עונש מוות לאנסים: אפס סובלנות

בית המשפט בהודו גזר עונש מוות על שלושה גברים שהורשעו באונס צלמת עיתונות. ההחלטה התקבלה בעקבות מחאה ציבורית גדולה, והמסר של הנהגת המדינה ברור - שמענו אתכן

08/04/2014
נגה כהן קבלו עדכונים מנגה
  • RSS

בהודו, בית המשפט גזר עונש מוות על שלושה גברים שאנסו צלמת במבנה נטוש. במקרים כאלה, לדברי השופטת, צריכה להיות "אפס סובלנות. מסר חד וברור צריך להיות מועבר לחברה". הענישה החמורה הזו אינה מקרית, אלא תוצר של מחאה ציבורית גדולה שקמה בעקבות אונס שהתרחש באוטובוס לפני כשנה וחצי, שגרם למות האישה שנאנסה.

המחאה גרמה למערכת החוק בהודו לשנות את החוקים שלה, ולקבוע עונש מוות לאנסים, במקרים מסויימים. גם על האנסים באוטובוס הוטל עונש מוות. לא רק זאת, אלא שבית המשפט העליון של הודו הורה על משפט חוזר לקבוצה אחרת של 24 אנסים שרובם זוכו, לאחר שחטפו נערה בת 16 ואנסו אותה במשך חודש וחצי. במקום זיכויים, הם נידונו לשנים רבות של מאסר. תוצר נוסף של המחאה הציבורית והשינוי בחוק הוא העלייה במקרי האונס שנשות הודו מתלוננות עליהם במשטרה.

אונס בהודו. צילום: רויטרס

מסר לחברה 

הודו רחוקה מלהיות מקום בטוח לנשים, אבל המסר שנשלח לתושבים מהנהגת המדינה הוא ברור: שמענו אתכן. אנחנו מכירים בכך שיש בעיה חברתית ואנחנו מתחילים למצוא לה פתרונות שישנו את החברה. אם פספסנו את המסר הזה, אז השופטת אומרת בקול גדול שהעונשים על האונס האחרון הם מסר לחברה.

התהליך שהתרחש בהודו הוא תהליך חברתי נכון: עלתה בעיה, החברה הגיבה בביקורת ובהוקעה ומערכות המדינה שינוי את דרכי הטיפול שלהן בבעיה זו. בישראל, לעומת זאת, נדמה כי המאבק של נאנסות ונפגעות הטרדה מינית, מתרחש אל מול גורמי משטרה, שיפוט וחקיקה שמתבצרים בעמדתם ואומרים לנשים: "אתן טועות".

חלק מהמאבק של נשים שמתלוננות על תקיפות מיניות, הוא על ההתייחסות הלא אנושית לה הן זוכות לעתים קרובות במשטרה ועל העונשים הקלים שמוטלים על מטרידים בבית המשפט. על-אף שהחלה לאחרונה לעלות ביקורת על האופן שבו המשטרה ובית-המשפט מטפלים בתלונות, ואף נעשה מעט שינוי בחקיקה, נשים צריכות להוכיח שוב ושוב את הבעיות בסוגים שונים של הטרדות מיניות לא רק אל מול החברה, אלא גם אל מול המדינה.

עונש הרתעתי

אמירה זו היא נכונה גם בפרשות ברורות של אונס, כמו במקרה של בני סלע. סלע הורשע בעבירות מין ב-13 נשים, כולל בקטינה. הוא נידון רק ל-35 שנות מאסר, כלומר בממוצע פחות משלוש שנים לכל אישה שהוא הרס לה את החיים. באופן אירוני, מדובר בעונש החמור ביותר שניתן אי פעם לאנסים. אולם, הבעיה האמיתית במתן גזר הדין היא שלמרות בקשת התביעה לעונש של 220 שנים, תשובת השופט הייתה שהוא אינו רוצה לתת עונש ראווה כי "עונש הרתעתי - זו אינה מדרכו של בית המשפט".

השאלה היא, מי כן דרכו להרתיע. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יודע להרתיע את האיראנים באמצעות מיצגי נשק שישראל תפסה מספינות נשק. נפתלי בנט, שר הכלכלה והמסחר, יודע להרתיע את הפלסטינים שייקח אותם לבית המשפט הבינלאומי בהאג. נתניהו יודע להרתיע גם אותנו, האזרחים, שהכלכלה שלנו תקרוס ושנהיה כמו יוון וספרד. אבל על כמחצית מהאוכלוסייה שגופה הוא הפקר, דממה.

השינוי המשמעותי העיקרי מצד המדינה בשנה האחרונה היה חוק הסרטונים של יפעת קריב, אולם מדובר בלעג לרש. כפי שראינו באחת מפרשות האונס הקבוצתי האחרונות, על-אף שסרטונים ממשיכים לעבור בטלפונים הסלולאריים, הם אינם עילה מספיקה להעמיד לדין אם הילדה לא מעוניינת להמשיך בתהליך החקירה והמשפט.

החברה הישראלית ממלאת את הצד שלה בעסקה האזרחית. היא דנה בדברים, מתחבטת, מבקרת וקובעת נורמות. אבל המדינה, שאמורה לשרת את האזרחים ולשנות את אופן קבלת ההחלטות שלה בעקבות שינויים חברתיים, כושלת פעם אחר פעם. לפיכך, המיקוד במאבק נגד אונס והטרדות מיניות לא צריך להיות מופנה רק לחברה, אלא גם כלפי המדינה וההתעלמות שלה מהקריאה שעולה מאיתנו, הציבור.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה