פסח בלי קסמים

ארבע שנים אחרי שאיבד את אביו, בעז גאון מוכן להיות אב הסדר לראשונה בחייו. את התפקיד הוא מקבל ביראת כבוד, התרגשות מחודשת והמון געגוע

05/04/2012
בעז גאון קבלו עדכונים מבעז
  • RSS
» החיים תמיד יחיו והמתים תמיד יידומו. גאון

סדר פסח היה דרכו של אבי להגיד – "אני הקוסם הגדול של המשפחה הזו". כשארצה אשלוף יונה, כשארצה אהפוך ביצה לפקק, כשאחליט אוריד כובע גבוה ואשלשל בזהירות יד פנימה ואמשש את התחתית החסרה עד שאשלוף משם קריאות התפעלות, ואת הערצת הילדים, ואת מבטה המחויך והסולח של אשתי. שראתה בשעתה, כמו שאומרים, כמה קסמים יותר מדי.

לעסק הזה היו אפילו מדים. הם כללו חולצה לבנה ונטולת צווארון שדאג לגהץ (קרי, לשלוח לגיהוץ) כשבוע לפני פסח; ומכנסי קורדורוי כחולים מהסוג המשובח, של איזה מותג עלי כזה או אחר; ובעיקר כובע אחד גבוה ולבן, מעין פירמידה קונוסית ומכוסה בפרווה שבסופה פונפון ליצני, שהיתה מתיישבת לו על הראש כמו פלטת עץ על ראשה של פלאחית. תנועה אחת מיותרת לפה, תנועה אחת מיותרת לשם, וכל העסק היה מתמוטט אל תוך איזו צלחת חרוסת. ועם זאת זה לא נפל אף פעם, הפירמידה הזו אף פעם לא קרסה, גם הקסם הזה הוציא את עצמו מהכוח אל הפועל מה"סברי מרנן" ועד הכוס האחרונה, מהכוס הראשונה ועד שהקדוש ברוך פורץ אל תוך חיינו כולנו ותופס את מלאך המוות בגרונו ושוחט אותו כמו גדי שנרכש בתרי זוזי.

מבין כל שירי ההגדה "חד גדיא" הפך אצלנו לשיר העליז ביותר – תארו לכם – פורק העול ביותר והמקושט באינספור בדיחות, ותנועות ידיים, וקריצות וצביטות ודחיפות קטנות מעל ומתחת למרורים. אבא בתורו היה מתפקע מצחוק, סמוק מיין ומשפחתיות, נוצץ מזימרה ויהדות, כובעו הארוך על ראשו כמו ביצה קשה שלבשה אי תנועה, קסמיו לפניו ושוליתיו משני צדדיו  - ילדיי וילדי אחי ואחותי. לבושים בז'קטים נוצצים וכובעי צילינדר. סדר פסח אצלנו, אם לא הבהרתי, כלל מופע קסמים של ממש, אחת לשנה, מופע כהלכתו שהלך והשתכלל במשך השנים עד כדי כך שכלל, בשנת חייו האחרונה של אבי ממש, התייעצות טרום-פסחית בהולה והלומת מורפיום בחנות הקסמים של צ'יקו דיקו באלנבי 138. וזה עבד כמובן, גם הארנבת הזו נשלפה מהכובע חסר התחתית. כמה חודשים לפני שהעלים את עצמו בפעם האחרונה בתוך ענן של כאב וגעגוע עוד עמד אבי ליד שולחן הפסח, החזיק ביצה קשה ביד אחת וחפיסת קלפים ביד השניה, הפך את הביצה לקלפים ואת הקלפים לביצה ולו היתה נפתחת הדלת והיתה נכנסת פנימה תזמורת כיבוי אש, או פיל הודי, או אישה גמדה עם זקן שאוכלת חרבות טבולות באש – אף אחד לא היה מתפלא, אף אחד לא היה מושך כתף, כי פסח הוא אבא ואבא הוא קסם ופסח הוא הקסם של אבא.

ואז הוא נפטר, קצת אחרי פסח, לפני ארבע שנים בדיוק. ואז הוא הותיר שממת חג מכאיבה שהתאמצנו למלא בקסמים משלנו, בבית כפרי שהספיק לרכוש עבור המשפחה כולה. בתוך אדמת המושב הזה הוא שוכן עכשיו, אבא, נדהם בוודאי שטרם הצליח לצאת משם, מגשש אחר כובעו הפרוותי, תובע מהקדוש ברוך הוא לשחוט את מלאך המוות כפי עשה מדי שנה עד שהתעייף, כפי שהוא מתעייף תמיד. מסורת הקסמים נמשכה, את החנות ברחוב אלנבי המשכנו לפקוד, ביצים קשות הפכו לקלפים וקלפים הפכו לארנבות מפוחלצות וזה היה נחמד אבל זה לא היה זה, זה כמעט היה שם אבל זה לא היה שם, זה היה הומאז' יותר מאשר הדבר עצמו. ילדים הלובשים את בגדי הוריהם כשאלו יוצאים מהבית ומשאירים אותו ריק.

כך זה נמשך, בשלוש השנים האחרונות, עד השנה הזו שאני כותב אודותיה. עד השנה הזו הייתי ילד משתאה המביט בקסמים. מהשנה אני מארח, בפעם הראשונה. מהשנה אני מוציא את בני ישראל מעבדות לחירות, נס שאבי התענג לבצע, ואנו קיבלנו כמובן מאליו. ביום ששי הזה יבואו בני המשפחה אל ביתי שלי, אל אשתי וילדיי, כדי שאעשה את מה שעשה אבי במשך כל חייו. לאמור, לחצות ימי סוף לשניים, ולהחליף ביצים בקלפים, ולהוריד על ראשם של הנהנים לשעבד – גשמי צפרדעים.

**

ביננו לבין עצמנו, כלומר בין אפרת לביני, החלטנו לחזור אל מקום פשוט יותר. כפי שביתנו הוא פשוט יותר, כפי שאנו פשוטים יותר, כפי שאין לנו צורך – כפי שלו היה צורך – להדים ולסנוור ולעורר השתאות ופעימות לב. לגעת בלב אנו מבקשים השנה, להניח בפני אהובינו, נציגי שתי המשפחות, של אפרת ושלי, אוכל טוב ובריא ומזין, איחולים כנים לחירויות מכל סוג, הגדה מרהיבה של יהדות צלולה ונבונה המעניקה – למי שמקשיב היטב – שיעור מאלף באקטיביזם. שיעור נפלא על עם התובע חירות, ועל שליט המסרב לשמוע, גם כשמימיו הופכים לדם ובכוריו מתים בחוצות. כי קל יותר לאטום אוזן וקל יותר להתאהב בסירוב ונעים יותר להאמין כי מה שהיה הוא מה שיהיה תמיד. החיים תמיד יחיו והמתים תמיד יידומו ועל כן עולם כמנהגו נהג, נוהג וינהג. אבל זה ענין כבר למאמר אחר.

ביטלנו את הקסמים, באקט שהרגיש לנו כמו בגידה אבל שחרר משהו מיד אחר כך, פתח איזה חלון, הוריד איזה עול שלא יכולנו לסחוב אותו כבר. כתפינו דלות מדי, אולי. כתפנו אחרות פשוט, אנו רוצים לקוות, ערוכות לסחוב משאות מסוג אחר. יציאת מצרים שלנו תהיה איטית יותר, אם נצליח, תתעכב על המשלים והנמשלים ולא תדלג ביניהם באצילות של פרפורמר שעשה זאת כבר אלף פעמים, וגם הוא יודע זאת. ברגעיו הרעים, יהיה הפסח שלנו מגומגם. ברגעיו הטובים, הגמגום הזה יוביל להתעכבות, שיוביל למחשבה, שיקבע דפוס כלשהו שאיננו יכולים לצפות אותו, ושילך להשתכלל במשך השנים, עד שיום אחד אעמוד גם אני בראשו של השולחן ואעשה קסמים, מסוג כלשהו.

את קסמיך שלך, אבא, אינני יכול לעשות. סלח לי. אהוב אותי כמו שאני. הנח לי לפתוח את ים סוף בדרכי ולהוליך את משפחתי אל חירויות מסוג אחר. חג שמח.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה