סקירה דוקאביב 2019

השנה קטגוריית הדוקומנטרי בפרסי אופיר כמו התעוררה לחיים, וסרטים טובים מאוד יתחרו זה לצד זה על טעמם האמנותי של חברי האקדמיה לקולנוע

21/05/2019
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

השנה קטגוריית הדוקומנטרי בפרסי אופיר כמו התעוררה לחיים, וסרטים טובים מאוד יתחרו זה לצד זה על טעמם האמנותי של חברי האקדמיה לקולנוע. אך רגע לפני, כמה מהסרטים מגיעים להקרנות בכורה בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי- דוקאביב, שייפתח ב 23.5 ויימשך עד ל1.6. עושרו של הפסטיבל, ורשימת הסרטים הדוקומנטריים הישראלים, לצד הסרטים הדוקומנטריים הבינלאומיים, מעידים על פריחת הז׳אנר הדוקומנטרי כשקשה מאוד להחליט על מה להתמקד בסקירה קצרה. לעולם לא ניתן יהיה להקיף פסטיבל שלם ב-800 מלה. אבל לתת לגימה או הצצה על משהו, ולהסב תשומת לב, אפשר גם אפשר.

פרויקט המחווה לסרט אני אחמד (כץ ולוי, 1966)

אחרי עקבות בירושלים כמחווה לדוד פרלוב ז״ל ו-Voice Over כמחווה לאברהם הפנר ז״ל, משיק ביה״ס סם שפיגל באוצרות רנן שור ואילת מנחמי- אוצרת שותפה ועורכת ראשית, את קולו של אחמד, השלישי מבין המחוות, המהווה מחווה לסרט התיעודי אני אחמד של הבמאים רם לוי ואבשלום כץ. הסרט הוא פסיפס השראתי, רפרנס של במאים בוגרי סם שפיגל, ושמלכד את צבעוניות מקורות ההשראה שלהם מאני אחמד, ליצירה אחת. בין הבוגרים הבמאים ששותפים לתוצר- לוי וכץ עצמם, דוד אופק ואיילת בכר, שאדי חביב אללה, דורון ג'רסי, נעם קפלן, דן גבע, ממדוח אפדילה ועידו סוסקולני והיצירה תוקרן בבכורה, במסגרת הפנורמה של פסטיבל דוקאביב.

אני אחמד צילום מסך

אני אחמד, הוא סרט שיצא בשנת 1966 ונחשב לפורץ דרך, משום שיצא בסמוך למלחמת ששת הימים והציב במרכזו גיבור ערבי, שמספר את סיפורו בחברה הישראלית המתהווה, סיפור שחושף את הגזענות של הישראלים כלפי הערבים אזרחי ישראל, גזענות שלא השתנתה עם השנים ומוכרת גם כיום, בגינוניה המתנשאים (עבודה ערבית, ערבי מלוכלך, לערבים לא משכירים דירות). הסרט שכמעט צונזר בזמנו, עורר סערה ציבורית ודיון ציבורי נוקב ולכן, מעניין יהיה לבחון את אופן התקבלותו כיום, מפרספקטיבה של זמן, במסגרת פרויקט המחווה ותגובות הבמאים לקונפליקט בזמן הווה. אני אחמד פותח את בקולו של אחמד ומכניס אותנו בתנועת שרוול, לחלקים שמרכיבים את ההשראה הדוקומנטרית כולה, ומהווים תגובה קולנועית לקונפליקט של להיות ערבי בין יהודים.

היצירה מצליחה לשמר רלוונטיות ולמזג תקופה בתקופה. וכך, על אף ההיבטים הנוסטלגיים של עזיבת הכפר והיציאה לעיר היהודית הגדולה-תל אביב, ההיפרדות מהילדות ומהבית, והיציאה לחיים העצמאיים והמנוכרים, הטינה והפחד לא השתנו או כפי שמיטיב לתאר זאת אחמד בקולו ״המדינה הזאת נולדה במלחמה, זו ארץ במצור״, שבאים לידי ביטוי באני אחמד, הרצף אל הרצועה השנייה, מפגיש אותנו עם אחמד המזדקן, כיום, כשבקולו הסיפורי, אנו ממשיכים את המקטע ומתוודעים לכור ההיתוך הקיבוצי של השומר הצעיר, שהפך את הנוער הערבי לחלוצי, ממבט מפוכח יותר, מבטו של אחמד, על החלום ושברו (הרגשתי שייך, קיבלתי את הרעיון של הקיבוץ ורציתי להגשים, החלטתי שאני רוצה להקים את הקיבוץ הערבי הראשון)

אני אחמד צילום מסך

הפיגומים של הבניה חושפים את הפגמים של הבחירה אבל הבחירות של הבימוי והעריכה מצליחים למשמש יחד וללוש הבניה שונה של מרכיבי המציאות ומספריה. יפה מאוד המעבר מאחמד המזדקן, ליצירתו של אחד מיוצרי אני אחמד, רם לוי, המתבגר אף הוא. התנועה בין שחור לבן לצבעוני, מייצרת את התנועתיות הבין-זמנית, ויוצרת דינמיקה ייחודית או כפי שאומר לוי ״העבר שלי עוד לפני״ ולמעשה מקפל באמרה זו את הדינמיקה של המהות הקולנועית, המשמרת.

היצירה בת ה-50, שממשיכה לפעם ולהנביט יצירתיות גם היום, מובילה למחשבות על המדיום עצמו, משמעות החיים, הקוריוז הנסיבתי והשאלה שלעולם לא קיבלה מענה- מהו קולנוע ישראלי (?). הצפייה בזמן הווה ממחישה את שרשרת הדורות של הסמלים, הייצוגים, המוטיבים והקונפליקטים בקולנוע, כשנדמה שלא השתנו על אף הנצח של הזמן, כי ״סרט הוא ניסיון נואש, לתפוס את מה שאי אפשר לתפוס״. אני ממליצה מאוד על בקולו של אחמד מעבר לטביעות אצבעותיהם המיומנות של שור ומנחמי, היצירה הזאת, עשויה לאפס ולרגש אתכם, לנער אתכם נוכח פני המציאות ולגרום לכם להמון מחשבות דרמטיות. הפאסיביות של הדמיון לא יכולה להימשך נוכח ההתוויה הייחודית של היצירה הזו.

מתוך הסרט 21 יום ולילה (צילום: מאט רוטה)

21 יום ולילה- דוקו פשע ואגדה בדואית מטילת אימה

סרטה החדש של היוצרת הדוקומנטרית זוהר וגנר, 21 יום ולילה (שישודר ב-28.7/בהמשך בערוץ HOT8 /ערוץ 8 ) הסרט שמתמודד בתחרות הישראלית של הפסטיבל, חודר לעולמם המודחק והמדברי של הבדויים, מנסה להתחקות אחרי ז׳אנר המותחן והוא עושה זאת באלמנטים תיעודיים מובהקים של חקירה ועדות ולכן גם מוצג לצופים כדוקו-פשע. במשך 21 יום נחקרת בתחנת משטרת דרום, אישה בדואית צעירה בשם רתיבה, באשמה שרצחה את בנה, הפעוט בן השנתיים וזרקה אותו לבאר. 21 ימי החקירה הם הזדמנות עבורנו הצופים להציץ על חייהם של הבדויים ועל מעמדן הנחות של הנשים בחברה זו. וגנר בוחרת לספר את הסיפור בערבית, בקולה הצלול של אישה, שמספרת לצופים מעין אגדה רחוקה.

במקביל לאגדה שעון החול מתקתק ועל החקירה להתקדם. האם רתיבה היא הרוצחת? באמצעות תיעוד משטרתי ערוך היטב ואמצעי הדמיה ואנימציה, נפרש לפנינו סיפור עצוב, על נשים שנשכחו במדבר, בעולמן הצר, מנקות את הבאר ומטפלות בבעליהן וילדיהן. אלו נשים שנדמה שהפמיניזם המודרני הדחיק ושכח. יחסיה המורכבים של רתיבה עם הוריה, בעלה, וחמותה, חושפים סגירות רגשית ודיכוי נשי, שכאילו מפסל את דמותה כבובה, כחפץ, והזעקה אילמת וזולגת מכל עבר. לצד אלו, שתיקת המדבר, על נופיו המרהיבים ובעלי החיים הפזורים בו, מחוברים באדיקות לטבע, מנסים להגיח ולהפיח צבעוניות בשממה. הצילום מרהיב ביופיו, ומסייע לתבנת את הסיפור הנפתל. מדהים האופן שבו אפשרה הצעירה הבדואית, גישה לחומרים המרתקים ויפה אופן העמדת המצלמה, כעדה דוממת, ביחס לחיות הטבע. גם השלמת הסיפור באמצעים אמנותיים, עשירים בדמיון ומסייעים למותחן להתמלא באימה ופחד. התחושה שהעולם הריק סוגר על הדמות, חזקה ומטלטלת. זהו דוקומנטרי יפה, ונדמה לי שהראשון בו וגנר יוצאת מעצמה אל האחרת ומתגלה בשיא עוצמותיה הנשיות והאמנותיות.

זהר וגנר (צילום: אלון שפרנסקי)

 הסרטים הדוקומנטריים הישראלים שמסקרנים אותי, בין השאר, הם: סרטו של ארי דוידוביץ, החיים הנסתרים של שייקה אופיר (שזכיתי להיות אורחת בו כמבקרת קולנוע) הסרט מצליח להקיף את חייו של שייקה אופיר מכיוונים מפתיעים ולחדש. סרטו של רפי בלולו, לבנטינית, שחושף את חייה המרתקים של המשוררת ז׳קלין כהנוב במסגרת סדרת העברים. וסרטו של ברק היימן החבר דב על פועלו של ח״כ לשעבר, דב חנין- סרט שמצליח עוד טרם צאתו, לעורר הדים רבים. הסרטים הדוקומנטריים בתחרות הבינלאומית, שמצליחים לסקרן- נוסעי חצות דוקו משפחתי של הבמאי חסן פאזילי, שמתעד את סיפור הבריחה שלו ושל זוגתו הקולנוענית עם בנותיהם הקטנות מאימת הטליבאן, לצלם את המאפיה סרטה של הבמאית האירלנדית קים לונגניטו, על צלמת העיתונות הנועזת לטיציה בטאליה שתיעדה את המאפיה, כאן מייק וואלס, סרטו של אבי בלקין על העיתונאי שהמציא את הראיונות הטלוויזיוניים הבלתי מתפשרים והפך לאייקון בתכנית התחקירים ״60 דקות״. לצד אלה, סרט שכבר צפיתי בו ואולי עוד אכתוב עליו בהרחבה, מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל, סרטו של רוב גרבר על מבקרת הקולנוע האגדית פולין קייל. הסרט שיוקרן גם ב29.5 ייחתם בפאנל מבקרי ומבקרות קולנוע.

לפרטים על האירוע:

https://www.docaviv.co.il/2019/events/what-she-said-the-art-of-pauline-kael-film-critics-talk/

לתכניה המלאה של פסטיבל דוקאביב:

https://www.docaviv.co.il/2019/film-guide/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה