''סרטן זה לעמוד מול המראה ולא לזהות את עצמך''

"קשה לתאר מה עובר לך בראש ברגע בו מבשרים לך שיש לך סרטן", חושפת שירי פדלון. "לי עבר בראש היריון וילדים. וזה שאני לא באמת אוהבת את העבודה שלי. וכמות השעות שבזבזתי בלמצוא חנייה בתל אביב

21/02/2019
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • RSS

מאת שירי פדלון

ב-25/7 קמתי בבוקר אישה בריאה והלכתי לישון אישה עם סרטן.
זה היה אמור להיות עוד יום רביעי. כמו כל בוקר, קמתי מוקדם מדי, קיללתי את השעון המעורר, לבשתי שחור לבן ורכבתי על האופניים לעבודה.
בדרך התבכיינתי בטלפון לחברה על הבוס שלי. היה לי הכל. אבל לא ראיתי כלום. עשיתי שלושה דיונים. שתיתי קפה וחשבתי מה אני אוכל בצהרים לקראת האימון שיש לי בערב. שום דבר לא הכין אותי לזה שעוד כמה שעות העולם הולך להתרסק עליי וכלום לא יהיה רגיל מעכשיו. אבל זה הקטע עם החיים, הם לא שואלים אותך מה תכננת. הם פשוט קורים. ולי קרה סרטן. לי. שעושה 5 פעמים ספורט בשבוע. שאוכלת צ׳יה וזרעי פשתן וספירולינה. שלא מעשנת. שטבע קסטל וניצת הדובדבן יכולים להקים סניף חדש מכל הכסף שהשארתי שם. לי.

קשה לתאר מה עובר לך בראש ברגע בו מבשרים לך שיש לך סרטן. לי עבר בראש היריון וילדים. וזה שאני לא באמת אוהבת את העבודה שלי. וכמות השעות שבזבזתי בלכעוס על שטויות ועל למצוא חנייה בתל אביב. אחר כך בא ההלם. הזעזוע. הטלטלה. איתם בא גם הבכי. והכאב והצער. על החיים שקיבלו תפנית חדה כל כך. עד שהיא חותכת בבשר. על הרצון להיות אימא. על הגוף שלי שכבר רחוק מלהיות מקדש. על השיער שנשר. על התוכניות שהשתנו לי. שנלקחו ממני. שנגדעו לי. גם אם לתקופה קצובה בזמן. אני שחלמתי חו״ל והיריון וקריירה, אני שהתחתנתי רק לפני שנה, אני שהכל היה לי פתור ומאורגן ומסודר. אני. קיבלתי. סרטן. הילדה בת השמונה שבי עדיין לא מאמינה שזה סיפור החיים שלה. והאישה בת ה32 שבי מנסה לשכנע אותה שזה לא סיפור החיים שלה, זה עוד סיפור בחיים.

ואיזה סיפור. וכמה פחדתי. אני עדיין פוחדת לא מעט. ויש עדיין בכי לפעמים, אבל מעט. ויש רגעים, והם רבים, שאני עדיין לא מאמינה שזה קרה לי. אז אני נוגעת לעצמי בראש כדי להאמין שזה באמת קרה. וזה קרה. וזה קורה. וכולם אמרו ואומרים לי שאני גיבורה. אבל אני לא. הגיבורים האמיתיים הם הגבר שלצידי, ההורים שלי, אח שלי, החברים והמשפחה החד פעמיים שלי. הם הגיבורים. לי פשוט לא השאירו הרבה ברירה. שבועיים לפני יום הולדת 32 קיבלתי במתנה את כל הפחדים והחרדות כולם קשורים בסרט.

שירי פדלון צילום אלבום פרטי

ולא, סרטן זו לא מתנה. סרטן זה בחילות ופצעים בפה ולראות את כל מי שאהבת אי פעם דואג והמום ושבור לב. סרטן זה לב שרגיל לרוץ 10 ק״מ ועכשיו דופק על 200 מלטפס שתי מדרגות. סרטן זה לעמוד מול המראה ולא לזהות את עצמך. ולהכריח את עצמך למצוא משהו יפה. ולפעמים לא למצוא. סרטן זה הגבר שלך שאוסף רסיסים שלך מהרצפה ואימא שלך שמתנצלת שהיא לא הצליחה לשמור עלייך מפני זה ואבא שלך שקונה כל צילייה אפשרית בהום סנטר, כי אסור לך שמש או ים. סרטן זה גלי חום. ועייפות שלא הכרת. ולב שבור משערות על הכרית.

אבל סרטן הוא גם סדנת כתיבה שלא נרשמת אליה 5 שנים, ורכיבה ראשונה על אופניים כשחזרת לסמוך על הגוף ודמעות של התרגשות מנשיקה ראשונה עם אהובך אחרי שעבר הטעם של המתכת בפה. סרטן הוא גם לגלות כמה את נאהבת ואיך חברים שלך דאגו לא להשאיר אותך רגע אחד לבד. סרטן הוא גם קורס מדריכות פילאטיס שקיבלת במתנה ומאמן כושר מדהים שלא וויתר לי או עליי כל התקופה, ולב פועם אל מול ים ושמיים, ולהתרגש מטעם של תפוז או עגבניה. סרטן הוא גם הזדמנות. לדייק. לחדד. לזקק. להיות כנה עם עצמי על עצמי אל עצמי. להיות יותר קשובה לעצמי. סרטן הוא התבוננות. ובהירות והבנה. שאין לנו כלום חוץ מהרגע הזה. של מה חשוב יותר ומה פחות. של איזה חיים אני רוצה. אבל יותר מהכל, סרטן הוא תנועה ושינוי. כמה השתניתי.. אני משתנה מאז כל הזמן. והפחד, חי ומוחשי וקיים ככל שיהיה הוא גם תזכורת. לחיות עז יותר, מלא יותר, מדוייק יותר את הכאן ועכשיו.

לקח לי 6 חודשים, 16 טיפולי כימו, וניתוח אחד כדי לשתף את הסיפור שלי. אולי כי אני אדם שקשה לו להודות בקושי. ואולי כי אנחנו חיים בעידן שכולם כל כך מתאמצים כל הזמן להראות כמה מושלם להם. אז קשה להודות. לא מושלם לי. רחוק ממושלם. ההיפך ממושלם. ובעידן רווי הפילטרים של היום, אני בוחרת להתהלך בעולם נטולת פילטרים. וזה מאתגר ומורכב אבל גם מעצים ומחזק כל כך. וכן, ללכת את דיזינגוף עם קרחת זה כמו מבחן אומץ כל פעם מחדש, וכן, נועצים בי מבטים ברחוב, וכן חלק מהאנשים שמכירים אותי עושים כאילו הם לא ראו אותי, כנראה מהמבוכה. ואני מנסה לא להתבייש. לא להעלב. לא להתרגש. ורוב הזמן זה עובד לי. אבל לפעמים אני לא מצליחה.. הלוואי ויכולנו לחיות בעולם עם טיפה יותר אמת וחמלה. לכולנו יש רגעים ותקופות לא פוטוגניות. לכולנו קשה. כולנו מתמודדים עם משהו. כולנו עוברים דברים. הקרחות של הלב שלנו לרוב מוסתרות ולא על ידי שיער... הסטורי של החיים שלנו לא מוגבל ל-15 שניות. הסטורי של החיים שלנו הם עולם.

ובעולם שלי, אני אמנם בסוף הטיפולים אבל רק עכשיו מתחילה להבין מה עברתי. אבל דבר אחד אני כן יודעת. דבר אחד כן ברור לי. בהיר וחזק. דווקא עכשיו, יותר מתמיד, אני מרגישה בת מזל. להיות בחיים. להיות נאהבת. להחזיר אהבה. תודה לאהבה של החיים שלי. תודה להורים שלי. תודה למשפחה שלי. תודה לחברים שלי. השארתם אותי שפויה. תודה לגוף שלי. תודה לנפש שלי. ותודה לבורא עולם על הניסים ועל הנפלאות ועל שמחזיר בי בוקר אחר בוקר נשמתי בחמלה.

בתמונה: טיפול כימו ראשון. השיער נשר, השיזוף ירד, החיוך (רוב הזמן) נשאר.

** הכותבת, שירי פדלון, Shiri Fadlon, העלתה את הפוסט במקור לדף חלאס סרטן. מוזמנים לבקר באתר שלהם כאן

 

 

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה