עיתונאים נגד פוליטיקאים

רינה מצליח, נסים משעל ועוד כתבי טלוויזיה שגוערים במתמודדי כל המפלגות מדי ערב - לא מרשימים את רונן טל. הוא חושב שבמקום לעזור לנו להגיע להחלטה הנכונה ביותר, הם פשוט רוצים להראות כמה הם חכמים

08/01/2013
רונן טל קבלו עדכונים מרונן
  • RSS
» גשם חומצי של גערות. רינה מצליח (צילום מסך, mako)

זה היה אחד הרגעים המכוננים של מערכת הבחירות: יאיר לפיד מתעמת מול חנן קריסטל באולפן של איילה חסון: "בעיני זו לא מפלגה, זו רשימה", אומר קריסטל על יש עתיד. "זה בסדר שבעיניך אנחנו לא מפלגה, כי בעיני אתה לא פרשן", מחזיר המועמד. "זו הגדרה של מדע המדינה אם לא אכפת לך", סוגר קריסטל את הדיאלוג. מפגן כזה של עוינות קטנונית בחיים לא היה קורה לאיש הטלוויזיה יאיר לפיד, שהראיונות שניהל עם פוליטיקאים ב"אולפן שישי" התאפיינו בדרך כלל באורך רוח ובנכונות להקשיב. האמת, לפיד המראיין הנינוח חסר בנוף העכשווי של תוכניות החדשות, שמזמנות פוליטיקאים בשיטת הדלת המסתובבת רק כדי להמטיר עליהם גשם חומצי של גערות, טרוניות וגידופים.

ניסים משעל נכנס לריב קולני עם נפתלי בנט, מבהיר לו שאצלו באולפן הוא בעל הבית ומבטיח, סטייל ג'ורג' בוש האב, "תרשום, אתה לא תיכנס לממשלה". את מופז הוא תוקף על סירובו להביע "רגש", כאילו מדובר במתמודד בריאליטי-מטבח שסירב לבכות אל תוך הבצק. רינה מצליח צועקת על מופז, שק החבטות הרשמי של הקמפיין הנוכחי, על חוסר הצלחתו בסקרים, ולחילופין גוערת בציפי לבני על שהפקירה את אותו מופז לאסון הבחירות שאכן התרגש עליו. דני קושמרו עוד לא פגש נבחר ציבור שהוא לא קוטע בקוצר רוח באמצע המשפט. ורוני דניאל - באותו זעם קדוש שהפך את הופעותיו במהלך "עמוד ענן" לפשע מלחמה - מסרב לאפשר לגדעון סער להשחיל מילה, רק כדי לשמוע משר החינוך את מילת הקסם "תירגע", כאילו הפרשן הצבאי הוא תלמיד  ששכח לקחת את מנת הריטלין היומית.

על מה הם כל כך כועסים? מן הסתם הם מתעבים את ההכרח המתחייב מעונת הבחירות לארח מדי ערב פוליטיקאים שנתפסים בעיניהם כמניפולטיביים, נכלוליים, חסרי כישורים או סתם מלאי חשיבות עצמית. אותה עמדה קולקטיבית גרמה לכמה מהקולגות שלהם – מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי, ושלי יחימוביץ ולפיד לפניהם – להחליף צד ולהראות שבהצהרות נבובות ודיבורים מתחמקים הם לא פחות טובים. אבל בין משעל ומצליח לבנט ולסער אני מעדיף את האחרונים. וכמוני, אני חושש, גם רוב הציבור הישראלי.

ברוח תביעתו של משעל מאורחיו להראות "רגש", הרגש שרוב המראיינים בטלוויזיה שלנו מפגינים שוב ושוב הוא בוז: בוז למועמדים, בוז לפוליטיקה עצמה, בוז לפורמט המחייב של ראיון עיתונאי (לא סתם משעל דואג להבהיר לאורחיו שוב ושוב שכאן אני שואל את השאלות). במסווה של מקצועיות לא מתפשרת, באצטלה של מחויבות לאוורר אמירות נוקבות ולחשוף את הפוליטיקאים במערומיהם האידיאולוגיים, מי שנחשפים בערוותם המדולדלת הם המראיינים. הבוז שלהם, כמו בוז בכלל, מעיד יותר מכל על עצמם. הם לא באמת רוצים לסייע לציבור הצופים להגיע להחלטות מושכלות ביום הבחירות; הם רוצים להראות שהחוכמה, הנאמנות לערכים דמוקרטיים, העוצמה הפוליטית אמיתית – נמצאות אצלם.

הצופים לא קונים את זה, כמובן. מה שקורה על המסך מדי ערב הוא עוד קרב של אגו – אותו חטא בלתי נסלח שבו מאשימים המראיינים את הפוליטיקאים. ובמלחמה כמו במלחמה: האמצעים הם רמיזות רכלניות, האשמות לא מבוססות וסתם צעקנות גסה. מה שמפגני המסך הרעשנים האלה מצליחים להשיג הוא העמקת תחושת הסיאוב של האזרחים מהפוליטיקה.  וכשהעיתונאים מחליטים שעכשיו תורם להתמודד בפריימריז, שלא יתפלאו על קבלת הפנים העוינת, המפקפקת, של חלקים גדולים בציבור. מול העוינות העקבית, המרושעת, שלהם, מול התיעוב הגורף - אפילו הזיגזגיות של נתניהו, יחימוביץ, לבני וחבריהם נראית לפעמים עדיפה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה