"פרינסס": מלכודת של ניצול מיני במשפחה

למה הסרט הזה ודומים לו חשובים כל כך? כי הם מדברים על תופעה שחייבים להפסיק להתעלם ממנה, חייבים להישיר אליה מבט, כי הילדים תמיד שותקים, ונפשם נשרטת ונסדקת, לנצח נצחים

27/04/2015
רונית אלוני קבלו עדכונים מרונית
  • בדואר
  • RSS

פרינסס. צילום: ראדק לאדצ׳וקאורי פפר ושירה האס מתוך הסרט. כשהגבולות נחצים. צילום: ראדק לאדצ׳וק

"יש לי 1500 פציינטים", אמר לי לאחרונה חבר שהוא גם רופא משפחה. "אז את רוצה לומר לי שבערך 300 מהם עברו ניצול מיני במשפחה הקרובה או המורחבת?"

"כן", אמרתי, "ואתה כרופא משפחה לא מודע לזה, לא שואל על זה ולא לוקח את העובדה הזאת בחשבון כשאנשים מתלוננים בפניך על מיני מיחושים כרוניים או מחדשים מרשמים לתרופות פסיכיאטריות שונות, תרופות לשינה או הרגעה ותרופות נגד חרדה".

הסרט "פרינסס" השאיר אותנו נטועים במושב בסינמטק מבלי יכולת לקום ולצאת מהאולם. בן זוגי היה מלא כעס, כעס אותו הוא לא ידע לאן להפנות.

טלי שלום עזר, היוצרת האמיצה, העזה להתמודד עם הנושא הכאוב הזה, המדיר שנה, המעלה את הפחדים הדמוניים שלנו – שבתוך המרחב הכי מוגן שלנו, במשפחות הכי נורמטיביות, עם א/נשים שכמונו, דברים כאלה יכולים לקרות ממש מתחת לאפנו.

אני יצאתי מהסרט כשכל גופי מכווץ והופך לקשר בלתי ניתן לפרימה. הרגשתי איך הקשר הזה בבטן הולך ומסתבך לאורך הסרט. ידעתי לאיזה סרט אני הולכת אבל לא ידעתי עד כמה הוא יעבוד על נימי גופי ונפשי באופן מקביל למה שקורה לילדה בסרט, ההולכת ונלכדת בחוטים בלתי נראים לה, הנטווים סביבה בצפיפות  שלא תוכל לצאת ממנה.

והיא בתמימותה מנסה עוד לפרפר החוצה, להזעיק עזרה בקול ענות חלושה - שלא נשמעת, שהופכת להאשמה על ידי אמה, עד שהיא נדמה ונכנעת למארג המפותל והמבלבל הכולא אותה ואונס אותה.

פרינסס. צילום: ראדק לאדצ'וק

אחת הדרכים להתמודד עם מצב בלתי אפשרי כזה, בו בוחרות ילדות (וגם ילדים, כן, גם להם זה קורה) היא להתנתק מעצמם, מגופם, בעת האירוע.

המנגנון הזה מדמה שרק הגוף עובר את החוויה הבלתי נתפסת הזו, בעוד הנפש ממלטת את עצמה לאי שם, מרחפת בחלל ומייצרת מציאות דמיונית, הזויה, אחרת מהמציאות אותה היא אינה יכולה להכיל.

הבמאית טלי שלום עזר יצרה את המציאות המדומה הזו בדמותו של חבר דמיוני, המספק לילדה אדר בת ה-12 (שמגולמת על ידי השחקנית שירה האס) את מה שהיא מרגישה שחסר לה עצמה – חבר בדמותה ממש, חופשי ממנה ללכת ולבוא, ונמצא אתה ברגעים שהיא זקוקה לו.

כשהגבול הדק נחצה

יחסים משפחתיים הם אינטימיים במהותם, אהבה ומגע הם חלק בלתי נפרד מהם, משחקי מגע, צחוק וטיזינג יכולים להיות לגמרי מותאמים עד שהם עוברים את הגבול הדק הזה – אך הכל כך ברור הזה. שני הצדדים יודעים שהגבול נחצה – הפחד והחרדה מסמנים אותו, הבוגר האחראי הוא זה שצריך לעצור ולסמן אותו הילד/ה יודע/ת  אך לא יכול/ה לעצור – כי היא רק ילדה, רק בדיעבד היא תשפוט את עצמה ותאשים את עצמה.

בישראל חקרו פרופ' צבי איזיקוביץ ופרופ' רחל לב-ויזל  10000 ילדים בין 2011-2013 ומצאו ש18% מילדי ישראל עברו פגיעה מינית משמעותית, זה אינו מיעוט, זה אינו נדיר, זה לא קורה רחוק מאתנו, זה על ידנו, בכל מקום, אצל הקרובים ביותר אלינו. הנושא הזה צריך להיות לנגד עיננו בכל יום ובכל שעה כדי שנדע לזהות, להתריע, להציל את הילדים שהם טרף לנסיבות – הפוגעים אינם מבחינים בין בנים לבנות, בנים צעירים נפגעים לא פחות מבנות והם עוד יותר מושתקים ולכן עוד פחות מטופלים.

הסרט "פרינסס", וכמוהו גם "הרחק מהעדרו" של קרן ידעיה שעומד לצאת לאקרנים, עוזרים להעמיד את הנושא במרכז השיח הציבורי.

כדי שנפסיק להתעלם, להסיט מבט ולהרגיע את עצמנו שזה קורה רק אצל האחרים, הרחוקים, אלה שהם לא כמונו. שניזהר, שנזהיר, שנאזין לכל רמז, ונאתר כל סימן כי הילדים שותקים, מוותרים, מגוננים על ההורים והמשפחה המורחבת, בטוחים שלא נאמין להם, ונפשם נשרטת נסדקת ולפעמים ממש מתרסקת לנצח נצחים.

הכותבת היא דר' רונית אלוני מומחית בטיפול ושיקום מיני וזוגי וטיפולי סרוגייט, מרצה במחלקה ללימודי המשך ברפואה באונ' ת"א.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה