ערבים רוקדים - זהות שאולה: דווקא עכשיו

סרטו של ערן ריקליס, שעלה בסוף השבוע האחרון לאחר עיכוב של כחמישה חודשים, יעצבן וירתיע הרבה אנשים, אבל הוא אמיץ וסופו יותיר אתכם עם תחושת בעיטה בבטן

30/11/2014
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

ערבים רוקדים. צילום: איתן ריקליס

הסרט "ערבים רוקדים: זהות שאולה", שיצא בסוף השבוע האחרון לבתי הקולנוע הוא סרט בעל נקודות מפגש טעונות מאוד בין הצופים למתרחש על הסט. הסרט, שנכתב על ידי הסופר הערבי סייד קישוע ובוים על ידי הבמאי היהודי ערן ריקליס, מבטא את התרכובת הייחודית, מתוך נקודת תצפית שלרוב בשגרה היומיומית האלימה בישראל אנחנו מחמיצים במפגש שלנו כיהודים עם ערבים ישראליים. וכך, שוב ושוב נדמה כי כבר לא ניתן במציאות השסועה במרחבים הישראלים להביא נקודת מפגש אותנטית כזו, שרק הקולנוע אולי יכול לבטא. נדמה, עד שיוצא סרט אחד ל- ומיד נפתחות מחאות פייסבוק נגדו.

הביקורת הזו אולי תיהפך במהלך כתיבתה למכתב אישי לבמאי ערן ריקליס ("הכלה הסורית", "הממונה על יחסי אנוש"), כי לקחת תסריט שנכתב ממקום ביקורתי וללוש אותו לתוך עיצוב אמנותי כיהודי זה כבר יותר מאמירה של במאי, בעיני זו כבר שליחות וזה דורש אומץ ומעל הכל הרבה אהבה שתעזור לגשר מעבר להריסות ההדדיות ולאיבה. בעצם רציתי לפתוח את הביקורת הזו ב: ערן, שלום.

על מה נדבר? על העיתוי שבו הסרט אמור היה לצאת לאקרנים בחודש יולי הצחיח תחת אש הרקטות במלחמת צוק איתן ועל דחיית מועד יציאתו לחמישה חודשים אחר כך, בלי לקחת בחשבון שאולי גם אז תמשיך האיבה והפיגועים החבלניים בישראל? צחוק הגורל שהסרט בעל השם "ערבים רוקדים" יצא לאקרנים בשיא הטלטלה הלאומית כדי להביא עוד אלמנט של פיכחון ואולי כדי להפיח תקווה. צחוק הגורל שלסרט המציאו שם נוסף "זהות שאולה" ועוד צחוק אחד זה שבסוף לסרט קראו בשני השמות. ככה זה - סרט אחד לשני שמות ומדינה אחת לשני עמים או אבא אחד (אברהם) לשני בנים (יצחק וישמעאל).

סיפורו של איאד ברהום (שבהתחלה כילד מגלם ראזי ג'ברין וכמתבגר תאופיק ברהום, שמגלם את התפקיד באופן אותנטי ושובה לב) הוא סיפור מאוד מובנה, שנפתח בשנת 1982 בכפר טירה, שם אנו פוגשים ילד נבון שמכוון אנטנות - סימבול קטן להמשך שבו ינסה הילד כמתבגר לכוון את האנטנות בחייו. הסיפור נפתח מנקודת התצפית התמימה של ילד שמגלה שאביו עובד בקטיף אבל הוא מחבל ושסבתא שלו מתפללת על שלומם של ילדי הפלסטינים בלבנון בתוך שאר ילדי העולם. הילד מתבגר ובמהלך הסרט יאבד את תמימותו.

הבמאי, במעין אופטימיות זהירה, בוחר להראות לאורך הסרט משפחה אנושית שכל ההתרחשויות סביבה וכל האלימות, הפיגועים והקורבנות הם אילוץ. הפסטורליות הצילומית של הדמויות והתקופה הופכים את הצפייה ליותר ויותר מסקרנת וחווייתית. האולם הרחב שחיבק אליו את קהל הירושלמי הסקפטי סביבי הצליח באמצעות המסך המתחלף לגרום להם לחייך, להיות מרותקים ולא להתעייף לרגע - הישג גדול בהתחשב בהקשרים האקטואליים שהסרט מציף ובעובדה שסרטים רבים בהם צפיתי באולם הנידון הוחמצו בבליל הסחות דעת במהלך הצפייה.

המציאות שריקליס מתאר היא מציאות מאוד קרובה. ירושלים בקו התפר של החומה, בקו התפר של תקופה הבנויה מסגנון מוסיקלי, סגנון לבוש ואתיקה מקומית כמו "מת לחיות" בקולנוע אדיסון וקפה טעמון. כירושלמית התמוגגתי שוב ושוב מהנוסטלגיה הזו.

איאד מתבגר ומהר מאוד יבין כמה הוא שונה. במסגרת לימודיו בתיכון האמנויות הירושלמי הוא ינסה להשתלב בחברה היהודית ובכך גם תפרוץ האהבה הגדולה שלו לנעמי (שם סימבולי מאוד למגילת רות, בכיכובה המוצלח של דניאל קיציס), אהבה שבין השאר תגרום לו להבין למה הוא אף פעם לא יהיה כמו יונתן היהודי, למשל. איאד נע בין טירה הערבית לפנימייה הירושלמית - בין זהותו הערבית לזהותו הישראלית - כשבד בבד מחריף השסע בחברה הישראלית. סיפור האהבה הבלתי אפשרית מעורר מחשבות רבות, ובתוכן בקשתה של נעמי: "אני צריכה שתעזור לי ללכת". או במילים אחרות, אין סיבה אבל צריך אשם.

הפרידות שיאפיינו שוב ושוב את הגיבור יעצבו את דמותו. מות התמימות, מות האהבה, מות הדור הקודם, מות החבר - הפרידה כמו המוות הופכת לסמלית ונוקבת.

כמו במשחק קופסה בתוך קופסה הסיפור בנוי מסיפור בתוך סיפור: איאד נשלח במסגרת פרויקט מעורבות חברתית לביתו של יונתן אברהמי (מיכאל מושונוב בתפקיד מורכב ומשחק משובח), שחולה במחלת ניוון שרירים סופנית. המפגש עם יונתן מפגיש אותו גם עם אמו עדנה (יעל אבקסיס, נפלאה מתמיד), דרכם ייפתחו בפני איאד שאלות נוספות של זהות, וזו תתקבע מהר מאוד כמחדל סטריאוטיפי, כששיא הטלטלה תהיה בתמונה האחרונה של הסרט - עליה לא נוכל לדון מפאת חשש כבד לספוילר - אבל היא תותיר לעד תחושת בעיטה בבטן לכל יהודי שיצפה ביצירה.

ערבים רוקדים. צילום: איתן ריקליס

רציתי לכתוב לריקליס שהסרט שהוא ביים הוא מסמך. שירושלים שהוא מתאר היא הירושלים שאני זוכרת. שהאהבה האפשרית בין יהודים לערבים היא אוטופיה שאני כילדה עוד חוויתי. רציתי לכתוב לו שהסרט הזה הוא הסרט שאני פעם, כמדריכה בתנועת השומר הצעיר ופעילת שלום עכשיו, רציתי לביים. רציתי לספר לו שכל מה שתואר בסרט היה אותנטי מאוד. שהוא סיפר גם את הסיפור של שירה, שהתאהבה בערבי, ואת סיפורה של רננה, שהתאהבה ברקדן ערבי. שתיהן למדו בבית הספר שלי ועל שתיהן כולם ריחמו. הקטע היה לאהוב ערבים ממקום הומניסטי ולרצות שלום, אבל עד כאן. או במילים אחרות, שלא יכנסו לנו לחיים.

"ערבים רוקדים" הוא סיפור שארגון "יד לאחים" לא יאהב. הארגון שעוסק בחילוץ נשים יהודיות שהסתבכו בקשרים רומנטים עם ערבים והיום הן עמוק בכפרים שלהם סובלות ומתגעגעות הביתה. זהו סרט שגם הימין הפוליטי יוקיע, ואולי בצל המלחמה התמידית ושרשרת הפיגועים הכואבים יגרמו גם למי שאינו ימין פוליטי להירתע, אבל כאן סוד הקסם הקולנועי נכנס לתוקף - כי הסרט מאפשר לצופה את מה שהמציאות שוכחת, והוא מצליח באמת לחלחל מתחת לשכבות ההגנה ולעורר מחשבה.

יצירה טובה נמדדת לא באהבה או ברתיעה שלנו ממנה אלא במה שיש בכוחה ורק בכוחה להגיד. וכזה הוא סרטו של ריקליס.

מבחן מרלנה: עובר++ יופי של איכויות נשיות: בדמות אמא מדינה, אמא יהודייה (יעל אבקסיס), אמא ערבייה (לטיסייה איידו), אהובה יהודייה (דניאל קיציס) וסבתא ערבייה (מרלן בג'אלי) - כולן אותנטיות ומרגשות.

לצפייה בטריילר: 

צילומים: איתן ריקליס




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה