הסמארטפון. חכם על טפשים

אודי פרידן כבר לא יכול לראות את כולם סביבו משועבדים, מושפלים, עלובים, נתונים למרותו של מכשיר אחד קטן שקטע להם את היד. הוא מתחנן: השתחררו מהדיכוי!

15/08/2013
אודי פרידן קבלו עדכונים מאודי
  • RSS

"אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני...".

איך את יכולה להבטיח? הרי ימינך נשכחה זה מכבר. היא תפוסה ומשועבדת לסמארטפון. וכבר אינה. קטועת יד את. ומרצון. עליבות.

נסי להעיף רגע את המכשיר ל-3 דקות קריאת הפוסט הזה. תודה (אלא אם כן את קוראת אותו מהסמארטפון...).

וראשית אני אודה בבעיה שלי: אני אובססיבי בעניין. מראה האנושות, שכופפה ראשה ונהפכה עבד מרצון לסמארטפון, מחליא אותי. אני עושה את המוות לחברי הקרובים. די נמאסתי עליהם.

כאדם שמעריך מודעות וקשב עצמי, לקחתי אותי לשיחה נוקבת: מה באמת מסתתר שם במצוקה הגדולה שלי נוכח עבודת האלילים הזו?

יש מסקנות. אני לא מסוגל להתמודד עם עולב. עם כניעה. עם רפיסות. עם חולשה טראגית. עם פחד ומורא מיותרים. אני לא יכול לראות את הקרובים לי נתונים למרות ולהשפלה. ישר אני מזדקף ומתגייס להשיב מלחמה נגד העריץ  (הפסיכולוגית ש.א. מיתנה את תסמיני המחלה- דור שני קלאסי לשואה - אבל הנגיף עדיין, גם אם רדום, במערכת ההפעלה שלי).

יופי, אז אחרי שחשפתי את חולשתי, אולי תהיי קשובה יותר.

את לא בנאדם. את חצי בנאדם. עריץ שתלטן בכף ידך מנהל אותך. ומנהל רע.

עשרות פיפסים מקפיצים אותך כל שעה כאילו הבית שלך עולה באש. כל זב חוטם שבא לו. לשלוח לך הגיג נבוב גורם לך להביט במכשיר כאילו זה בנך האובד שלא ראית שנים.

את מוצפת. סמס, ווטסאפ, מייל, אינסטה, אפליקציות,התראות מדיה, קבוצות דיון קבוצות זיון.

חברי ילדות שמושיטים יד לתהילת עבר, חברי נושא שמתקרצצים אולי ייפול איזה גרגר ממוחך אל פיהם הפעור, חנות לעטיפות ניילון משומשות מכריזה על מבצע איך לארוז אותך ולחנוק אותך בעשרים אחוז הנחה לחגים.

אה חגים...כלל לא שמת לב שהסתיו הרומנטי מתדפק על דלתך. ואיך תשימי לב? הרגש שלך הפך מזמן לאפליקציה מתוזמנת ומתוזמרת עוברת להמוני עוקבים.

יש לך כבר 3500. ואי!  את עומדת להשיג את איזמרלדה עם 4700 עוקבים 5000 זוגות נעליים ואפס אינטליגנציה רגשית.

ופעם, לא מזמן, היית לוקחת את בתך הקטנה והיתן צועדות יחפות בחוף הקנטרי נושמות את הרוח הצפון מערבית ומחפשות סימני סרטנים קטנים על תפר המים. והיה לך זמן להקשיב לה. הסוציולוג השוודי בירגו סזיקה טוען אחרי מחקר ממושך ומלומד שהילדים כיום מבינים שיש להם 15 שניות ללכוד את תשומת לב ההורה. שנייה לאחר מכן אמא כבר לא איתנו. אמא קיבלה הודעה. אולי ההודעה לא חשובה אבל אמא מזנקת לעבר הסלולארי כנשוך נחש. אולי זה הודעה מאמריקה שאמא נבחרה לאשת השנה והיא מוזמנת לטקס עם אובמה ומישל.

אוי.. זה רק אלן הספר שואל מתי נוח לך לעשות צבע. ואו!! (תמיד קוראים להם ג'וני, אנטוני, אלן או מארק. מדהים. ברבר אינטרנשיונל).

אבל את לא נמצאת בשום מקום. כבר לפני שנים השתגעתי מההורים במסיבת סיום בגן הילדים.הילד משתתף בהצגה אולי לראשונה בחייו, וההורים מצלמים בסמארטפון. אלוהים. במקום לחוות את הרגע הפשוט והתמים הזה, אנחנו חוצצים בינינו לבינו עם מכשיר אלקטרוני מתוחכם. והילד מחפש את המפגש עם הוריו אבל נתקל במסך.. והעצוב הוא שלעולם לא נחזה בוידיאו הסלולארי הזה. מי יכול לראות אלפי שעות במקום השעות המקוריות בהם לא היינו.

והנה, יקירי לואי סי.קיי בסטנדאפ אדיר בדיוק על אותה נקודה. מזל שזוגתי זוכרת שהקדמתי אותו. כדאי לך לראות. אבל רק תגמרי איתי קודם. הרי את תיעלמי מיד למאות אפשרויות הבריחה שלוכדות אותך.

[youtube zd2sRC3K9Hs nolink]

אני אוהב להתבונן. אוהב. אין מה לעשות.

אני רואה חיילת עוברת במעבר חצייה מול המשרד שלי. צומת הומה. תרמיל עצום על כתפיה הדקיקות. רובה אימתני בידה השמאלית. מתנדנדת בקושי מתמודדת עם המשקל החדש שמוטל על שכמה. אם חלילה תמעד טוב שידה הימנית פנויה להקל על הנפילה.. אבל לא. ידה הימנית לופתת אייפון כאילו היה רימון בלי ניצרה. היא עוברת בירוק שהפך לאדום. כי מבטה על הצג. אולי תפרוץ מלחמה בגולן ומפקדה יעביר קוד מסתורי.

אני רואה את שכנתי. אישה רגילה. מעמיסה את ילדיה במושב האחורי של הג'יפון, נכנסת למושב הנהג ומזדחלת בעיקול הרחוב. אבל דלת הילדים מאחור פתוחה לרווחה, והג'יפ אינו משלב ימינה עם הכביש אלא נוסע ישר לתוך המדרכה. הגלגל הימני הקדמי שמטפס לעבר שער הברזל עורר אותה מפעילותה הדחופה - שליחת סמס לבעלה שלא דיברו כבר שבועיים ומה עם הנסיעה לספארי.

ואיך ידברו אם שניהם רק עם הסמארטפון? ומה יש לנסוע בכלל, אם במקום לצפות בנשרים החגים על הזברה היא תשוטט באינסטגרם נדהמת מחוויות מצולמות של שושנה חברתה שהייתה בספארי חודש קודם והייתה עסוקה במיילים בעניין בחירת אתר תיירותי חדשני באלסקה. מספרים שהיא צילמה כמה תמונות מהספר במלון ושלחה בתפוצת "שופו- אני נורא נהנית".

אני רואה. יש מלא מה לראות. אנשים בהרצאה של ריצ'רד ברנסון (הייתי. אחד האנשים המרתקים ביותר בעולם) מסתמסים בטירוף. מה יכול להיות יותר חשוב, מפרה ומעשיר מלהקשיב לאיש המדהים הזה?

כן. עכשיו הגענו לשלב ההכחשה וההתעלמות מהעליבות. הוא נקרא " אני רק".

"אני רק עונה לאיציק שלא נגיע הערב"

"אני רק בודקת אם הגיע אישור מהמלון"

"אני רק עושה רטוויט על הטוויט של חגית שביקשה ממני"

"אני רק בודקת מה הטמפרטורה במצ'ופיצ'ו,  הילדים של בורוביצים שם.."

אני רק.. אני רק.. אני רק.. מאוננת את עצמי למוות.. כי לא מסוגלת לגמור ולא מסוגלת להפסיק.

(אין לי משפט שיתאר מדויק יותר את חוסר היכולת שלך לסגור את הסמארטפון לכמה שעות. ההשתעבדות, ההתמכרות, האשליה שמיד אני מתפנה, ההכחשה ההתכחשות התירוצים).

ולא דיברנו על הנהיגה.

"אני לא מסמסת אני רק מסתכלת". יופי נחמה בואי אתן לך רק נתון אחד: במהירות 80 קמ"ש עובר הרכב 22 מטר בשנייה. כלומר אם היית עם העיניים רק שתי שניות על הסלולארי הרכב שלך עבר 44 מטר. 44 מטר ללא נהג. כמה ילדים יכולים לקפוץ לכביש ב-44 מטר האלו?

אז מה את שומרת על ילדיך כלביאה נועזת אם הם עלולים לאבד את אמא כל רגע?

לפני דור היה את הביפר. זוכרת? בהתחלה הסתובבו אתו כסמל סטאטוס כל מיני גברים בשחור. רק באיחור נחתה התובנה שמדובר בעבדים שהמשימה יכולה לרטוט בחגורתם ולקרוא להם מיידית.

והיום אף אחד כבר לא אדון לעצמו. גם לא גברת. מושפלים עומדים לפני הרכב, בכניסה לבית, ביציאה מהמשרד, בסלון, עם חברים, בקולנוע, במוזיאון, קשובים ודרוכים לכל רמז לקריאה. "הי מותק זה אני הסמארטפון. אני מאד אכעס אם לא תענה מיד". והעליבות מעלה הילוך. מביטים במכשיר אחוזי דיבוק גם כשאין כלום. מה? לא יתכן? בוא נעבור על כל הפונקציות.. אה, הנה הודעה קופצת מווינט. תאונה בצומת מגידו.. אח התאונות האלו.. מה יהיה...כך יגידו כולם גם על התאונה הבאה שתהיה שלך והסמס האחרון של חייך היה: "מותק אני כבר מגיעה".

אני אעצור פה.

אומר לך מה אני מציע על מנת באמת לעזור לך לנסות לצאת מהעולב הזה. בחרי חלק מהעצות או את כולן:

1. בחרי שעתיים ביום שאין סלולארי. כן שעתיים. כתבי לילדים ולבעל שאת בלי מכשיר ושבמקרה חשוב את בקווי.

2. תנהלי. אל תהיי מנוהלת. תובילי את. כתבי כל מה שחפצה, מיילים סמסים וכו'  ורדי מהטלפון. תשובי בלילה או מחר. כולם יענו בינתיים ואת תוכלי לקבל הכל ברצף.

3. אל תקפצי לכל הודעה או התראה. חכי שעה שעתיים. לא יקרה כלום.

4. צמצמי זירות. וותרי על חלק מהאפשרויות. מי אמר שאת צריכה להיות בכל פיתוח מצליח בסלולר. הרי עוד חמש שנים יהיו עוד עשרים אפליקציות מדליקות אז מה את תהיי בכולן?!

5. תני לעוזרת, למזכירה, לחבר, למי שבא לך - שינהל קצת את הטלפון כשאת נניח כותבת.

6. בערב כשאת עם חברים עזבי את המכשיר. תהיי איתם.

7. כשאת יוצאת עם בן הזוג, שרק אחד מכם ייקח מכשיר. הבית והילדים בקשר.

8. בבית בשעת צפייה בסדרה אהובה עליך תעיפי את הטלפון. אחרי 45 דקות תראי שהעולם לא חרב.

9. עשי לך נהגים קבועים נניח בבוקר במיטה רבע שעה עם הודעות מיילים וכו', אחרי זה שעה שקט.

10. בכל הפעולות והתחביבים כמו הליכה בים השתיקי את המכשיר. שישב קצת בשקט.

11. הכי חשוב! שימי את המכשיר בתיק!! מה פתאום שישב בכף ידך לתמיד?

תעני או תציצי או תצייצי בנחת כשיבוא לך. אלא אם כן את מוכנה להבין שיש לך מהיום רק יד אחת. קטועת יד. יד תפוסה לנצח.

ואני מציע. מתחנן:

נסי מרגע זה. שעה בלי. תהיי עם הים, תהיי איתי, תהיי איתו, תהיי עם הילד, תהיי עם עצמך.

נדבר אחרי זה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך