פה גדול: למה אמריקה בעטה את רוזאן מהפריים טיים?

איך הפכה רוזאן בר ממובילת מהפיכות תרבותיות, אישה פורצת דרך שתיכתב בהיסטוריה של התרבות האמריקאית, לאחרונת הטוקבקיסטים, ומי צריכה להחליף אותה? פרידה מכוכבת שהפה הגדול שלה שלח אותה הביתה

31/05/2018
עדי יגר קבלו עדכונים מעדי
  • RSS

השבוע לקחה רוזאן בר את הפרסונה שלה, חביבת המערב-התיכון האמריקאי הקורס כלכלית, אוהד טראמפ ושטוף הגעגועים לאמריקה הלבנה, אל טוויטר. את 140 התווים היא ניצלה לטובת השתלחות גזענית רעה וריקה, נגד יועצת מממשל אובמה, ולריה ג׳ארט. זה עלה לה בקריירה שלה.

ואני מודה, זה כואב לי. רוזאן בר הובילה בחייה מהפיכות תרבותיות שאפשר למלא עליהן דפים רבים באקדמיה. היא הייתה הראשונה להביא לטלוויזיה ייצוג של מעמד הביניים המתמוטט. היא הייתה האישה הראשונה להוביל סיטקום, כדמות ראשית. ולא פחות חשוב- היא הייתה האישה הראשונה השמנה בפריים טיים. ולא סתם שמנה- גם מוזנחת, או לפחות לא מטופחת, לא חביבה, אומרת את הדברים כמו שהם, לא מתנחמדת ולא מתייפייפת במלוא מובן המילה. העלילות שלה היו נוקבות וריאליסטיות עד כאב. הדמויות שלה פילחו את הלב בזמן שצחקנו איתן על מר גורלן.

ציוץ רוזאן

רוזאן בר שברה השנה עוד הישג תרבותי-טלוויזיוני כשהצליחה להחזיר את עצמה אל המסך, הפעם בשנות ה-60 לחייה. כמה נשים כבדות משקל בשנות ה-60 לחייהן, שמתמרמרות על כמה החיים באמריקה קשים, נוהגות באובר למחייתן, מתווכחות על פוליטיקה, טרנסג׳נדרים והפלות אתן רואות בטלוויזיה האמריקאית? רק אחת, גדולה מהחיים.

אז מה קרה פתאום? איך הפכה מקול אמיץ שמנהל ויכוחים הוגנים על נושאים כואבים ומציג תמיד את שני צדי המתרס, לאחרונת הטוקבקיסטים? ובכן, זה ממש לא קרה פתאום- זה פשוט יצא משליטה. רוזאן תמיד הייתה ידועה בדעות הימניות שלה- היא הגיעה מהקבוצה הזו, דיברה על, אל ובשביל הימין הרפובליקני המובטל והתשוש. וזה מה שעשה אותה כל כך אמיתית- פשוט כי זו באמת היא.

מי ששמרה עליה כל השנים ממעידות כמו זו שעשתה עכשיו, היתה רשת ABC.

רוזאן בר צילום: Alberto E. Rodriguez/Getty Images

 חברת הברודקאסט: קווים לדמותה

בניגוד לנטפליקס, אמאזון ודומותיהן שמתפרנסות ממנויים חודשיים, חברות הברודקאסט (ערוצי הטלוויזיה המובילים בארה"ב) מתפרנסות מפרסומות. כשרוזאן עלתה לאוויר לראשונה בסוף שנות ה-80, המאזן הדמוגרפי הכריע לטובת האוכלוסייה הלבנה וכוח הקניה שלה היה החזק ביותר. בשנות ה-80 וה-90 הרעיון הכלכלי היה: אתה עני, משמע אתה משלם בקרדיט על המון מוצרי צריכה בכסף שאין לך.

הרבה השתנה מאז- נתח האוכלוסייה הלבנה באמריקה הצטמצם בכ-12%, ואוכלוסיות מיעוטים חדשות ועניות שקונות הרבה דברים מיותרים בכסף שאין להן, תפסו את מקומה. המפרסמים פונים אל כל הקהלים האלה, ולאף אחד אין כוונה להתעסק עם כמעט 30% מכוח הקניה.

לחברת הברודקאסט, שצריכה בסופו של יום למכור זמן פרסומות בכדי להתקיים, יש מטרה אחת- לייצר תוכן שמדבר אל הרוב, באופן שהרוב אוהב שמדברים אליו. בעונת הפיילוטים (תוכניות ההרצה שנועדו לבדוק את תגובת הצופים) שהסתיימה השבוע למשל, רכשה רשת NBC את הסדרה The Village (שמככבת בה גם מורן אטיאס), סידרה שהיא במוצהר גירסה ניו-יורקית לסידרה This Is Us. שתי הסדרות שייכות לקטגוריה ש-NBC אימצה אל ליבה במאבק האיתנים נגד התוכן האיכותי של נטפליקס- Feel Good TV. תוכן מנחם, שמעלה דמעות של אושר ונחת, שמוציא מעומק ליבנו ״אווווווו״ ארוך בכל סצנה, ושבשום אופן אינו שנוי במחלוקת. ABC ידעה כל השנים איך לעטוף במתיקות את התוכן העוקצני והחתרני של רוזאן, ככה שתזכה בליבה של חצי אחד של האוכלוסייה, זה הלבן, מבלי לעצבן את החצי השני. ובתוך המסגרת היצירתית הזאת, רוזאן פרחה. חתרנית, אבל לא מרדנית. מתריסה אבל לא מכעיסה. ההומור שלה נווט ועוצב בחכמה כדי שיקרב לבבות ולא ירחיק אותם.

רוזן בר וג'ון גודמן צילום: Frederick M. Brown/Getty Images

מלכודת הרשתות החברתיות

לעומת זאת בטוויטר, כמו שאנחנו יודעים, אין גבולות ואין רגולציה. אין עורך תסריט שישמור על רוזאן מפני עצמה ויעדן את הבדיחות שלה כך שיעברו מסך. וחבל, כי כאלה אנחנו - מעדיפים את האמנים שלנו עם הלשון (ממש כמו  הבולבול), בפנים.

לאמנים שלנו לא מותר לעשות ולהגיד הכל, והפרסונות הטלוויזיוניות שלהן לא יכולות להגן עוד על נשמתם (היי ד״ר קליף הקסטבל, ביי מיסטר ביל קוסבי). תג המחיר של הפוליטיקלי קורקט גבוה כגובה הרווח הפוטנציאלי של המפרסמים, וכשמאזן הצופים של רשתות הטלוויזיה כ״כ הטרוגני, אף חברת מוצרי צריכה לא יכולה לשים את הכסף שלה על רוזאן. (חוץ אולי מכמה חברות שמוכרות רובי ציד לתלמידי תיכון). רשת ABC לא לקחה את הסיכון, ועוד לא יבשו הפיקסלים על הציוץ של רוזאן, והקאמבק שלה- פצצת רייטינג מצליחה- הורד מהאוויר לאלתר.

לתמיד? קשה לומר. רוזאן התנצלה, הרוב עודו לבן ונתח גדול ממנו בחר בטראמפ שכמובן צייץ בנושא. ייתכן בהחלט שעוד לא נאמרה המילה האחרונה בעניינה של רוזאן.

ציות טראמפ

אבל בינינו, הדמות האהובה עלי בסידרה של רוזאן היתה מאז ומעולם הבת שלה דארלין- אוהבת האדם, קול שפוי ומלא חמלה בעולם משוגע. אולי הגיע הזמן לתת לה סדרה משלה, שמייצגת קול עשיר ברבדים של אמריקה החדשה.

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה