ספרים לאי הבודד של הנפש

שלוש סופרות, שתי בלוגריות, מבקר ספרים ועורכת ממליצים על ספרים לבריחה ליקום מקביל ביום הכיפורים וגם ספר אחד לחשבון נפש כהלכה

24/09/2012
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS
» חגית גרוסמן

חגית גרוסמן, סופרת, פרסמה השנה את הרומן "היכן שאינם" בהוצאת ידיעות ספרים.

1. "אנשים מעדיפים לטבוע בים" מאת ליאור דיין הוצאת פן/ ידיעות אחרונות.
ליאור דיין כותב דמויות מטורפות, הוזות, משונות, שסובלות מבדידות מפני אחרותן. דמויותיו תמיד מטילות ספק בכל מה שנגלה לעין, כי הכול שקר. אך הן אומרות תמיד את האמת, גם אם זה לא נראה כמו הדבר הנכון לומר, הן אינן מקבלות את התכתיבים החברתיים, כמו ילדים טהורים שחייבים להגיד את שעל לִבם, שלא מסוגלים לשקר ולכן הם מורדים. הסיפורים משעשעים עד כדי צחוק מתגלגל.

2. ספר השירה "מסע שנגמר בריקוד" מאת מרדכי גלילי, הוצאת ידיעות אחרונות

מסע שנגמר בריקוד הוא בלי ספק מהספרים הטובים שקראתי. הספר מתאר מסע פרידה מאב שנפטר והתמודדות עם זיכרון התאבדות האם. כמו ברומן, אבל בשורות קצוצות של שירה, הפרטים קונקרטיים הנמסרים לאט לאט, הכאב והכיעור והאהבה והיופי. עם מבנה נרטיבי סיפורי. זהו ספר שנכתב בעל כורחו של המשורר. ולכן הוא אמיתי. לא רק מעשה אמנות, אלא מעשה התגברות, הישרדות, מסע אחר ההבנה. אני יודעת שקל יותר להבין מאשר לסלוח. והמילים חותכות תעלה בלב לעומק הכאב שבו אהב הילד את אביו, ועד כמה היה תלוי באהבתו כי לא היה לו איש בעולם מלבדו.

יעל שכנאי / מו"ל הוצאת רימונים / מחברת הספר "אור נדלק במרפסת" הוצאת מעריב

"זה המקום" מאת אהוד בנאי – הוצאת כתר 186 עמודים

אמנם לא סופר סטנדרטי אלא יותר מוזיקאי-יוצר, אבל כמו קובי אוז בשעתו שהוציא את "משה חוואטו והעורב" גם אהוד בנאי, מוזיקאי מחונן וותיק, מציע לאוהבי זאנ'ר הסיפור הקצר, ספר שלמרות הגדרתו כשילוב של אוטוביוגרפיה ובדיון, שורשיו של המחבר ארוגים בו באופן בולט ושבילי חייו חרוצים לאורך כל שורות הספר. תוכלו ליהנות מריחות, מטעמים, מזכרונות ומשפה עשירה ונהדרת ולהרגיש את המוזיקה של בנאי מתרוננת דרך השורות והמילים.

"צד אפל" מאת בלינדה באואר – הוצאת כתר 334 עמודים

לאוהבי ז'אנר המתח מזומנת כאן חוויה עוצמתית בעלת גוון פסיכולוגי מעמיק. שוטר כפרי ופשוט נכנס בעל כורחו לתוך תעלומת רצח וכדי למנוע את הרצח הבא, הוא חייב להישמע להוראות המגיעות אליו במכתבים מסתוריים. הספר כתוב בקצב מהיר, בדיוק כמו המהירות הנדרשת מהשוטר על מנת להמשיך את פיענוח המכתבים ולעצור את הרוצח, כשלמזלו הרע, הוא מתעמת מול חוקר בכיר שנשלח אל העיר כדי לנהל את החקירה.

רונית רוקאס, סופרת ילדים ונוער, "החוקים הסודיים של אביגיל" יצא לאחרונה בהוצאת כנרת.

אל "פנג הלבן", ספרו הקשה, הנפלא, של ג'ק לנדון מ-1906, הגעתי רק לפני שנים ספורות. הקריאה בו בבגרותי היתה מפליאה ומרגשת כל כך, שכמעט לא הצטערתי שהגעתי אליו באיחור כזה. בילדותי נראה לי "פנג הלבן" כמו "ספר בנים", יהיה פירוש הדבר אשר יהיה. הקריאה המאוחרת שלי היתה מורכבת איפוא מכל גווניו ורבדיו של הספר המסופר מנקודת מבטו של כלב שחציו זאב, ובניגוד למה שאנחנו רגילים גם היום – אינו מואנש ואינו דומה לאדם לרגע, גם כשהאדם כופה עליו את צרכיו ואת רצונו.

הסיפור מתרחש בתקופת חיפושי הזהב בארצות הצפוניות, הקפואות. המוני אנשים עייפים, רעבים, במלחמת קיום, המקבילה למלחמתו של הזאב הזה, שייצרו עז והוא נלחם בין החיה שבו לבין האדם המבקש לשעבדו. אל תירתעו מהספר רק בשל סיווגו כספר נוער. יצירת המופת הזאת מתארת בלי לפחד לרגע את דרכו האכזרית של הטבע, את מקומו של האדם ותפקידו ומגבלותיו בתוך העולם הזה, וגם נוגעת במהות הקשר בינו לבין בעלי החיים, ובסיכוייו של אדם הגדל בתוך סביבה אכזרית ובלתי אפשרית לצמוח ולהיות אדם, פשוט אדם. סופו מרגש ואופטימי, אך כולו חשבון נפש, כיאה ליום הזה.

ל"פנג הלבן" יש תרגומים רבים לעברית, רבים מדי. האחרון שבהם שייך ליהלי סובול, בסדרת "הרפתקה" של אוקיינוס ומודן. אני מעדיפה את התרגום של יעל ענבר במהדורה המוערת, אף שגם הוא אינו מושלם (הוצאת כנרת). ישנו גם התרגום הוותיק יותר של כרמית גיא מ-1982 (הוצאת כתר), אבל אם אפשר, כמובן, הכי טוב המקור, באנגלית, שנמצא חינם וחוקי ברשת:

איריס אליה כהן, סופרת ומשוררת, ספרה הראשון "מכתוב" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד

"ואז ג'וליה עמדה על הקצה של ההר, עצמה את העיניים שלה ופתחה את הידיים כמו אווירון ואמרה: לשמה, לאורי, אני רוצה לעוף" (לאורה, חנה טואג, מודן)

כל מי שרוצה לעוף, כל מי שהנפש שלו רוצה להמריא, שייטול את הספר הנפלא הזה לידיו, ויקרא. הרומן, כמו לאורה הגיבורה שלו, מלא שאר רוח, תום, אהבה, חמלה והרבה אמונה מהסוג הנדיר במקומותינו. אמונה שיש בה הקשבה והשלמה, ללא בדל צדקנות והטפה. אי אפשר להניח את הספר מהיד, מבטיחה, ספר מושלם ליום כיפור ובכלל.

עדנה אברמסון, כותבת הבלוג "הרפובליקה הספרותית"

נוילנד, אשכול נבו, כנרת זמורה ביתן 2011. סיפור קולח וחשבון נפש ציוני בעטיפה אחת: ב"נוילנד" של אשכול נבו אפשר לשקוע יומיים בקלות. נבו מביא את סיפורו של דורי, שנוסע לחפש את אביו בן ה-60 שנעלם בדרום אמריקה, והוא לא מפסיק לנוע – בין מדינות ופרקי זמן כמו גם אל תוך נפשו פנימה.

"נוילנד" מלא הומור ורגש, שהופכים אותו לרומאן רחב יריעה אך גם למדויק בכל נקודה שבה עוצרים ומתמקמים לרגע.

ריבוי הדמויות והקולות עובד היטב ומאוורר את נקודת המבט בצורה שמושכת לקרוא עוד ועוד. יש רגעים חלשים, אך העלילה הבלשית דוהרת קדימה אל עולם מקביל שאפשר לעבור אליו – ולו זמנית – בהנאה שלמה.

ריקי כהן, עורכת בסלונה וכותבת
"רק ילדים", מאת פטי סמית, בהוצאת כנרת זמורה ביתן
אלוהים היה נדיב במיוחד עם פטי סמית. הזמרת שהגיעה למעמד קלאסי בהסטוריית הרוקאנרול וכתבה שירים נצחיים כמו זה, קיבלה גם כשרון ספרותי, יכולת לספר סיפור סוחף. ב"רק ילדים", לא רק אוטוביוגרפיה, היא מספרת את סיפור יחסיה המורכבים עם הצלם רוברט מייפלתורפ שמת ממחלת האיידס, ואת הולדתם של שני אמנים גדולים, אבל גם את ההסטוריה התרבותית המפתה כל גרופי לרוק באשר הוא: 1967 בניו יורק, הווצרותו של רוקאנרול שישפיע על המאה כולה ואמנים שילוו אותה, בוב דילן, הדורז, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, אנדי וורהול, התקופה המיתולוגית במלון צ'לסי שבה חיו רבים מהאמנים שיהפכו את העולם בשנים שאחרי.  הבעבוע והבעירה הזו שאבו אותי בלי יכולת להרפות, הם מסופרים באופן מרתק, והשילוב בין הסיפור האישי, שברון הלב הזוגי והעולם החיצוני הרועש, עשויים באופן עילאי.
מאיה רענן, כותבת הבלוג "אובדת בבית", בסלונה.
"עד שיום אחד" של שמי זרחין (מומלץ בחום): "בואו לטבריה, קפיצה קצרה, רק ליומיים. אל תדאגו, זו לא טבריה של היום, זו טבריה יצרית יותר, יפה יותר. טבריה של שכנים שמכירים אחד את השני טוב יותר משהם מכירים את עצמם. קל הרבה יותר להציץ בחלונות של אחרים מאשר לתוך הנפש האישית, לא? בואו לטבריה הסוערת, המרגשת, טבריה של אהבה וסודות, מקום בו החום החיצוני זולג לתוך הנפש והמוח. מזג חם ולב חם מתמזגים בתוך קדירות התבשילים שמבשלת רוחמה, אחת הדמויות המורכבות והמרתקות בספרו של שמי זרחין "עד שיום אחד". מרתק, מפתיע וכתוב נפלא. אי אפשר להניח לרגע."

ואחד לחשבון נפש: מוטי פוגל, מבקר ספרים, כותב את הבלוג "קונונסנס" על ספרים

לפני שלוש שנים יצא לאור "מלבדאתה" - מבחר משיריו של אבות ישורון, ואני ביליתי את יום הכיפורים, בבית הכנסת, בעיקר בקריאת שיריו של מי שנולד כיחיאל פרלמוטר בזמן תפילת נעילה, והעיד על עצמו שנעשה אבות ישורון "מן השבירות". בבית הכנסת או מחוצה לו, בצום או בארוחה, "מלבדאתה" הוא חשבון הנפש הטוב ביותר על מדף הספרים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה