Saloona

» דלית אורבך

יותר מידי נינה, מאת דלית אורבך

הוצאת ידיעות ספרים

חגי

אבא שלי מסוגל לגרום לאנשים לצחוק. זאת יכולת אדירה, אם מסתכלים על כל העצב מסביב. והוא באמת אישיות נערצת. בכל חג היינו מקבלים סלסילות שוקולדים מבלגיה ובקבוקי יין מצרפת. אמא שלי תמיד אמרה שאם יש איזשהו סימן להערכה מקצועית – זה הסימן. אבא שלי ידוע בכל העולם. פרופסור אברם מיכלסון, כירורג ופסל פרצופים. מרצה מבוקש בכנסים רפואיים. מומחה לפה ולסת. מתקן פיות. מציל נפשות. מעצב חיוכים.

"אם הם רק היו יודעים, הפציינטים, איזה בעל ואבא הוא היה, הלסת שלהם היתה נשארת שמוטה לנצח. לנצח, מיכלסון. שום ניתוח לא היה מרפא אותה," אומרת נינה, אשתי. ולא שהיא לא אהבה אותו. היא כן. אפילו מאוד. "הוא משעשע, שנון ואגואיסט במובן הכי מכוער של המילה. ואני רואה בזה הרואיות מסוימת," היא אומרת. "בדידות מזהרת. אתה יודע מה זה לחיות לגמרי לבד? בלי אף אחד מסביבך? אנשים רגילים משתגעים בבידוד. כולם סביבו נובלים מאי היותו, ואבא שלך פורח. זאת יכולת, מיכלסון. שלילית אמנם, אבל יכולת."

יש בזה משהו. כשאני מסתכל על האבות האיומים של הילדים שאני מטפל בהם בקליניקה שלי, אני אומר תודה על כך שרוב הזמן הוא פשוט לא היה. אי הנוכחות שלו הצילה את כולנו. ועל כך אני מודה לו.

ד"ר חגי מיכלסון, פסיכולוג ילדים. זה אני. מומחה בגירושים, מהצד של הילד. אני המטפל של תום, המטופל הכי צעיר שלי, ושל שחר, מיקה, שני ואוריה, שגם הם במצבו, רק גדולים יותר. מתפקידי לשלוף את השדים המשתוללים בסבך חרדותיהם ולזרוק אותם לתוך אור יום רווי חמצן וילדים בגן, שלרובם דווקא יש הורים שעדיין חיים יחד. והם, הילדים האחרים, הולכים מול תום או שחר, ידם האחת בכף ידו של אביהם והשנייה בידה של אמם. ולפעמים הם עפים באוויר. שני מרגישה שלעולם לא תוכל יותר לעוף באוויר. בשביל זה צריך תיאום. שלוש ארבע ו… וזה כבר לא יקרה. לא עם ההורים האלה. "לא בגלגול הזה," כמו שאומרת אמא של תום. דנה טורמן. בהליכים מיאיר טורמן. אישה יפה ומיואשת. קצת דומה לנינה שלי. כלומר, לנינה החדשה. כן, משהו ברכות הזאת מזכיר לי אותה.

הייתי לקראת סיום הפגישה עם תום. "בעוד כמה דקות נסיים ואמא שלך תיקח אותך," אמרתי לו בחיוך. "גם אבא שלי מחכה בחוץ, שכחת?" לא שכחתי. רציתי שיתקן אותי. "אתה צודק. יש לך שני הורים," אמרתי. תום הסתכל עלי, דרך וילון פוני צהוב. "אתה שכחת, חגי. אתה שכחת ושכחת," אמר וחייך חיוך קטן, זוקף לזכותו ניצחון ראשון שמאיר את הדרך החוצה ממערת העטלפים החשוכה שלתוכה הטילו אותו הוריו. נטשו והלכו לריב את הריבים שלהם. אבא שלו צועק ואמא שלו בוכה, מחבקת את עצמה ומתנדנדת קדימה ואחורה. והוא, הילד שלהם, יושב מכורבל על הספה הלבנה שלי ומחכה לפסק הדין. עליו הם רבים. והוא לא מחליט כלום. אז מה אם הם קוראים לו תומי תום תום וקונים לו צעצועים שהוא אפילו לא רוצה. אז מה. הוא כועס ומוזנח ובכלל לא רוצה להיות שם, בבית ההרוס שלו. "הכול בגללם," הוא אמר לי כשרק נפגשנו. והוא מתכוון שהכול בגללו. רק בגללו. איכשהו הלב שלי לא מתפרק מכל ילד קטן עם פוני וחיים קשים. נינתי, נינה שלי, קוראת לי לפעמים "חגי עמיד", כמו חלב עמיד. היא מאמינה בכל לבה שאני יכול להחזיק מעמד שנים בלי להזיל דמעה או לצאת מכלַי. "אתה מעוקר רגשית, מיכלסון," היתה מקלסת אותי בכל הזדמנות. "אנשים יכולים להתפגר לך מול העיניים, מה אני אומרת אנשים, אבא שלך מתפגר, ואתה – כלום. אין כעס, אין פחד. איזה מין פסיכולוג אתה? אה?" היתה צורחת לתוך אוזני ומעיפה אותי על הספה לחיבוק חונק במיוחד.

טובת הילד כופה על הזוגות הפרודים לשלוח אותו לטיפול. גם עליהם כפו. הם לא התנדבו לאמלל את הילד שלהם. הם בחיים לא היו עושים את זה מרצונם. ככה קרה. "ככה קרה, אוריה," אמא שלו אומרת לו ומושכת בכתפיה. "אני יודעת שאמרתי שהכול יסתדר, והרוב באמת יסתדר, אבל יש דברים שאי אפשר לשנות ונצטרך להתרגל אליהם," היא לוחשת לתוך צווארו, בודקת אם החולצה מדיפה ניחוח שושן צחור, כמו שהבטיח לה מרכך הכביסה. שני חושבת שהיא שיקרה לה ושוב פעם שיקרה לה. "את מבינה, חמודה שלי? זה משהו חדש שקורה. אל תדאגי. אמא פה," היא פורעת את הבקבוקים הג’ינג’יים שלה וקמה לענייניה. שוב נוטשת. לא יכולה לשבת כל היום על השטיח ולראות איתה טלוויזיה. גם קודם לא יכלה, אבל קודם לא היה בזה צורך. מי חשב על זה קודם. אבל עכשיו, כשהיא עצמה משדרת כמה קשה לה לקום ולנטוש את הילדה שלה, זה מה שהיא מרגישה. שהיא נוטשת את הילדה שלה. כי זה מה שהיא עושה.

נינה תמיד היתה מספרת שאמא שלה נטשה אותה בגיל צעיר. "לא פיזית," אמרה, "מנטלית. היא כל כך פחדה שיקרה לי משהו, עד שהיא נפרדה ממני כשעוד לא קרה לי כלום. כל היום עבדה בעסק המשפחתי. כאילו בשבילי. אתה קולט את המחלת נפש, מיכלסון?"

גם עכשיו, אחרי החילוף שלה, היא ממשיכה לקרוא לי ככה.

הילדים האלה בטוחים שהוריהם נפרדים מהם. לא זה מזה. העולם שלהם קורס ואני צריך לשכנע אותם שהם טועים. העניין הוא שאני לא מאמין שילדים טועים לגמרי. הם קצת טועים והרבה מרגישים נכון. ומבחינתם הם אכן הולכים להיפרד מהוריהם.