמו מבוגרים אחרי שהפכו להורים. הם גרים בבית חווה גדול וישן. הנרי פתח עסק באסם שהם הפכו למשרד, משהו שקשור לאינטרנט; וילו עובדת בבית חולים סמוך. יש להם תינוקת. זאת הסיבה האמיתית שאמא ואבא רוצים לבקר אותם. טדי בן שמונה, ואני בת שבע־עשרה, וזה אומר שמזמן הפסקנו להדיף את ריח החלב החמוץ הזה שממיס מבוגרים.

"בדרך חזרה אנחנו יכולים לעצור ב  מחסן הספרים," אמא אומרת, כאילו מנסה לפתות אותי. מחסן הספרים הוא חנות ענקית, מאובקת וישנה לספרים משומשים. בעורף החנות הם מחזיקים מאגר של תקליטים קלאסיים זולים במיוחד שנראה שאף אחד לא קונה, חוץ ממני. אני מחביאה ערמה של תקליטים כאלה מתחת למיטה שלי. אוסף תקליטים של מוזיקה קלאסית הוא מסוג הדברים שלא רצים לספר לחבר'ה.

הראיתי אותו לאדם, אבל רק חמישה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת. ציפיתי שהוא יצחק. הוא בחור מגניב כזה, עם הג'ינס הצמודים שלו, והסניקרס השחורות, וחולצות הפאנק־רוק המשופשפות, והקעקועים השנונים. הוא ממש לא הטיפוס שהייתם מצפים למצוא עם אחת כמוני. בגלל זה, לפני שנתיים, כששמתי לב בפעם הראשונה שהוא מסתכל עלי באולפני המוזיקה של בית הספר, הייתי משוכנעת שהוא צוחק עלי, והתחבאתי. בכל מקרה, הוא לא צחק. מתברר שגם הוא מחביא מתחת למיטה אוסף של תקליטי פאנק־רוק מאובקים.

"אפשר גם לקפוץ לסבא ולסבתא לארוחת ערב מוקדמת," אומר אבא, וכבר ניגש לטלפון. "נחזיר אותך הביתה מוקדם כדי שתספיקי להגיע לפורטלנד בזמן," הוא מוסיף תוך שהוא מחייג.

"אני באה," אני אומרת. לא בגלל מחסן הספרים, או בגלל שאדם יצא לסיבוב הופעות או שהחברה הכי טובה שלי, קים, עסוקה בעריכת ספר המחזור. וזה גם לא בגלל שהצ'לו שלי בבית הספר או שיכולתי להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה או לישון. אני באמת מעדיפה להיות עם המשפחה שלי. וזה עוד משהו שלא רצים לספר לחבר'ה, אבל אדם מבין גם את זה.

"טדי," קורא אבא. "תתלבש. אנחנו יוצאים להרפתקה."

טדי מסיים את סולו התופים שלו בחבטה אדירה על מצלתיים. רגע אחר כך הוא נכנס בדילוגים למטבח, ערוך ומוכן, כאילו התלבש בזמן ששעט במורד מדרגות העץ התלולות של הבית הוויקטוריאני סחוף הרוחות שלנו. "בית ספר... יצא לחופש..." הוא שר.

"אליס קופר?" שואל אבא. "אין לך שום קווים אדומים? לפחות תשיר משהו של ה  רמונז."

"בית ספר... נסגר לנצח," שר טדי למרות המחאות של אבא.

"תמיד אופטימי," אני אומרת.

אמא צוחקת. היא מניחה צלחת של פנקייקס שרופים קלות על שולחן המטבח. "קדימה משפחה, לאכול."

אנחנו מצטופפים במכונית, ביואיק חלודה שהיתה ישנה עוד כשסבא נתן לנו אותה אחרי שטדי נולד. אמא ואבא מציעים שאני אנהג, אבל אני מסרבת. אבא מתיישב מאחורי ההגה. עכשיו הוא אוהב לנהוג. במשך שנים הוא סירב בתוקף להוציא רישיון נהיגה והתעקש לרכוב על האופניים שלו לכל מקום. פעם, כשעוד היה מוזיקאי, החברים שלו ללהקה נאלצו להיתקע מאחורי ההגה בסיבובי הופעות בגלל החרם שהטיל על נהיגה. הם היו שולחים בו מבטים ממורמרים. אבל אמא לא הסתפקה בזה. היא הציקה, נידנדה ולפעמים צעקה על אבא שיוציא רישיון, אבל הוא עמד על כך שהוא מעדיף את כוח הדיווש. "אז כדאי שתתחיל לבנות אופניים שמשפחה בת שלוש נפשות יכולה לרכוב עליהם כשיורד גשם בלי להירטב," היא דרשה. בכל פעם אבא צחק ואמר שהוא מיד מתחיל לעבוד על זה.

אבל כשאמא נכנסה להיריון עם טדי, היא החליטה לנקוט עמדה תקיפה. נמאס, היא אמרה. נראה שאבא הבין שמשהו השתנה. הוא הפסיק להתווכח והוציא רישיון נהיגה. הוא גם חזר ללמוד כדי להוציא תעודת הוראה. כנראה לא נורא לסבול מהפרעה התפתחותית כשיש רק ילד אחד. אבל כשיש שני ילדים, מגיע הזמן להתבגר. מגיע הזמן לענוב עניבות פרפר.

הוא עונב עניבה כזאת הבוקר, עם מקטורן צמר ספורטיבי ונעליים אלגנטיות בסגנון שנות השמונים. "לָבוש לשלג, מה?" אני אומרת.

"אני כמו סוכן מכירות," עונה אבא בזמן שהוא מגרד את השלג מהמכונית עם אחד הדינוזאורים מפלסטיק של טדי שפזורים על המדשאה. "לא ברד, לא גשם ואפילו לא סנטימטר שלג יאלצו אותי להתלבש כמו חוטב עצים."

"הֵי, קרובי המשפחה שלי היו חוטבי עצים," מוחה אמא. "נא לא לצחוק על אנשי היערות."

"מה פתאום לצחוק," משיב אבא. "בסך הכול ציינתי ניגוד אופנתי."

אבא נאלץ לסובב את המפתח במתג ההצתה כמה פעמים לפני שהמכונית משתנקת לחיים. כמו תמיד, מתנהל מאבק על השליטה ברדיו. אמא רוצה את התחנה הציבורית הארצית. אבא רוצה פרנק סינטרה. טדי רוצה בוב ספוג מכנס־מרובע. אני רוצה את תחנת המוזיקה הקלאסית, אבל מכירה בעובדה שבמשפחה הזאת רק לי יש חיבה למוזיקה קלאסית, ומסכימה להתפשר על כוכב נופל.

אבא מנהל את העִסקה. "כיוון שאנחנו לא הולכים היום לבית הספר, כדאי שנשמע קצת חדשות כדי שלא נהיה בורים..."

"אני חושבת שלבור הזה כבר נפלנו," אומרת אמא.

אבא מגלגל עיניים בייאוש ולוקח את היד של אמא בשלו ומכחכח בגרון כמו שרק מורים מכחכחים. "כמו שאמרתי, קודם התחנה הציבורית הארצית, ואחרי החדשות נעבור לתחנה הקלאסית. טדי, לא נענה אותך עם זה. אתה יכול להשתמש בדיסקמן," אומר אבא ומנתק את הנגן הנייד שחיבר קודם לרדיו. "אבל אני לא מרשה לך להקשיב לאליס קופר במכונית שלי. אני אוסר זאת." אבא שולח את היד אל תא הכפפות ובוחן את תוכנו. "מה דעתך על ג'ונתן ריצ'מן?"

"אני רוצה את בוב ספוג. הוא בתוך הנגן," צועק טדי, קופץ מעלה ומטה ומצביע על הדיסקמן. הפנקייקס עם שבבי שוקולד הטבולים בסירופ ללא ספק הגבירו את התרגשות היתר שלו.

"אתה שובר לי את הלב," אבא צוחק. טדי ואני גדלנו שנינו על הנעימות האוויליות של ג'ונתן ריצ'מן, הפטרון המוזיקלי הקדוש של אבא ואמא.

אחרי שהושלמו הבחירות המוזיקליות, אנחנו יוצאים לדרך. על הכביש עדיין יש כמה טלאים של שלג, אבל ברובו הוא רק רטוב. ככה זה באורגון. הדרכים תמיד רטובות. אמא היתה אומרת בצחוק שדווקא כשהכביש יבש אנשים נקלעים לצרות. "הביטחון העצמי עולה להם לראש, הם שמים פס על המהירות ונוהגים כמו טיפשים. בימים כאלה השוטרים מחלקים דוחות על ימין ועל שמאל."

אני משעינה את הראש על חלון המכונית, מביטה בנוף שחולף על פני במהירות, תמונה דוממת של עצי אשוח ירוקים־כהים מוכתמים בשלג, תמרות קלושות של ערפל לבן, וענני סערה אפורים וכבדים מעל. כל כך חם במכונית שהחלונות מתכסים אדים שוב ושוב, ואני מציירת בהם ציורים קטנים.

אחרי החדשות אנחנו עוברים לתחנה הקלאסית. אני שומעת את התיבות הראשונות מתוך סונטה לצ'לו מספר שלוש של בטהובן, היצירה שהייתי אמורה להתאמן עליה אחר הצהריים. כמו צירוף מקרים קוסמי. אני מתרכזת בתווים, מדמיינת את עצמי מנגנת, אסירת תודה על ההזדמנות להתאמן, מאושרת להיות במכונית חמימה עם הסונטה שלי ועם המשפחה שלי. אני עוצמת את העיניים.

לא הייתם מצפים שהרדיו ימשיך לעבוד. אבל הוא ממשיך לעבוד.

המכונית מרוסקת. למשאית במשקל ארבע טונות שדוהרת במהירות של מאה קילומטרים בשעה היישר אל המושב הקדמי של הנוסע יש עוצמה של פצצת אטום. היא תלשה את דלתות המכונית מציריהן, זרקה את מושב הנוסע דרך החלון בצד הנהג. היא הניפה את תושבת המכונית באוויר והטיחה אותה על הכביש פעם אחר פעם וקרעה את המנוע לגזרים כאילו הוא עשוי מקורי עכביש. היא העיפה את הגלגלים וצלחות הגלגלים אל עומק היער. פיסות ממכל הדלק התלקחו, ולהבות קטנות מלחכות עכשיו את הכביש הרטוב.

והיה שם כל כך הרבה רעש. סימפוניה של כתישה, מקהלה של התבקעויות, אַרְיָה של התפוצצויות, ולבסוף מחיאות כפיים עצובות של מתכת קשה המפלחת עצים רכים. אחר כך השתרר שקט, פרט לזה: הסונטה לצ'לו מספר שלוש של בטהובן עדיין מתנגנת. בדרך כלשהי, הרדיו במכונית עדיין מחובר לסוללה, כך שבטהובן ממלא את אוויר בוקר פברואר ששב לשלוותו.

בהתחלה נדמה לי שהכול בסדר. קודם כול, אני עדיין שומעת את בטהובן. אחר כך אני קולטת שאני עומדת בתעלה לצד הדרך. כשאני מסתכלת למטה, חצאית הג'ינס והסוודר שלבשתי הבוקר וגם המגפיים השחורים נראים בדיוק כמו שנראו כשיצאנו מהבית.

אני מטפסת ויוצאת מהתעלה כדי להסתכל על המכונית מקרוב. זאת כבר לא מכונית. רק שלד מתכת, בלי מושבים, בלי נוסעים. זאת אומרת שגם אבא ואמא וטדי נזרקו מהמכונית כמוני. אני מנגבת את הידיים בחצאית ועולה על הכביש כדי לחפש אותם.

קודם אני רואה את אבא. אפילו ממרחק של כמה צעדים אני יכולה להבחין בבליטה של המקטרת בכיס המקטורן שלו. "אבא," אני קוראת לו, אבל כשאני מתקרבת אליו הכביש נעשה חלקלק, וגושים אפורים של מה שנראה כמו חתיכות של כרובית פזורים עליו. אני מיד מבינה מה אני רואה, אבל משום־מה לא מקשרת את זה מיד לאבא שלי. בראש שלי עולים אותם דיווחים בחדשות על סופות טורנדו או שרפות, איך הן יכולות להחריב בית אחד ולהותיר את הבית הסמוך לו ללא פגע. פיסות מהמוח של אבא שלי מוטלות על האספלט. אבל המקטרת שלו עדיין בכיס הקדמי של המקטורן.

אחר כך אני מוצאת את אמא שלי. כמעט אין עליה דם, אבל השפתיים שלה כבר כחולות, והלבן בעיניים שלה אדום לגמרי, כמו שד מסרט מפלצות דל תקציב. היא בכלל לא נראית אמיתית. ומראה הזומבי המחריד שלה גורם לבטן שלי להתהפך מרוב אימה.

אני חייבת למצוא את טדי! איפה הוא? אני מסתובבת בהיסטריה פתאומית, כמו אז, כשאיבדתי אותו לעשר דקות בסופרמרקט. הייתי משוכנעת שהוא נחטף. וכמובן, התברר שהוא הלך לבדוק מקרוב את מדפי הממתקים. כשמצאתי אותו, לא ידעתי אם לחבק אותו או לצעוק עליו.

אני רצה בחזרה לתעלה שיצאתי ממנה ורואה יד מבצבצת החוצה. "טדי! אני כאן!" אני צועקת. "תושיט את היד. אני אמשוך אותך." אבל כשאני מתקרבת, אני מבחינה בנצנוץ המתכתי של צמיד כסף עם תליוני צ'לו וגיטרה קטנטנים. אדם נתן לי אותו ביום ההולדת השבע־עשרה שלי. זה הצמיד שלי. ענדתי אותו הבוקר. אני מביטה במפרק היד שלי. אני עדיין עונדת אותו.

אני מתקרבת לשפת התעלה ועכשיו אני יודעת שלא טדי שוכב שם. זאת אני. דם מהחזה שלי מחלחל מבעד לחולצה, לחצאית ולסוודר, ועכשיו ניתז כמו טיפות של צבע על השלג הצחור. רגל אחת מעוקמת, העור והשריר התקלפו ואני יכולה לראות פסים לבנים של עצם. העיניים שלי עצומות, והשיער החום־כהה שלי רטוב ונחושתי מדם.

אני מסתובבת. משהו לא בסדר. לא יכול להיות שזה קורה. אנחנו משפחה שנוסעת לטיול. זה לא אמיתי. בטח נרדמתי במכונית. לא! די! בבקשה, די! בבקשה תתעוררי! אני צורחת אל האוויר הצונן. קר. מהפה שלי אמור להיפלט הבל לבנבן. אבל כלום לא נפלט. אני מביטה במפרק היד שלי, זה שנראה שלם ולא מוכתם בדם, ואני צובטת את עצמי בכל הכוח.

אני לא מרגישה כלום.

כבר היו לי סיוטים — סיוטי נפילה, סיוטי שכחתי־את־התווים־באמצע־הופעה, סיוטי פרידה־מאדם — אבל תמיד הצלחתי להכריח את עצמי לפקוח את העיניים, להרים את הראש מהכרית, לעצור את סרט האימה שמוקרן מתחת לעפעפיים העצומים שלי. אני מנסה שוב. תתעוררי! אני צורחת. תתעוררי! תתעוררי־תתעוררי־תתעוררי! אבל אני לא מצליחה. אני לא מתעוררת.

ואז אני שומעת משהו. המוזיקה. אני עדיין שומעת את המוזיקה. אז אני מתרכזת בה. אני מנגנת באצבעות את הסונטה לצ'לו מספר שלוש של בטהובן, כמו שאני עושה בדרך כלל כשאני מאזינה ליצירות שאני מתאמנת עליהן. אדם קורא לזה צ'לו־אוויר. הוא תמיד שואל אותי אם יום אחד נוכל לנגן דואט, הוא בגיטרת־אוויר ואני בצ'לו־אוויר. "וכשנסיים אנחנו יכולים לרסק את כלי האוויר שלנו," הוא צוחק. "את יודעת שאת רוצה."

אני מנגנת, מתרכזת רק בזה, עד ששביב החיים האחרון במכונית נמוג, ואיתו המוזיקה.

זמן קצר אחר כך נשמעות הסירנות.

***

רוצה עוד? בחמישי הקרוב (21.8) יוצא הסרט "אם אשאר" המבוסס על הספר, סלונה מציעה לך אחת משתיים: הזמנה זוגית לסרט, או עותק של הספר במתנה - כל מה שאת צריכה לעשות זה להחליט אם בא לך סרט או ספר. מלאי את פרטייך באחד הטפסים הבאים (לא בשניהם, בבקשה), ואולי תזכי:

 >> 25 הזמנות זוגיות לסרט "אם אשאר", לראשונות שימלאו את פרטיהן כאן. ההזמנה תקפה לרשת רב חן ויס פלאנט לימי חול בלבד  א-ה עד יום 10.9 , וכול עוד הסרט מציג:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה

>> 14 עותקים של הספר "אם אשאר", לראשונות שימלאו את פרטיהן כאן:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה



תגיות:

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה