עוד לימור לבנת, זה טוב לתרבות?

היא מצנזרת, מתנהלת באופן לא דמוקרטי ומפלה את המגזר הערבי; אבל ללימור לבנת יש גם כמה הישגים ראויים כשרת התרבות בארבע השנים האחרונות. הנה מה שאסתי סגל חושבת שהיא צריכה להמשיך לעשות

27/03/2013
אסתי סגל קבלו עדכונים מאסתי
  • RSS
» לא שולמית אלוני. לבנת (צילום: עומר מירון)

המשא ומתן הקואליציוני שהסתיים בשבוע שעבר, שיקף מעבר לגועל הצפוי, את הפוליטיקה הישראלית במלוא כעורה. לא התגלעו בו כל דיונים ערכיים, והמאבק על התיקים היה חף מאידיאולוגיה או השקפת עולם. הסחר מכר והתחמנות, התמקדו כתמיד במשרדים שיכולים לספק את תאוותם של מגזרים בעלי כוח מיקוח כאלו ואחרים, וכשקיצצו בתפקידי השרים, ריפדו את הסחטנים בתפקידי סגני שרים.

ורק על משרד אחד לא היו מריבות. אף אחד לא התעניין בו ואף אחד לא רצה אותו. לא זו בלבד שהוא לא מעניין אף אחד, אלא שהתוכן שהוא נושא עמו לא הופיע ולו במצע של מפלגה אחת, ואני מדברת כמובן על משרד התרבות. ומכיוון שלא היו עליו קופצים ואיש לא נלחם עליו, לא היתה כל בעייה שישאר בידיה של לימור לבנת שעמדה בראשו בקדנציה הקודמת של ממשלת נתניהו.

שרת הצנזורה

"פרס האמנות הציונית", "שהאמנים יצנזרו את עצמם", שלילת תמיכה ממי שיסרבו להופיע בשטחים, עימותים עם אירגוני השחקנים והאמנים, דרישה לסילוקו של מוחמד בכרי מההצגה בית ברנרדה אלבה – אין ספק שכל אלו ועוד מעשים והתבטאויות של לבנת לא תרמו לפופלריות גבוהה שלה בקרב היוצרים והאמנים וגם לא להערכה גדולה לפועלה כשרת תרבות, בודאי שלא בקרב הקהל למענו פועל המשרד שלה, קהל שוחרי התרבות, שרואה בה קלגסית לא דמוקרטית ומסוכנת. אם הגעתם איתי עד לכאן אין ספק שאתם מנידים בראשכם להסכמה ומחכים להשחזת המקלדת כנגד ראש הממשלה בשל המינוי החוזר, הלא ראוי, והנורא, של לבנת לשרת הצנזורה וסתימת הפיות, אלא שהפעם צפוייה לכם הפתעה. מסתבר שלימור לבנת דווקא היתה שרת תרבות טובה. אולי אפילו טובה מאוד, ולפני שאתם עוזבים את המאמר הזה בשאט נפש, תנו לי להסביר למה.

איפה הכסף

כמו שלמדנו מאז קיץ 2011, כדי להגיע לסיפור האמיתי צריך לחפש את הכסף. כוונות טובות, אמירות גדולות ותוכניות לא ניתן להגשים ללא תקציב. והתקציב מעיד על סדרי העדיפויות ועל הכיוון אליו מנווטת הממשלה. ככה, במדינת ישראל התקציב הגדול ביותר (שמעולם לא הצלחנו להגיע לסדרי הגודל האמיתיים שלו כי חלקו חסוי וסעיפיו מסתתרים להם בכל מיני מקומות) הוא תקציב משרד הביטחון.

לעומת זאת התקציב הקטן ביותר, במדינה אותה הקימו אנשי תרבות, הוא תקציב התרבות.

אם באירופה ובמדינות ה-Oecd תקציב התרבות נע בין 1-3% מהתקציב הכולל של המדינה, במדינת ישראל תקציב התרבות הוא... 0.18% מתקציב המדינה. (מצגת חלוקת תקציב התרבות כפי שהוצגה בועדת החינוך של הכנסת, אוגוסט 2012), ואם בנורווגיה (למשל) המדינה מוציאה לתרבות 438 יורו לשנה לאדם, במדינת ישראל היא מוציאה בשנה 16.6 יורו לאדם.

המספרים העלובים האלו, הם אחרי שהשרה הפעילה את כל כובד משקלה ויכולת הלחץ שלה. כי לפני בואה למשרד התרבות, תקציב התרבות של מדינת ישראל עמד על 0.03% מהתקציב השנתי.

בדיון עצוב ונורא של ועדת החינוך של הכנסת על החלוקה הפנימית של תקציב התרבות, הייתי עדה למלחמה הנואשת של מנהלי תיאטראות במנהלי מוזיאונים, ושניהם באנשי הקולנוע על הפירורים העלובים של התקציב הזה. ברור שכל העלאה לזה תוריד מהשני, ובכל מקרה אין אפשרות לעשות בסכומים האלו כמעט דבר, במצב הכלכלי הנוכחי.

הרפרנט הזחוח של האוצר שישב ליד שולחן הוועדה עסוק בסלולארי שלו, מסתכל מדי פעם במבט מתנשא על העלובים המתחננים לכמה פרוטות, כלל לא התרשם מהעובדה שכדי להיות כלול במדינות ה-Oecd המדינה חייבת בין השאר להראות תקציב תרבות של לפחות 1% - "עובדה שהכניסו אותנו ל-"Oecd, ענה לי בזחיחות כשהעליתי את הנושא, והבהיר לקבצנים שסביב השולחן, שרק הודות לשרת התרבות, לא הורידו להם מהתקציב כפי שעשו במשרדים אחרים.

כי כאן, ראוי לציין, הכוחנות הלא אהובה של השרה, הצליחה לעשות את מה שלא הצליחו לעשות לפניה – ותקציב התרבות עלה.

רוני זוקיני - תרבות עפ"י לימור לבנת

המאבק על חוק הספרים

אוהבי הספרות שבינינו מכירים בודאי את המאבק הגדול על חוק התרבות. מאבק שבראשיתו (לפני כחמש שנים) נראה חסר סיכוי. כשהרב מלכיאור התחיל לקדם אותו, ההתנגדות האדירה אליו, ו"כוחות השוק" (כלומר היכולת של צומת ספרים וההוצאות שלה ללחוץ) לא השאירו מקום רב לתקווה. מהרגע שהשרה לבנת חברה לח"כ ניצן הורוביץ ואחר כך גם לקחה מידיו את המושכות, החוק התחיל לקרום עור וגידים. זו היא שהביאה את יוג'ין קנדל החביב על רוה"מ כדי שייעץ וגם ישפיע על רוה"מ שתמך בחוק. רק בשל הלחץ שלה ושל קנדל ויכולת ההשפעה שלהם, החוק עשה את הלא יאומן ועבר בוועדת השרים לענייני חקיקה.

יש עוד המון מה לעשות בחלוקה הפנימית של תקציב התרבות, באפליה של המגזר הערבי שהפרורים שמגיעים אליו עלובים מאוד (ממש כמו במשרדים אחרים כמובן), וגם בחלוקת העוגה לפריפרייה (אם כי גם כאן לבנת עשתה שינוי גדול, רק שלטעמי התוכנית לא בנוייה נכון), יש גם עוד המון מה לעשות בנושא מצב ענף הספרים (וקודם כל לדאוג שהחוק יעבור בכנסת כי כרגע הוא תקוע בשל הבחירות). יש גם בעייה גדולה בהתנהלות הלא דמוקרטית (בלשון המעטה) של השרה, אבל בינינו – על מה אנחנו מלינים? מה ציפינו?

לא מדובר כאן בממשלת מרכז-שמאל. גם לא בממשלה ליברלית. ממשלת נתניהו הקודמת שמה לעצמה למטרה להלחם בזכויות האזרח, להגביר את המשילות, להעניק עוד ועוד כוח לרוה"מ, ולצמצם את הדמוקרטיה. שרת התרבות היא לימור לבנת, לא שולמית אלוני. ולבנת פועלת בהתאם לאידיאולוגיה שלה בדיוק כמו ששטייניץ פעל בהתאם לאידיאולוגיה שלו, וליצמן, ואלי ישי, וליברמן, וישראל כץ ואחרים. כל אחד הפעיל את המכבש שלו במשרד שלו. אז מה אתם רוצים דווקא מלבנת?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה