פרידה ממיכל מודעי

כשסמדר סלומון הגיעה לראיין את מיכל מודעי ז"ל למוסף של "הארץ", היא רכשה חברה לכל החיים. הספד לאישה שהגדירה מחדש את היופי הישראלי, גם מבפנים

04/03/2012
סמדר סלומון קבלו עדכונים מסמדר
  • RSS
» ביקשה מילדים לאהוב את עצמם. מודעי (צילום: זיו שדה)

"העשייה ההתנדבותית שלי היא עבורי העיקר בחיים", אמרה לי מיכל מודעי לפני כארבע שנים בראיון למוסף מיוחד של הארץ שעסק ביופי ופלסטיקה. פנייתי אליה נראתה בעיני רבים כמועדת לכישלון מראש. "היא לא תסכים להתראיין בנושאי יופי", "היא לא תרצה לקשור את שמה לעיסוק ביופי כשהיא עסוקה בעשייה ציבורית." מודעי, כפי שמאוחר יותר הכרתי כמיכל האדם. לא רק שהסכימה, אלא הילכה בתבונה בין שני הצדדים באישיותה – האישה היפה, מלכת היופי השנייה של ישראל, והאישה שצברה 40 שנים של עשייה ציבורית והתנדבותית.

היום תובא למנוחות מיכל מודעי שהלכה לעולמה בגיל 81, ואחזה במספר תארים – אם וסבתא לשני ילדיה ולנכדיה, אלמנתו של יצחק מודעי, פעילה חברתית בתחום מעמד האישה ונשיאת כבוד של ארגון ויצו העולמי שזכתה בשנת 99 בפרס ראש הממשלה לפעילות התנדבותית, וכמובן מלכת היופי השנייה של ישראל בשנת 1951.

מודעי החלה במסלול העשייה הציבורית עם בחירתה למלכת היופי של ישראל, אז נשלחה לחו"ל למסע גיוס כספים לטובת העולים שנקלטו בארץ באותה תקופה, ומאז כאילו דבק בה חיידק והיא הקדישה את חיי לעשייה ציבורית והתנדבותית. גם בשנותיה האחרונות היה ברור שזה מה שהיא עושה ועושה טוב - היא פועלת ומתנדבת בלי להלין. לה כך היה נדמה אין הפריבילגיה הזו לא לעשות.

"העשייה," אמרה לי אז, "באה מתוך תחושת שליחות, מהאמונה שאנשים ששפר גורלם צריכים לעזור לאלה שמצבם קשה יותר, לכן אמשיך בפעילויותיי כל עוד אוכל." אמרה ועשתה ומלבד היותה מעורבת בכל הנעשה בויצו, כשהיא טסה בעולם, פעילה בארץ מלשכה ששמורה לה במשרדי ויצו ולא נותרה שוממת. במקביל התנדבה בביה"ח שניידר לרפואת ילדים והקימה את המעון הראשון בארץ לנשים מוכות.

פני היופי

ישנה איזושהי אי נוחות לדבר עם אדם בעל רקורד ציבורי שכזה על נושא כמו יופי. לעיתים זה נראה פחות ערך ובלתי פמיניסטי בעליל. ובכל זאת היה משהו שם שאפשר לאישה שהפכה שם נרדף לויצו לשאת עימה את כל תאריה ולחיות איתם בשלום בתוכה ולא לפחד לדבר על זה.

היא לא ברחה מנושא היופי ולא התכחשה לחשיבותו עבורה כשהיא מודעת למשמעותו בעולם שמקדש יופי, ויחד עם זאת שמרה את העיסוק בו בגבולות הפרופורציה שהתאימו לה. היה לה מספיק אומץ לומר שיופי הוא דבר חשוב ולעיתים מהווה גם כרטיס ביקור, אבל הוא בוודאי אינו קרדום לחפור בו.

"לא הפכתי את היופי לדרך חיים." אמרה לי אז והוסיפה, "אחטא לאמת אם אומר שיופי הוא חסר חשיבות, אך אם  אין ערכים, קסם ואנושיות מאחורי כרטיס הביקור הזה, אזי אין לו ערך."

ומאחורי כרטיס הביקור הזה היא בהחלט עמדה - היא ביקרה בפנימיות ויצו, פגשה את הילדים שם ובבתי חולים וביקשה ממני אז להעביר מסר אחד: "לכל אישה אני מציעה שתלמד לאהוב ולהעריך את עצמה, מהילדים שפגשה במהלך השנים ביקשה גם כן שיאהבו את עצמם בין אם הם נמוכים –גבוהים, שמנמנים –רזים, שם היא אמרה טמון היופי האמיתי.

 

 

 

רגעים מספר הזיכרונות

כל עיתונאי יודע שראיון כתוב שפורסם הוא תמיד יותר מסה"כ המילים המרכיבות אותו. הרבה מילים נאמרות אוף דה רקורד, חלקן נעלמות לתהום הנשייה וחלקן נכנסות לספר הזיכרונות האישי. וישנו את הקשר שנוצר בין מראיין למרואיין, מחוות למיניהן ורגעים מרגשים שלא ניתן לתאר במילים או לפרסם ברבים.

כל עיתונאי יודע שלא עם כל מרואיין זה קורה, לא כל אחד שובה את הלב או מתמסר מהלב וכל ריאיון הוא אחר. עם מיכל מודעי היו את כל אלה. היה חיבוק גדול לפרידה ושיחות טלפון שנמשכו גם לאחר מכן לומר שבת שלום ולשאול מה נשמע.

אני מצאתי אישה שהיו בה כנות, אומץ וגאווה על העשייה שלה עצמה ועל משפחתה, ודי צניעות כדי לא להפוך את הגאווה הבריאה הזו ליוהרה.

הייתה שם אישה יפה, יפה מאוד, עסוקה עד מעל לראש, אישה ששכלה בת בתאונת דרכים ולימים את בעלה, יצחק מודעי, כשבהזכירה אותם עיניה נצצו, אישה שאספה את כל כוחותיה והמשיכה הלאה עומדת מאחורי כרטיס הביקור שבנתה לעצמה.

לפני כשנה שוחחתי איתה לאחרונה והיה לי ברור שמצבה הבריאותי ירוד מאוד. זו הייתה השיחה האחרונה, היום אני נפרדת ואומרת: היי שלום,  מיכל.

>> כל הציטוטים הם מהכתבה "מיכל מודעי, מסבירה פנים" מוסף בבואה, ינואר 2008 הארץ.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה