פרידה וסליחה מאביגיל שלא הצלחתי להציל

אביגיל לביא סבלה התעללות מינית מצד אביה. בבית רות ניסו לרפא אותה אבל השבוע היא שמה קץ לחייה. קרנית נפרדת מאביגיל ונשבעת לא לשקוט עד שיימצא מענה לנפגעות

28/06/2017
קרנית ידיד קבלו עדכונים מקרנית
  • בדואר
  • RSS

אביגיל לביא ז"ל (צילום מפייסבוק)

יום ראשון, בדיוק בשעה הזו לפני שבוע נפגשנו סופסוף בדירה הזו ממנה נפרדת הלילה.

אמרת שכבר אין לך כח, גם לא לדברים הקטנים, לכל הבירוקרטיה הזו שדורשים ממך, לכל הטפסים והאישורים וההמתנות, בהמשך אפילו התחננת שיאשפזו אותך. נראה לי שהבנתי אותך ומיד.

בדיוק הגיעה האחראית ואמרתי לך לומר לה עכשיו עכשיו את כל מה שאת זקוקה לו. לומר לה במה את מתקשה, איפה את צריכה עזרה, ומה את מבקשת כדי שיקל לך על הנפש. תאמרי לה שעכשיו את עוד מסוגלת לבקש עזרה, שרק תכתוב ותזכור, כי יכול להיות שמחר גם לבקש עזרה כבר לא תוכלי בקול, כבר לא תוכלי לכתוב או להביע.

וזה קרה מהר מידי, מחר כבר לא יבוא אלייך. הוא ימשיך איתנו בלעדייך.

שנים אני מנסה להילחם עבור נפגעי ונפגעות תקיפה מינית שאין להם מענה.

שומעת סיפורים, עדויות, חוברת אל ה"קהילה" הזו המושתקת, הלא מטופלת, המוזנחת המיואשת, דלת האמצעים לקיום.

שנים אני מרגישה שנכשלת.

אבל בי נשבעתי, ילדה רכה ויפה, אני לא אשקוט עד שלא תרעד האדמה הזו מתחת לקברים שלכם/שלכן ואח"כ תלטף. לא אשתוק עד שהמדינה תתעורר ותיקח אחריות ותטפל מהשורש המדמם.

לעבריינים, לאנסים, לפושעים הכי גדולים במדינה הזו יש תוכנית שיקום, לנפגעים/ות אין אפילו סל שיקום.

ביום שיסכימו לדבר על זה שלנפגעות ונפגעי תקיפה מינית אין מענה במדינה, ואם יש כזה אז הוא שייך כבר לממסד שמבקש ממך לחכות שנים ברשימות המתנה, לעבור מבחני קבלה לטיפול, שרואה כסף ונוחות וכוחניות וכבר לא פועל כמו פעם מתוך איזו אג׳נדה חברתית שנובעת מחוויות אישית וסולידריות.

ביום שיבינו איך חוסר טיפול ממוקד וישיר בפגיעה זורק את אותם/ן נפגעות/ים לרחוב, לאלכוהול, לסמים, לזנות, לעוני, לרעב, לחולי נפשי, למעון לנשים מוכות ועוד.

אז בינתיים הכי קל להם לטפל בנפגעים/ות לפי התוצר שהם הפכו להיות בשל חוסר טיפול ממוקד בפגיעה.

הכי קל להם לטפל בנפגעים ונפגעות כזונה, כאלכוהוליסטית, כנרקומנית, אנורקסית, כאשה מוכה, כחולת נפש ועוד... אז שולחים אותם לגמילה מכל אלו. כל פעם למקום אחר כדי לטפל בסימפטומים, אבל אף עם הם לא ינסו לטפל בלב הבעיה. בנפגעים ובנפגעות תקיפה מינית שהם.

וזה מה שקורה עכשיו

וזה מה שקורה שנים

ועוד ילדה פרשה, ואני רואה את החברות סביבה שבורות, אחת ועוד אחת ועוד מתאבדת בהפרשי זמנים שלא מאפשרים לעבד את האובדן הקודם ושוב עוד מישהי פורשת.

הן נשארות בודדות, שאריות פלטה של אלו שוויתרו בסוף בלית ברירה, נכנעו למציאות המפקירה במדינה, אלו שניסו בכל הכח, צעקו, הסבירו, ביקשו מענה מהמדינה, מהרשויות, מאיתנו, ממני ובסוף התאבדו.

סליחה, אביגיל, סליחה ילדה יפה.

אני לא מצליחה לעכל עוד.

סליחה ששוב, גם הפעם, איתך לא הצלחנו, לא הצלחתי.

הסליחה שלי לא שווה, אני יודעת...

 מודעת אבל על אביגיל לביא ז"ל (פייסבוק)

אביגיל מתה ואין שבעה אתם שומעים? אתן שומעות? אין מי שישב עליה שבעה

כמעט אף אחד לא שמע אותה כל השנים האלו וגם עכשיו אנחנו לא מאפשרים לה את הכבוד הראוי

אביגיל מתה ואין שבעה והלב שלי נחלש ואני מסרבת לקבל את זה' זה כ"כ נורא.

אביגיל מתה ואין אפילו שבעה אבל כולם רוצים לדבר על זה פתאום זה הטבע האנושי להזדעזע לרגע אחרי, להזיל דמעה, להתעורר, אחרי.

אחרי שכבר מאוחר עבורן, ונח לחברה שלנו לשמוע. הן לא איזה אייטם שירוץ יומיים וישכח. יקשט איזה טור בעיתון או ברשת, 5 דקות כתבה בטלוויזיה.

המציאות הזאת היא לא צהובון. זה הרבה יותר רציני מזה, ולא נראה שמישהו קולט כבר שנים.

איפה כולכם ביום יום? אף אחד לא חושב על מאיה שהחליטה לשים קץ לחייה, על גלית, מורן, סיון, רותם ועל עוד רבות אחרות.

למה אף אחד לא שואל למה הן עשו את זה ואיפה הבעיה?

אני אומר לכם - אין היום מסגרות לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. פשוט אין במדינה הזו.

יש רק לעבריינים, לפושעים, לאנסים ועוד תוכניות שיקום. לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית אין.

הן נזרקות לרחובות, לאשפוזים פסיכיאטרים, עוברות התעללות קשה, בידודים, קשירות... וכל זה רק מחזק את הטראומה, מלבה אותה, אן פה שום חמלה, חיבוק וריפוי.

לא עוזרים להן להחלים, רק מעצימים את הטראומה עד שהן לא מסוגלות יותר ומתאבדות. בחסות המדינה. תחת הידיים של אלו שנרדמו ולא מוכנים להתעורר כי זה לא נח, כי זה מאתגר.

למה אף אחד לא מקשיב גם אחרי שזה קורה ועושה עם זה משהו?

כי זה לא חלק מהמציאות היומיומית של אנשים מסביב. רק של אלו המתנדבים, עובדים בזה, החברים, המשפחה הקרובה ועוד... וזה בסדר.

אבל אסור לנו לשכוח שהאבדון הזה הוא חלק מהמציאות של עשרות אלפים מידי יום. גברים ונשים. וממש עכשיו במקביל 3 נשים התאבדו. מה עוד צריך כדי שהמדינה תתעורר?

הן תלויות על הקצה יום יום. הן שם מתאבדות בכל מילה. בכל תנועה. בכל הברה. בכל נשימה. בכל מחשבה. בכל נגיעה. בכל שתיקה.

אל תאפשרו לזה לקרות שוב.

אביגיל מתה ואין אפילו שבעה אבל כולם רוצים לדבר על זה פתאום, רק לדבר, לא באמת לגעת

אביגיל מתה ואין אפילו שבעה אנחנו, האחיות שלך, נתכנס לשבת עליך אחד משבעה. לזכור אותך, לשיר, להקריא ולספר עליך




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה