סליחה, ענת, שלא עשיתי יותר

הלכתי. יותר לא ראיתי אותה. היא היתה החברה הכי טובה שלי. הוא רצח אותה ולא היה דבר אחד שיכולתי לעשות אחרת ושהיה עוצר בעדו

25/11/2016
קרן הבר קבלו עדכונים מקרן
  • RSS

אני לא יודעת אם היינו נשארות חברות היום, עובדתית זה נגמר עוד לפני שהוא רצח אותה. אבל כמעט כל יום, עד לרגע שקיבלתי את ההודעה ההיא באותו יום שלישי בדרך מבניין הפקולטה למשפטים לבניין נפתלי באוניברסיטת תל אביב, חשבתי עליה ובעיקר עצרתי את עצמי מלהתקשר. 'אם היא תצטרך אותי, היא יודעת איך להשיג אותי', חשבתי ולא הרשיתי לעצמי להכניס שוב את הראש שלי למקום ההוא. באותו יום שלישי, עמדתי על השביל, הרגל שלי בטשה באדמה והמוח סירב לקלוט.

היא הייתה החברה הכי טובה שלי בערך מגיל 6, עם המון עליות ומורדות בדרך. לא תמיד הייתי חברה טובה, אני מודה. היו תקופות שהיא הייתה צריכה אותי, אבל לי היו בלגנים משל עצמי והיינו רק ילדות. הלוואי שיכולתי להגיד שתמיד היינו שם אחת בשביל השנייה, זה לא יהיה נכון. אבל תמיד חזרנו אחת אל השנייה, כמו שחוזרים הביתה והכל נשאר אותו דבר. אותה חברות ואותה אהבה ואותם כינויים מטופשים.

אני זוכרת כשהיינו בנות עשר והיינו מושפעות מ'האסופית' היא שאלה אותי אם אני חברת הנפש שלה, לא התחייבתי. העיניים שלה הפכו לרגע סגריריות ואז היא אמרה "אני יודעת שכן". איכשהו, לא משנה מה עשיתי, היא תמיד ייחסה לי רק דברים טובים. אני לא בטוחה שמגיע לי, בסופו של דבר, גם אם הפסיקה לסמוך עליי ברבות השנים, היא תמיד נתנה לי המון קרדיט. כי זה מה שהיא הייתה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי.

ענת אלימלך

ואני לא אמרתי לה את זה המון המון זמן, כנראה דווקא בזמן שהיא הכי הייתה צריכה. אני לא חושבת שיכולתי לשנות. את הניסיון שלי לשנות, להתערב, לפקוח את העיניים היפות שלה, עשיתי 3 שנים קודם והוא לא עבד. אני פירשתי את זה כסימן שצריך ללכת. ובאמת הלכתי. הייתי רוצה לספר שסובבתי את הראש אליה בפעם האחרונה אבל זה יהיה שקר. חתכתי את הקשר והמשכתי הלאה. חשבתי עליה המון, אבל כשמחשבות נשארות בגדר מחשבות לא צומח מהן כלום. אולי רק רגשות אשם אחר כך. ואולי זה הכאב שממשיך ולופת את הלב גם 19 שנים אחר כך.

חברות הכי וטובות (צילום: שאטרסטוק)

היא אהבה אותו עם כל הלב הענק שלה. היינו תיכוניסטיות, הוא היה גרוש עם ילדים. בהתחלה, כמו רבים וטובים, חשבתי שזה לא טוב בשבילה. הבעיה הייתה שכולם חשבו ככה והיא רק רצתה מישהו אחד שיגיד לה שתלך עם הלב שלה. לקח לי זמן להבין. בסוף שחררתי. היא הייתה מאושרת כל כך אתו ורק רצתה שחלק מהעולם הישן שלה ימשיך אתה בדרך שהיא בחרה. בסופו של דבר, בדרכה, היא הצליחה לגרום לכולם לקבל את הבחירה שלה. כי כזו היא הייתה חיננית ועקשנית ובטוחה בעצמה.

במשך המון זמן הייתי אשת הסוד שלה, זו שהיא מספרת לה על הכל. הייתי החברה שבאה לארוחות ערב או לרכיבות סוסים משותפות, הייתי עושה אתה קניות לדירה שלהם. פעם אפילו הופענו ביחד בתוכנית טלוויזיה כדוגמניות שיער עבורו. אבל מתישהו הדברים קיבלו תפנית שלא אהבתי. לאט לאט התרבו המקרים שנקראתי לשפוט בריבים, להקשיב לדברים שלא יכולתי לשמוע. לקח לי זמן, אבל אחרי בוקר אחד שישבנו אצלם בדירה, רק ענת ואני, הבנתי שאני צריכה לפתוח הכול.

היא נורא כעסה עליי. העזתי להגיד שהקשר הזה לא טוב בשבילה, מחוזקת בהחלטתי אמרתי המון דברים קשים וקיוויתי לראות שמשהו מהם איכשהו יתקבל. הם לא, זו גם לא היתה הדרך אתה. אמרתי לה שאני לא מסוגלת יותר להקשיב לדברים כי הכתובת ממש על הקיר. אני רק התכוונתי לזה שהם ייפרדו ושזה יכאב. היא ביקשה ממני ללכת.

הלכתי. יותר לא ראיתי אותה. היא היתה החברה הכי טובה שלי. לא יכולתי לשנות. אני גם לא יכולה להגיד שהתעקשתי לנסות. לא יכולתי לעשות דברים אחרת. אבל היום, גם אם הייתי רוצה והייתי, אני לא יכולה לדבר איתה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי וחשבתי שזה יישאר ככה לעולם. שבסוף נהיה בנות מאה ונסלח אחת לשנייה ואז היא תגיד לי: "טוב את כבר לא רעננה כמו פרסומת לסבון, אבל אני עדיין אוהבת אותך".

זה לא. ואני רק יכולה לכתוב לה והיא אף פעם לא תדע. אני אוהבת אותך, ענת. סליחה. סליחה שלא עשיתי יותר, גם אם לא היה בידי לשנות.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה