פאשיזם הוא פחד

בעקבות סחרור האירועים והחוקים השנויים במחלוקת של הימים האחרונים, איילת מוהר שוחחה עם חבר היסטוריון שמזכיר שישראל נמצאת רק בשלב המבוא

12/10/2010
איילת מוהר קבלו עדכונים מאיילת
  • RSS
» לא בטוח בעצמו, משליך על אחרים. צילום: lilachd, flickr

לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי, שלא באשמתי, מתרגלת אסקפיזם עיקש במיוחד ובשידור חי; בשעה שאני התיישבתי לחגוג שמחה פרטית במסעדת פירות-ים על חוף ימה של תל אביב - התרחשו במרחק לא בלתי-סביר מהמקום בו ישבתי אירועי 'המשט התורכי' הידועים לשמצה. אותו הים, אותו קו חוף, אותה מדינה, ובכל זאת.

שני יקומים מקבילים

החיים במדינת ישראל דומים לחיים המתרחשים בו-זמנית בשני יקומים בלתי מקבילים. בשעה שאני נברתי בקדירת מולים וליהגתי עם חבריי לשולחן במצב רוח נרקיסיסטי משהו, יצאו כלי החדשות מגדרם ופרשנים שייפו מקלדותיהם. בצהריים עוד לא ידענו בדיוק מה קורה ומה היקפה של הדרמה. האוכל היה מצוין, גם היין, זה היה יום יפה במיוחד והים היה שקט יחסית, כחול ורחב ונראה כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא. באותו ערב הצטרפתי גם אני אל צופי המהדורות ובהיתי בתדהמה בחדשות ובדיווחים. את המשך החגיגות שתכננתי לאותו ערב- ביטלתי.

זה לא שעד לאותו רגע חיינו פה באידיליה גמורה, אבל מאז אותו יום מבולבל ובואו נודה בזה- קצת מביך ברמה המדינית והמבצעית - נדמה שהמדינה תפסה מסלול מהיר אל התרסקות כלשהי, מלווה בהיסטריה פוליטית, בהאשמות על דמוניזציה מצד אחד ועל התייפייפות-נפש מצד שני, ומאופיינת בשתי נקודות מבט שונות לחלוטין: מצד אחד הימין, שבטוח שהוא סוף סוף מייצב את הלאומיות הישראלית ומצד שני- השמאל, שבטוח ששוב נשמטת לו המדינה מתחת לרגליים.

שני תסריטים

"פאשיזם הוא בעצם סוג של פחד", מנדב לי הסבר משלו ד"ר אייזיק לובלסקי, היסטוריון וחבר. הוא מסביר את זה כפחד מזרים, פחד מהתמודדות עם קונפליקטים חברתיים אמיתיים ובעיקר פחד מכל דבר שרוח חופשית מידי נושבת ממנו. בתום כמה שבועות של דרמות חדשותיות, החלטתי להזעיק את אייזיק לשיחה שתעשה לי קצת סדר בחששות. ביקשתי ממנו לפנות לי זמן ולשפוך קצת אור על הסיטואציה המדינית והחברתית שלנו ועל המילה "פאשיזם" שנזרקת לחלל השיחה (במדיה החברתית ובמדיה בכלל) בתדירות הולכת וגוברת בחודשים האחרונים.

השיחה שלנו מתחילה, אם כך, בניסיון לעשות סדר. אני שואלת אותו, דבר ראשון, על תסריט עתידי פסימי ועל תסריט עתידי אופטימי, ולובלסקי מנסה למפות לי את התרחישים כמו שהוא רואה אותם:

"התסריט הפסימי הוא כמובן הקצנה לכיוון לאומני קיצוני, מתן דרור לכל השנאות ויצירת מצב בו שנאה תיהפך לחוקית ולגיטימית'. וכמה אנחנו רחוקים מזה היום, אני שואלת, אבל לובלסקי מחליט לפרט דווקא בנקודה הזו את התסריט האופטימי שלו:

"רצח רבין היה קו אדום של פאניקה, שממנו דברים אמורים היו לקרות, היינו אמורים ללמוד לקח כחברה, איכשהו הגענו לשלב הנוכחי שהוא כמעט פוסט-אסקפיסטי, אם להקצין את ההגדרה. ולמרות זאת- אני דווקא מאמין שצפויים לנו גלים של שינוי", הוא אומר, ומזכיר לי שכבר היו כאן ראשי ממשלות ששילמו מחיר מיידי על קטסטרופות שהיו פרי הנהגתם ושולחו ע"י ציבור הבוחרים הביתה.

"אבל השינוי הזה לא יכול להגיע מההנהגה הפוליטית הנוכחית שלנו, כיוון שהמפה הפוליטית והמודל הדמוקרטי שגורר אותנו למערכת בחירות כמעט אחת לשנתיים שלוש – אינם מאפשרים להצמיח מנהיגים. גם כי הגושים הגדולים שהיו פעם ואפשרו למנהיגים לצמוח, אינם קיימים כיום.

אנחנו אוסף של שבטים מכונסים בתוך עצמם, גם אם לא במודע. לובלסקי לא שולל את האפשרות שהמחאות יקבלו כיוון הרבה יותר דרמטי מההפגנות האלגנטיות בשד' רוטשילד בתל אביב ומחתימות על עצומות ברשת, אבל הוא גם חושב שדרך ארוכה עוד צפויה לנו עד שנמצא את המכנה ההומוגני המשותף, שעליו נשען החוזק הלאומי. חוזק לאומי מהסוג שאינו נובע מתחושת רדיפה או נטייה להתקרבנות".

חוק הנאמנות מגיע ממי שאינו בטוח בלאומיות של עצמו

כשאני שואלת לדעתו על חוק הנאמנות, ד"ר לובלסקי טוען בפשטות ומיידיות שמדובר בחוק טיפשי, אבל כזה שקשה להתנגד לו מילולית.

-כלומר?

"כלומר- זה חוק שמגיע ממפלגות שאינן בטוחות בלאומיות שלהן, אז הן תופסות קיצוניות כלשהי כדי להוכיח שהן אקסטרה פטריוטיות. קדושים יותר מהאפיפיור, אם תרצי. יהודים יותר ממשה רבנו. כי הרי למה אני או את צריכים חוק נאמנות? זה ברור לנו שאנחנו יהודים, ישראלים, זה ברור לנו שאנחנו לא צריכים להסתובב ולהכריז על זה בראש חוצות כדי להיחשב ראויים-לאזרחות".

"לכן גם התנגדות שלנו לחוק כזה תיראה מופרכת, כי אם אנחנו כל כך בטוחים בזהות שלנו, מה אכפת לנו להישבע עליה שוב? ולמרות זאת מדובר בחוק שאין לו שום משמעות מלבד משמעות פוליטית, החצנה של הצורך בקונצנזוס, קונצנזוס שלא קיים אצלנו חברתית או מדינית, אבל כן קיים בתחפושת של "פחד מערבים". זה ה'כביכול-קונצנזוס' הישראלי היחיד שמוליך אותנו קדימה. וזה לא מספיק."


- אז מה יהיה?

"מאז ומתמיד היה פה בלגן, זה לא חדש", הוא אומר, ומסביר שהעובדה שאנדרלמוסיה שולטת בהנהגה, ולא ההיפך- מאפשרת מצב שבו במקום להתעסק בגרעין האמיתי של הבעיות, אנחנו מייצרים היסטריה על כל מיני דילמות-אמצע, שכאילו מרעיפות חשיבות גדולה על החברה. כמו שעון הקיץ, למשל. הדברים האלה הם בבחינת צרות קטנות, שוליות, שמאפשרות לכל מיני פוליטיקאים אפורים לעלות למעלה, ובעיקר מספקות לעם ישראל עוד תירוץ להתחמק מהבעיות האמיתיות שלנו כעם וכחברה, כמו למשל- יצירת מכנה משותף חזק ומרכזי – "שלטעמי האישי"-  אומר ד"ר לובלסקי – "צריך להתמקד בבניית מערכת פוליטית מוגדרת ובלתי סחיטה, עם חוקה חזקה ושיטת שלטון פרלמנטרית שתאפשר לממשלה לפעול. צריכה להיות כאן מערכת חוקתית שתומכת בתרבות, בחינוך והשכלה גבוהה, בדמוקרטיה, שמבינה שהיסודות החברתיים והמדיניים שלנו עדיין בתהליכי בניה ולא בחזקת מובנים-מאליהם".

מסתבר שבראי ההיסטוריה, מדינת ישראל עדיין נמצאת בפרק-מבוא.

>> מתוך הבלוג של איילת מוהר
לאתר של ד"ר אייזיק לובלסקי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה