פסטיבל הסרטים בירושלים 2018

מה מחכה לכם באירוע התרבות המדובר של השנה? לא מעט סרטים נהדרים, מרגשים ומעוררי השראה. אנחנו מחלקות כרטיסים אז אל תפספסו!

15/07/2018
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-35 בירושלים, רוקח גם השנה, מרקם ייחודי מאוד של סרטי איכות לצד אירועים מיוחדים הנמשכים לאורך תשעה ימים ומייצרים קטלוג בינלאומי מסקרן ועשיר. הקומבינציה של סרטים משלל ז׳אנרים ומדינות, לצד סרטים היסטוריים וחברתיים, מאפשר הרחבת דעת בטווח תאריכים ממוקד, מעין חגיגה קולנועית אמתית לשוחרי קולנוע ולא רק. כדי לעשות לכם קצת סדר, אתן הצצה למספר סרטים שלכדו את תשומת ליבי. המלצתי היא: תפס אתכם מה שכתבתי? לכו על זה. לא תפס? סננו והמשיכו הלאה, לסרט הבא, שאולי לא נכלל בסקירה הזו אבל סיכויים טובים שאם הוא קרץ לכם מהתכנייה, זה לא סתם.

אל תפספסו את נשיקת הפרידה הקולנועית משנטל אקרמן

נתחיל עם מה שבעיני, גולת הכותרת של הפסטיבל הנוכחי: מחוות הפרידה, ליוצרת הקולנוע שנטל אקרמן ז״ל, שהתאבדה לפני שלוש שנים והיא בת 65 בלבד. אקרמן, הייתה במאית, אמנית ופרופ׳ לקולנוע באוניברסיטת CUNY בניו יורק, בת לניצולי שואה. בעבודותיה היא לא רק יצרה קולנוע, היא גם חקרה קולנוע ולכן נוכחים ביצירותיה אלמנטים ייחודיים, כמו, היבטים פילוסופיים רבים, שחוקרים את הקשר בין קול לתמונה (לרבות אזורים ״מתים״) וחוקרים באופן עמוק ואישי את אופני המבט (לעיתים הסטטי ולעיתים הנשי, כאחד). כדוברת שפה ייחודית, אקרמן לא הייתה נאמנה לז׳אנר מסוים. היא יצרה תיעודי ועלילתי, ארוך וקצר, ניסיוני ומסורתי ובסה״כ יצרה בחייה למעלה כ40 סרטים, כל אחד מהם נועז ומיוחד בדרכו ועם חלקם התארחה בעודה בחיים בפסטיבל ירושלים.

ברצועה המוקדשת לה כמחוות פרידה, נבחרו תשעה סרטים מייצגים (דרום, ז׳אן דילמן/רחוב דו קומרס 23/בריסל 1080, חדשות מהבית, לא סרט משפחתי, מהמזרח, סביב ז׳אן דלימן, שם למטה, שנטל?, שנטל אקרמן מאת שנטל אקרמן), דרכם אנו נפרדים מאחת היוצרות הבולטות של המאה הנוכחית. והמלצתי, היא אחת: אל תפספסו את נשיקת הפרידה הקולנועית הזו משנטל אקרמן.

ז'אן דילמן צילום יחצ

לפני שניגש לדבר על יצירתה של אקרמן, חשוב להכיר את הפמיניזם החריג שלה. ואי אפשר לדון בסרטיה, בלי להבין את תפיסת עולמה הייחודית- נשית שמקבלת צורות והשתקפויות בסרטיה. על אף שהייתה מחוברת לפמיניזם, היא ביטאה את המרחק בינה לבין הפמיניזם המוכר והדגישה את ריבוי צורות הביטוי שצריך לאפשר לנשים לבטא בדרכן (אין פמיניזם אחד). "כאשר אנשים אומרים שיש לסרט שפה פמיניסטית, זה כמו להגיד שיש רק דרך אחת בה אישה יכולה לבטא את עצמה״ אמרה לכן לא מפתיע שבסרטה הידוע ביותר (שאף יוקרן במסגרת המחווה לזכרה), ז'אן דילמן (1975), סרט שהשפיע על תפיסות הקולנוע המודרני, אקרמן מאתגרת את הצופים, בסדרת שוטים ארוכים המתעדים את שגרת חייה של אלמנה צעירה, אם לבן ועקרת בית המתגוררת בבריסל. הסרט שנמש כשלוש שעות, מציג את תפקידיה של האישה באמצעות הפעולות הקטנות. הסרט אינו מחפש את המהלך הסצניוטיבי ואינו מרבה במילים אלא יוצא מתוך הנחת הפעולה, לקשת ריטואלית ובכך מכניס את הקצב לעולם, שבתפיסה היפר-ריאליסטית, היה יכול להידמות לנדוש

פעולות טריוויאליות מצליחות בהנצחתה המופלאה של אקרמן, לקבל ממשות ומשמעות הפעולה עצמה על כל פרטיה הקטנים אינה יוצאת מן התה אלא מבססת אותה: צעדים. דלת נפתח, דלת נסגרת. חושך, אור. כל אלו מבטאים את המעשה גם אם לא נראה את המעשה. הפעולה המדויקת והמונוטונית, מצליחה לסייע לנו להשלים פערי מידע, לאפיין את הדמויות ואף לכתוב בראשנו א הסיפורים. המילים כאמור, מדודות. סדר יום קבוע, תוך ריטואל קפדני שמוצג לנו לפרטי פרטים עד שעולמה שלדילמן יוצא מכלל שליטה. הסרט שמצולם בין כתלי הבית, נפתח במטבח. זירה מרכזית של פעולות לעקרת הבית. אבל זו אינה אלא הצצה קולנועית מאתגרת כשבקצב הפעולות אנו מגלים שז'אן דילמן, היא לא רק עקרת בית אלא גם זונה, שיחסי המין הם חלק מהריטואל השיטתי העקר של פעולותיה המחושבות היטב. בהדרגה איטית, דמותה של דילמן מתגלה כמורכבת, עם מספר רב של תהודות היסטוריות, חברתיות וקולנועיות, שעוזרות לבטא באמצעותה את מנגנוני הכניעה הנשית. הסצנה באמבטיה אחרי שאנו מבינים שקיימה יחסי מין בתשלום, היא סצנה שוברת לב.

שוב ושוב מתוך אותו ריטואל קפדני, דילמן מנסה לנקות את עצמה. לשפשף ובנו הצופים נבנה המנעד הפסיכולוגי המרסק. גם כאשר מגיעה תפנית עלילתית אוונגרדית, היא חלק מסדר היום שם ואנחנו כבר בעיצומו של מסע מרתק אל נפש הגיבורה. אקרמן עוסקת בסרט בייצוגים ריאליסטיים, צורה אשר מבוססת מבחינה היסטורית, על תפקידיה המקובלים של האישה. כדי לפעול בתור מחווה פמיניסטית ובו זמנית להרגיז או לאתגר את ההגדרות הכובלות של החיים המודרניים, היא מעצבת ייצוג, היא בונה מפרט מורכב, טכנית ומחשבתית. המצלמה מתעכבת ולא מתביישת לחתוך כדי להגניב את תשומת ליבנו לנדרש. הקומפוזיציה נקייה וסימטרית. יש בכל אקט בסרט המטלטל הזה כמו גם בסרטיה האחרים, מבע של חירות נשית, שאינו בא להתגונן או להתחנף לתאוריות כאלו או אחרות אלא פשוט להיות הכי אותנטי שאפשר, להשתמש במרחב הקולנועי, לא להתיימר אלא הראות את הדבר עצמו כשהסרט דן במחיר שנשים משלמות בשל הנורמות הבורגניות-אירופאיות.

סביב ז׳אן דלימן (1975), שאף הוא יוצג במסגרת מחוות הפרידה בפסטיבל, מאפשר לצופים להציץ אל מאחורי הקלעים על תהליך היצירה של הסרט הנועז ז׳אן דלימן, על עבודתה הייחודית של אקרמן שביימה את הסרט כשבקושי מלאו לה 25, כשצוות ההפקה כולו נשים. הסרט שצילם סאמי פריי, חושף נקודת מבט נדירה, אינטימית ומעמיקה על היצירה. כשברור כבר אז שאקרמן היא לא עוד יוצרת קולנוע סטנדרטית. כל פריים שלה חרוט במבנה של קומפוזיציה שמנסה להתחקות אחרי הזמן, המרחב והצליל. אפשר לומר שאם הקולנוע הייתה ספרות, חלק מסרטיה של אקרמן, היו ספרי שירה ואני מוצאת בהם אינטימיות רבה, חשיפה על חושית והמון רגישות.

אם נסתכל על המטאפורות האקוטיות ששזורות כטקסטורה, ב"שם למטה", למשל, הרי שנמצא יצירה מובנית, שוט עוקב שוט, כשלמרחק של המצלמה, לתנועת העריכה, לצללים וכמובן לרעשים, יש תפקיד.

אקרמן כלל לא רצתה לעשות סרט על ישראל אבל באמצע שנת 2005, היא הוזמנה ללמד באוניברסיטת תל-אביב ולקחה עמה מצלמה. את המצלמה היא ממקמת בדירתה, שם היא מצלמת מחלונה את חלונות השכנים ומקריאה קטעים מיומן שהיא כותבת – יומן ובו הערות על יהדות, על קולנוע ועל משפחתה כאשר עבודת המצלמה, ממלאת תפקיד מרכזי בקביעת הטונים המהורהרים. היצירה הזו שכולה מסתורין אסתטי, מעניקה מבט מציצני שכולו בנוי מתצפיות על מחוות טריוויאליות (על סף הריטואליות). חלון, ווילון, גגות, מרפסות, נוף אורבני כלוא במטווח המבט של חלון, כל אלו ועוד, מסדרים את היומיום לסצנה חדשה. סצנה שאינה נדרשת למיזנסצנות של הדוברת. אם תרצו זהו יומן מצולם, שיוצא מהקונקרטי אבל הוא עושה זאת באמצעות ״גילוי״ המודחק, היומיומי.

ארץ מתוקה צילום יחצ

חבויה כאן גאונות. קחו למשל את קול ציוץ הציפורים, רעשי הרחוב, רכבים חולפים (צפצוף), מים זורמים, כלים בכיור, צעדים, עלעול דפים, מצית גז, טלפון מצלצל... כל אלו ועוד הרבה (לאו דווקא לפי הסדר הזה), הם פסקול חינני של הקיום. פסקול שנדמה, שאלמלא המצלמה של אקרמן, שמבקשת לעצור את התנועה, היינו ברוב טמטום, בשחצנות הזמן, מפספסים. בהמשך היצירה (שאורכה 78 דקות), אנו מתוודעים אל השפה, אל הדוברת שאינה אלא בלתי נראית. בכך אנו מושלכים באופן הכי פשוט והכי טבעי, אל עולמה הפנימי. האם חשבתם פעם על האפשרות, שעצם זה שאנחנו ״נראים״ הופך אותנו לחיצוניים? שעצם הנראות, משטיח, את המהות הפנימית העמוקה והכמוסה ביותר שלנו? והרי זוהי סתירה מובנית לכל מה שאנו מכנים ״קולנוע״ וכאן החידוש, באלמנט הוויזואלי השונה של החשיפה, זו שמאתגרת את הצופים. הקול הוא צליל והפנים היא שפה והדיבור אינו אלה המרחק ביניהם. נדמה כי המלים אינם אלא עלים מלבלבים, על עץ התודעה. וביומן המבט של אקרמן, יש המון גירויים והמון מחשבות מצולמות, לצד שקט וקולות ודיבורים שאינם אלא דיבור. ים ושמיים, אינם אלא טוויסט דרמטי בעלילה.

והנה, וידוי קטן. לכתיבת הסקירה הזו, ביקשתי מספר לינקים, לסרטים שבצעירותי לא היה לי סבלנות לראות. רק כיום, כשאני קרובה לגיל ארבעים אפשר לומר שגיליתי את אקרמן מחדש ושתמיד תצבוט לי העובדה, שהיא הייתה במרחק נגיעה, בת זמני ממש, וכאילו חלפה לידי והחמצתי. מצד שני, הרי בשביל החמצות מהסוג הזה, קיים הקולנוע, שהוא סוג של נצח קטן וקיימות המחוות והפרידות. אז תנו לשנטל את קוד המציאות לעולמכם, תעשו טובה ולכו לאחד הסרטים במחווה הזו. כל סרט בדרכו, יבקש ממכם מאמץ אדיר ולא שגרתי של פעולת צפייה או כמו ששנטל הגדירה במדויק את סרטיה ״הם אינם נוטלים מזמנו של הצופה אלא מעניקים לו אותו״.

פרה אדומה, הד וגאולה- קולנוע ישראלי

פרה אדומה, צילום: בועז יהונתן יעקב

כדי לסבר את העין, בקטגוריית הקולנוע הישראלי, יוקרנו השנה 15 סרטים עלילתיים ותיעודיים לצד ארבע הקרנות מיוחדות וסה״כ הפרסים בתחרויות השונות יגיע השנה ל 700,000 ש״ח.

פרה אדומה- בפתיחת סרט הביכורים של ציביה ברקאי יעקב, נולדת עגלה אדומה כשרה ונדמה כי הסמל היהודי, הסממן המובהק לגאולה לעתיד לבוא, אינו אלא סמל גם למשיחיות הפנימית של הגיבורה, כגואלת עצמה. בנימינה (אביגיל קובארי) היא צעירה דתית יפהפייה יתומה מאם ובתו של יהושע (גל תורן), רב משיחיסט לאומי, ימני קיצוני. יחסי אב-בת נרקמים על רקע ההתנחלות סילאוון שבמזרח ירושלים, כשבנימינה מתאהבת ביעל (מורן רוזנבלט שמועמדת לפרס אופיר על תפקידה בסרט) בת שירות ומעצבת את תודעתה. בין משובת נעורים נשית ומתפרצת (טבילה במקווה ליפתא, עישון ג׳וינטים, חרדות קיומיות והמון תמימות), חלים תהליכים שמעמידים את הגיבורים במבחן.

את המשפט ״אז עכשיו אני רוצה שנדבר באמת. אני רוצה שתגידו לי מה אתן באמת חושבות על יחסי אישות. בלי לצנזר, בלי לחשוב. מה שעולה לכן בראש״, תשמעו בשלב מסוים בסרט פעמיים, כשאלה המופנית, בקול נשי ברור ורהוט (של מדריכה? רבנית במדרשה?) אל קבוצת נערות דתיות מתבגרות, וכך שוזר התסריט החכם של פרה אדומה, רצף שאלות על התבגרות נשית במסגרת שגרה דתית. באלמנטים רציניים אך גם ציניים להחריד, משרטט התסריט את הדיוקן של הדמויות כשהקשר המתפתח לסימבול הפרה האדומה, ניצב ברכזו. זהו סרט שמומלץ להתעכב עליו.

''הד'' צילום יחצ

''הד'', סרטם של עמיקם קובנר ואסף שניר (גילוי נאות, שניר הוא בן זוג של חברתי ושותפתי, יוצרת הקולנוע יעל קיים), הוא סרט פואטי ועדין, שבמרכזו זוג סטנדרטי שמערכת הנישואין האידילית שלהם נסדקת כאשר אבנר (יורם טולדינו שמועמד על תפקידו זה לפרס אופיר), מתחיל לחשוד שאשתו אלה (יעל אבקסיס הנפלאה) בוגדת בו ומתחיל לבלוש אחריה. הסרט שיכול היה להיות עוד קלישאה על חיי נישואין, מציע פרשנות טרגית וייחודית ל״בגידה״, פרשנות שמזכירה במעט, את התפיסה של הפילוסופית של עמנואל לוינס ״בגידה נאמנה״. כשבני הזוג בסרט, הם הד או השתקפות, חירות או נטל. מטאפורות רבות מלוות את הדרמה הריאליסטית שהמבע הקולנועי בה אסתטי, מאופק ומוקפד כאשר, יעל אבקסיס, בתפקיד אלה, מצליחה לחבר ברגישות, בין בשלות נשית לרעננות פיכחת, מנעד שקשה לדייק בו כאשר מדובר באישה במשבר רגשי שצריכה לתפקד כרגיל.

גאולה סרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב, הוא סרט שכבר זכה לפוקוס בשל הזכייה האחרונה של הגיבור הראשי, משה פולקנפליק, בפרס השחקן בפסטיבל קרלובי וארי האירופאי, ולכן אין ספק שהוא יזכה לנוכחות בולטת גם בפסטיבל ירושלים. במרכז הסרט אלמן חוזר בתשובה (פולקנפליק), שמגדל לבדו את בתו היחידה שחולה בסרטן. כדי לממן את הטיפולים, הוא מחליט לאחד את להקת הרוק בה כיכב בעברו. למרות הייצוגים הרבים של חרדים בקולנוע, העיסוק בייצוג של בעלי תשובה זוכה לפחות נוכחות ולכן הסרט הזה הוא אבן דרך חשובה לקולנוע עם ייצוג אחר. יוסי מדמוני הוא אחד מיוצרי הקולנוע הייחודים בנוף הקולנוע הישראלי (את סרטו ״מקום בגן עדן״ שיצא בשנת 2013 מאוד מאוד אהבתי) וברזומה של צלם הקולנוע הבכיר בועז יהונתן יעקב, נוכחים לא מעט יצירות קולנוע חרדיות שצילם. השילוב של השניים ביצירה הנוכחית, לרבות השפה הייחודית שהם מייצרים יחדיו, הופך את הסרט הזה לסרט שאסור לוותר עליו.

מסביב לעולם בתשעה ימים

אל תיגע בי צילום יחצ

למעלה מ-180 סרטים מ-60 מדינות שונות, יוקרנו השנה בפסטיבל ירושלים, כש-11 מתוכם ישתתפו בתחרות הבינלאומית.

בין הסרטים שיוקרנו, "אל תיגע בי", סרט הביכורים של יוצרת הקולנוע אדינה פינטילי, הזוכה הגדול של פסטיבל ברלין, סרט המהלך על הגבול הדק – עד כדי שקיפות שבין התיעודי לבדיוני. בסרטה יוצאת פינטילי יחד עם גיבוריה למסע חקירה תרפויטי של הגוף והמיניות החותר לשחרור האינטימיות האנושית. בשנה שבה הגיע לשיאו קמפיין MeToo# ניתן לראות בסרט תשובה קולנועית מורכבת ומקורית המעמיקה את השיח העכשווי על גוף, יחסים ומיניות תוך חתירה לשחרור האינטימיות האנושית.

סרט מסקרן נוסף, הוא הזוכה במסגרת ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן הוא ״גבול״ סרטו של עלי עבאסי, מגולל את סיפורה של טינה, עובדת מכס שמצטיינת באיתור מבריחים באמצעות חוש ריח יוצא דופן.  מית וזוכה ליחס הוגן וחברי עד שמגיע למקום, בעל אדמות חדש, גזען ושתיין, ומאיים על חייו. סם יורה בו ונמלט עם אשתו אל הערבה. מכאן מתפתח מרדף שילמד את משתתפיו שיעור מסוים על חוק וצדק. מתוך הנופים הפראיים, צבעי האש והאבק ומבנה העלילה הקלאסי מתמקד המערבון שלפנינו במפגש של הספר הגיאוגרפי והמוסרי עם מערכת הצדק, בעימות שבין חוקי השבט לחוקי המדינה. עימות זה אינו מגיע לסיום חד-משמעי אך המפגש בין התרבות הילידית, למערבית, משנה את הצדדים לעד. על הכתפיים שלה- סרטה של אלכסנדריה בומבך, מציע דילמה קשה כשנאדיה מוראד נחושה לדבר בשם העם היזידי שמצוי בסכנת השמדה עלידי לוחמי דעאש. הסרט נפתח בשוט המוני ייחודי כשהמצלמה ממוקמת טפח אחד מעל ובהמשך עובדת על קיטובים ייחודיים ופריימים נקיים ושוזרת בפנינו סיפור יוצא דופן. וירוס טרופיקל, היא אנימציה בשחור לבן, על הזרע האנושי, והוא מציע פסקול מוסיקלי נפלא ממש.

החיים של אגפא צילום: יואב קוש

בין ההקרנות המיוחדות כמחווה לקולנוע הישראלי, ניתן יהיה לצפות בשחזור הדיגיטלי, לסרט המיתולוגי החיים על פי אגפא, קלאסיקה ישראלית שכתב וביים אסי דיין ז״ל. הסרט משנת 1992, למי ששכח, עוקב אחר 12 שעות בחייהן של שלל דמויות הקשורות לפאב התל אביבי "בארבי". הזירה והמפגש מהווים מעין מיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית בראשית שנות ה-90. כשלאורך לילה אחד מתנקזים למקום כל הסממנים המיתולוגיים של החברה הישראלית.\

לצד אלה, יוקרנו סרטים ישראלים ובינלאומיים, עלילתיים ותיעודיים, קצרים ובאורך מלא, רובם ככולם, שווים מבט. כשבתחרות הישראלית- תיעודית, חשוב לציין, בולטים כותרים רבים וביניהם, סרטו המסקרן של תומר היימן יונתן אגסי הציל את חיי על יונתן אגסי, אחד מכוכבי הפורנו הגדולים בעולם וסרטו של דן שדור קינג ביבי שמספר על עלייתו לשלטון של בנימין נתניהו כפי שהוא משתקף מבעד לארבעה עשורים של הופעות תקשורתיות בלתי נשכחות ששינו את ישראל לעד.

עצמאות ונוסטלגיה בפארקולנוע

פארקולנוע צילום: תמר מאיר

גן העצמאות הוא פיסת דשא נוסטלגית אורבנית עבור כל ירושלמי ובמיוחד עבור בוגרי בית הספר הניסויי הסמוך. כבוגרת ביה״ס הזה, גן העצמאות זכור לי לטובה, מריצות למרחקים ארוכים בשעורי ספורט, איסוף צנוברים ושיחות דשא, תוך כדי השתרעות ורביצה כאילו אין מחר (ואפילו כתבתי, על גן המתבגרים הזה, שיר). את התמהיל המצוין הזה, משלבים השנה במסגרת פסטיבל ירושלים עם נוסטלגיה קולנועית משובחת לא פחות, לצד בכורות חדשות וסרטי אנימציה ובעלות של 20 שקלים בלבד. בין הסרטים ששווים אהבה ממבט שני, ביג לבובסקי של האחים כהן, גריז של קלייזר, מלתעות של ספילברג, הצעקה ההיסטרי של קרייבן ואבא גנוב של יהודה ברקן. לצד אלו כאמור, תכנית עשירה ורב תרבותית הכוללת את אינדיאנה ג׳ונס בליווי התזמורת הסימפונית של ירושלים, פאנל עם כוכבי הסדרה שבאבניקים וגיחה מוסיקלית של פלד מסצנת ההיפ הופ המקומית. לצד אלו, עוד המון שלגרים לאורך ימי הפסטיבל או בקיצור, תצטרכו לקפוץ לגן להגיד לי שלום (כי נראה שהולך להיות מאוד מפתה לשרוץ שם).

פארקולנוע צילום יחצ

לסיכום, התמונה שנתתי כאן היא על קצה המזלג, הפסטיבל שיתקיים בין ה26.7-5.8 גדוש אירועים קולנועיים, אייקונים בינלאומיים ומגוון עשיר ושופע של יצירות קולנועיות. כך ששווה גם הקיץ, להתאמץ לעלות לעיר הקודש והבירה, עיר הסתיו הנצחי.

אנחנו מחלקות כרטיסים זוגיים לסרט פתיחת הפסטיבל "הבלתי רשמיים", יום חמישי ה-26.7 בשעה 20:00. יש לאסוף מקופת הסינמטק שפתוחה החל מהשעה 10:00 – עד כמה דקות לפני תחילת הסרט. 

אנחנו מחלקות כרטיסים זוגיים ל"פארקולנוע " ביום שבת 28.7. יום פתיחת הפארק. כרטיסים יהיו בקופת הפארק.

מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה