"סיפורים ארוטיים לאלמנות פנג׳אביות" / פרק 1

ספרה של באלי קאור ג׳אסוואל, "סיפורים ארוטיים לאלמנות פנג׳אביות" הוא רומן שובה לב מלא בעוצמה נשית, שמדיף ניחוחות הודיים ומתובל בשנינות בריטית. אנחנו מחלקות עותקים אז אל תפספסו!

29/01/2019
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • RSS

מאז ומתמיד חיפשה ניקי, צעירה לונדונית ממוצא הודי-פנג'אבי-סיקי את הייעוד שלה – עבודה שתוכל להשפיע בה, שתאתגר אותה. לאביה היו חלומות משלו והוא  מאוד רצה שתלמד משפטים ותעסוק בעריכת דין. ניקי מתרצה ונרשמת ללימודים, אך שנה לאחר תחילתם היא מחליטה לפרוש. היא מצאה עבודה בפאב, ובמקביל חיפשה מקום עבודה חדש.

כשאחותה של ניקי מבקשת ממנה לתלות בשמה מודעה על לוח השידוכים במקדש הסיקי בסאותהול, צדה את עינה מודעת דרושים בה חיפשו מדריכה לכתיבה יוצרת עבור עמותת הקהילה הנשית הסיקית. ניקי חושבת מייד שזאת יכולה להיות הזדמנות עבורה להתעסק במשהו משמעותי שתהיה גאה בו, להעצים נשים ולהוסיף עוד שורה לקורות החיים.

ניקי מתקבלת לעבודה, אך מהר מאוד היא מגלה שהנשים הרשומות לקורס לא יכולות ולא רוצות לכתוב. למעשה הן רוצות לספר; על האהבות, הפנטזיות והרצונות שלהן; על אלו שחוו בחייהן ועל אלו שחסרו להן. התלמידות שלה הן אלו שמלמדות אותה שיעור לחיים; על מהות האהבה, על תשוקה, על איסורים ועל תעוזה.

 סיפורים ארוטיים לאלמנות פנג׳אביות הוא ספר שובה לב מלא בעוצמה נשית, שמדיף ניחוחות הודיים ומתובל בשנינות בריטית.

באלי קאור ג׳אסוואל נולדה בסינגפור למשפחה ממוצא פנג׳אבי וגדלה ביפן, רוסיה,  אוסטרליה וארצות־הברית. הספר תורגם לכעשר שפות וזכויות לסרט נמכרו לחברת ההפקה של רידלי סקוט.

רוצות עותק של הספר? מלאו את הפרטים בטופס למטה ואולי תזכו בספר!

סיפורים ארוטיים צילום מסך

פרק 1

למה מינדי רוצה להתחתן בשידוך?

            ניקי בהתה בפרופיל שאחותה צירפה למייל. הייתה שם רשימה של פרטים ביוגרפיים נחוצים: שם, גיל, גובה, דת, תזונה (צמחונית מלבד פיש-אנד-צ'יפס מדי פעם). העדפות כלליות לבעל: אינטליגנטי, מתחשב ואדיב, בעל ערכים מושרשים וחיוך נעים. גם גברים ללא זקנים וגם חובשי טורבן יכולים להתאים, בתנאי שהזקן והשפם שלהם מטופחים. לבעל האידיאלי צריכים להיות עבודה קבועה ועד שלושה תחביבים שתורמים להתפתחות הנפשית והגופנית. בדרכים מסוימות, היא כתבה, עליו להיות כמוני: צנוע (חסוד, לדעתה של ניקי), בעל מודעות לכסף (קמצן) ובעל רצון להקים משפחה (רוצה ילדים תכף ומייד). והגרוע מכול, כותרת הפרופיל שלה גרמה לה להישמע כמו איזה תבלין: מינדי גרֵוואל, תערובת מזרח-מערב.

            המסדרון הצר שחיבר בין חדר השינה של ניקי למטבחון לא התאים להתהלכות – רצפת העץ שלו חרקה להחריד למגע הקל ביותר – אבל היא בכל זאת פסעה בו הלוך ושוב וניסתה לסדר את מחשבותיה. מה אחותה חשבה לעצמה? אמנם מינדי תמיד הייתה מסורתית יותר – פעם ניקי תפסה אותה צופה בסרטון שהראו בו איך לגלגל רוטי עגול מושלם – אבל לפרסם מודעה לחתן? זה היה כל כך קיצוני.

            ניקי התקשרה למינדי בלי הפסקה, ובכל פעם הגיעה לתא הקולי. עד שמינדי ענתה לה כבר התפוגג אור השמש לתוך ערפל הערב הסמיך וכמעט הגיע הזמן לסיים את המשמרת שלה בפאב אורייליס.

            "אני יודעת מה את עומדת להגיד," אמרה מינדי.

            "את יכולה לראות את זה?" שאלה ניקי. "את ממש מצליחה לדמיין את זה קורה?"

            "כן."

            "אז את מטורפת."

            "קיבלתי את ההחלטה הזאת בעצמי. אני רוצה למצוא בעל בדרך המסורתית."

            "למה?"

            "ככה."

            "את צריכה למצוא תשובה קצת יותר טובה אם את רוצה שאני אערוך את הפרופיל שלך."

            "זה לא הוגן. אני תמכתי בך כשעברת לגור לבד."

            "קראת לי פרה אנוכית."

            "אבל אז כשעזבת ואימא רצתה לבוא לדירה שלך ולהכריח אותך לחזור הביתה, מי שכנע אותה לרדת ממך? בלעדיי היא בחיים לא הייתה מקבלת את ההחלטה שלך. עכשיו היא התגברה על זה."

            "כמעט התגברה על זה," הזכירה לה ניקי. הזמן עמעם את זעמה של אימן. היא אמנם עדיין הייתה לא מרוצה בעליל מסגנון החיים של ניקי, אבל לפחות הפסיקה להרצות לה על הסכנות שבמגורים לבד. "אימא שלי בחיים לא הייתה מרשה לי את זה." נהגה לומר כדי להוכיח כמה היא מתקדמת, ובנימת קולה היו נמזגים רברבנות וצער. תערובת מזרח-מערב.

            "אני מאמצת את התרבות שלנו," אמרה מינדי. "אני רואה את החברות הבריטיות שלי נפגשות עם גברים באינטרנט ובמועדונים, ולא נראה לי שהן מצליחות למצוא מישהו. אז למה לא לנסות שידוך? זה הצליח להורים שלנו."

            "כן, אבל אלה היו זמנים אחרים," טענה ניקי, "לך יש יותר הזדמנויות משהיו לאימא בגילך."

            "אני אקדמאית, סיימתי תואר בסיעוד, יש לי עבודה – זה הצעד הבא."

            "זה לא אמור להיות צעד. את משיגה בעל, זה מה שאת עושה."

            "אני לא משיגה. אני רק רוצה קצת עזרה בלמצוא אותו, אבל זה לא שניפגש בפעם הראשונה ביום החתונה או משהו. היום מרשים לזוגות להיפגש לפני כדי להכיר טוב יותר אחד את השני."

            ניקי נרתעה למשמע המילה "מרשים". למה ניקי צריכה אישור ממישהו כדי לצאת עם בחורים? "אבל מה בוער לך להתמסד? תטיילי קצת. תראי קצת עולם."

            "ראיתי מספיק," נשפה מינדי – טיול בנות לטנריף בקיץ שעבר שבמהלכו גילתה שהיא אלרגית לצדפות. "חוץ מזה, גם קירטי מחפשת בחור מתאים. הגיע הזמן ששתינו נתמסד."

            "קירטי לא תצליח לזהות בחור מתאים גם אם הוא יעוף דרך החלון ישר לתוך הבית שלה," אמרה ניקי.

            לא שררה יותר מדי אהבה בין ניקי ובין החברה הכי טובה של אחותה, אמנית איפור, או יועצת להעצמת פָנים, לפי השם שהתנוסס על כרטיס הביקור שלה. במסיבת יום ההולדת העשרים וחמישה של מינדי בחנה קירטי את לבושה של ניקי ואמרה, "בשביל להיות יפה צריך להתאמץ, לא?"

            "מינדי, אולי משעמם לך."

            "ושעמום זאת לא סיבה מספיק טובה לנסות למצוא בן זוג? את עברת לגור לבד כי רצית להיות עצמאית. אני רוצה להתחתן עם מישהו כי אני רוצה להיות חלק ממשהו. אני רוצה משפחה. את עוד לא יודעת את זה כי את עדיין צעירה. אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך בעבודה, ורק אימא שם. אני רוצה לחזור הביתה למישהו. אני רוצה לדבר על היום שלי ולאכול ארוחת ערב ולתכנן חיים יחד."

            ניקי לחצה על הקובץ המצורף למייל. היו שם שתי תמונות תקריב של מינדי. חיוכה היה ענקי ונעים, ושערה החלק והעבה גלש על כתפיה. בתמונה נוספת נראתה כל המשפחה: אימא, אבא, מינדי וניקי בחופשה האחרונה שלהם יחד. זאת לא הייתה התמונה הכי טובה שלהם, כולם מצמצו ונראו זעירים על רקע המרחב הפתוח. אבא שלהן מת שנה לאחר מכן, התקף לב שחטף את נשימתו בלילה כמו גנב. ניקי חשה מדקרת אשמה בבטנה. היא סגרה את החלון.

            "אל תשתמשי בתמונות משפחתיות," אמרה ניקי. "אני לא רוצה שהתמונה שלי תופיע בקבצים של השדכנים."

            "אז תעזרי לי?"

            "זה נוגד את העקרונות שלי," אמרה ניקי והקלידה "טיעונים נגד נישואים בשידוך" במנוע החיפוש, ואז לחצה על התוצאה הראשונה שעלתה.

            "אבל את תעזרי לי, נכון?"

            "נישואים בשידוך זאת שיטה פגומה שמערערת על זכותה של האישה לבחור את גורלה," קראה ניקי בקול רם.

            "רק תדאגי שהפרופיל שלי ייראה יותר טוב. אני לא טובה בדברים האלה," אמרה מינדי.

            "שמעת מה שאמרתי?"

            "איזה קשקוש פמיניסטי. הפסקתי להקשיב אחרי 'מערערת'."

            ניקי חזרה אל דף הפרופיל של מינדי והבחינה בטעות דקדוקית: אני מחפשת את הנשמה התאומה שלי. של מי היא תהיה? היא נאנחה. דעתה של מינדי הייתה נחושה – השאלה היא אם ניקי רוצה להיות מעורבת בכך או לא.

            "בסדר," היא אמרה לבסוף, "אבל רק כי את עלולה למשוך אידיוטים גמורים עם הפרופיל הזה. למה את צריכה לכתוב שאת אוהבת לכייף? מי לא אוהב לכייף?"

            "ואז את יכולה לפרסם את זה בשבילי בלוח הנישואים?"

            "איזה לוח נישואים?"

            "במקדש הגדול בסאותהול. אני אשלח לך את הפרטים."

            "סאותהול? את צוחקת."

            "זה הרבה יותר קרוב למקום שבו את גרה. יש לי משמרת כפולה בבית החולים כל השבוע."

            "חשבתי שיש להם אתרים לנישואים בשביל הדברים האלה," אמרה ניקי.

            "בדקתי את SikhMate.com ואת PunjabPyaar.com. יש שם יותר מדי גברים מהודו שרק רוצים להשיג ויזה. אם גבר יראה את הפרופיל שלי על לוח המודעות של המקדש, לפחות אני יודעת שהוא בלונדון. בסאותהול נמצא הגורדווארה[2] הכי גדול באירופה. שם יש סיכוי הרבה יותר גדול מאשר אם נפרסם מודעה באנפילד," הסבירה מינדי.

            "אני עסוקה מאוד, את יודעת."

            "אוי די, ניקי. יש לך הרבה יותר זמן מאשר לרוב האנשים."

            ניקי התעלמה מהנימה השיפוטית. אימה ומינדי לא חשבו שלהיות ברמנית באורייליס זאת עבודה אמיתית. לא היה טעם להסביר להן שהיא עדיין מחפשת את הייעוד שלה – עבודה שתוכל להשפיע בה, שתוכל לגרות את המחשבה שלה, לאתגר אותה, ושתוכל לזכות בה להערכה ולתגמול ראוי. למרבה הצער, משרות כאלה היו נדירות, והמיתון רק החמיר את המצב בשוק העבודה. אפילו שלוש עמותות נשים שונות שרצתה להתנדב אליהן דחו אותה בהתנצלן שהפניות רבות מדי. אילו עוד אפשרויות היו לבת עשרים ושתיים עם חצי תואר במשפטים? באקלים הכלכלי הנוכחי (וכנראה בכל האקלימים הכלכליים האחרים): אף אחת.

            "אני אשלם לך על הזמן שלך," אמרה מינדי.

            "אני לא לוקחת ממך כסף," אמרה ניקי מייד.

            "רגע. אימא רוצה להגיד לך משהו." ברקע נשמעו הוראות עמומות. "היא אומרת, 'תזכרי לנעול את החלונות.' היה אתמול בלילה משהו בחדשות על פריצות."

            "תגידי לאימא שאין לי שום דבר יקר שאפשר לקחת," אמרה ניקי.

            "היא תגיד שאת צריכה להגן על הצניעות שלך."

            "מאוחר מדי. היא כבר איננה. המסיבה של אנדרו פורסט אחרי הנשף של כיתה י"א."

            מינדי לא אמרה שום דבר בתגובה, אבל התוכחה שלה התפצפצה כמו חשמל סטטי מעבר לקו.

            אחר כך, בזמן שהתכוננה לעבודה, שקלה ניקי את הצעתה של מינדי לשלם לה. מחווה נדיבה, אבל העול על כתפיה של ניקי לא היה כלכלי. הדירה שלה הייתה מעל לפאב, ושכר הדירה היה מסובסד לפי הזמינות שלה לעשות משמרות נוספות בקריאה של הרגע האחרון. העבודה בתור ברמנית הייתה אמורה להיות זמנית – היא כבר הייתה אמורה לעשות משהו עם החיים שלה בשלב הזה. כל יום הביא איתו תזכורת חדשה לכך שהיא קופאת על שמריה בעוד בני גילה מתקדמים הלאה. על רציף הרכבת בשבוע שעבר היא ראתה בת כיתה שלה. כמה עסוקה וחדורת מטרה היא נראתה כשצעדה לעבר היציאה מהתחנה, מזוודה בידה האחת וספל קפה בידה האחרת. ניקי החלה לחשוש משעות היום, השעות שהייתה בהן הכי מודעת ללונדון שבחוץ, שהכול בה תקתק והתברג למקומו.

שנה לפני שנבחנה ניקי בבחינות הבגרות שלה, היא התלוותה להוריה לנסיעה להודו, ושם ביקרו במקדשים והתייעצו עם מומחים הודים כדי לכוון אותה למצוינות. אחד המומחים ביקש ממנה לדמיין את הקריירה שהיא רוצה והתפלל כדי להפוך את החיזיון שלה למציאות. מוחה התרוקן ממחשבות, ובד הקנבס הריק הזה הוא שנשלח אל האלים. כמו בכל הטיולים אל אדמת המולדת שלהם, היא קיבלה הוראות ברורות מה לא להגיד לפני אחיו הבכור של אביה אשר אירח אותם בביתו: לא לקלל; לא להזכיר חברים ממין זכר; לא לענות; לדבר בפנג'אבית כדי להפגין הכרת תודה "על כל שיעורי הקיץ כאן שקיווינו שיחזקו את השורשים התרבותיים שלך". במהלך ארוחת הערב, כשדודהּ שאל אותה על ביקורם אצל המומחים, נשכה ניקי את לשונה כדי לא לענות "ממזרים רמאים. עדיף לי לבקש מחברים שלי מיץ' ובאזה שיקראו לי בכף היד."

            אביה דיבר בשמה. "ניקי כנראה תלך ללמוד משפטים."

            אם כן, עתידה היה חתום. אביה התייחס להיסוסיה בביטול והזכיר לה שעריכת דין היא מקצוע יציב ומכובד, אבל אלה היו רק ביטחונות זמניים. החרדה לשבת בהרצאה הלא-נכונה ביום הראשון שלה באוניברסיטה ריחפה מעליה כל הזמן ורק הלכה והתגברה במשך השנה. אחרי שכמעט נכשלה בקורס בשנה השנייה שלה קיבלה חונך שאמר לה, "אולי זה לא בשבילך." הוא התייחס למקצוע, אבל היא ראתה איך ההערה הזאת מתייחסת לכול: לשעמום מההרצאות ומהשיעורים הפרטיים, לבחינות ולפרויקטים בקבוצה ולמועדי ההגשה; כל אלה פשוט לא היו בשבילה. היא פרשה מהלימודים באוניברסיטה עוד באותו אחר צהריים.

            מאחר שלא הייתה מסוגלת לספר להוריה שנשרה מהלימודים, היא עדיין המשיכה לצאת מהבית בכל בוקר עם תיק הווינטג' מעור שקנתה בשוק קמדן. היא התהלכה ברחובות לונדון, והעיר סיפקה את הרקע המושלם לצערה, על שמי הפיח שלה ומגדליה העתיקים. הנשירה מהאוניברסיטה סיפקה לניקי מעט הקלה, אבל היא החלה להיתקף חרדה לגבי עתידה. אחרי שבוע של שוטטות חסרת מטרה התחילה למלא את אחרי הצהריים שלה בהשתתפות בהפגנות עם חברתה הטובה ביותר אוליב, שהתנדבה בארגון פמיניסטי שנקרא "הלוחמות הפמיניסטיות של בריטניה". היו הרבה דברים שהיה צריך למחות נגדם. דוגמניות חשופות שד עדיין הופיעו בעמוד השלישי של ה'סאן'; הקצאות התקציבים של הממשלה למרכזים לנשים נפגעות אלימות קוצצו בחצי כחלק מצעדי צמצום שננקטו; עיתונאיות הסתכנו בהטרדות ובתקיפות בזמן שדיווחו מאזורי מלחמה מעבר לים. לווייתנים נטבחו ללא כל היגיון ביפן (זה לא היה קשור לנשים, אבל ניקי בכל זאת ריחמה על הלווייתנים ופנתה אל זרים כדי שיחתמו על עצומת הגרינפיס שלה).

            לאחר שחבר של אביה הציע לה התמחות, היא נאלצה להודות שפרשה מהלימודים באוניברסיטה. צעקות מעולם לא היו הסגנון של אבא שלה. הוא הביע את אכזבתו באמצעות התרחקות. במהלך הוויכוח הארוך שהתפתח לאחר הווידוי שלה פרשו הוא וניקי לחדרים שונים, טריטוריות שהכריזו עליהן בעל כורחם, ואימה ומינדי הסתובבו ביניהם. הם כמעט הגיעו לתחרות צרחות אחרי שאביה עשה רשימה של כישוריה לקריירה במשפטים. "כל הפוטנציאל הזה, כל ההזדמנויות האלה, ואת מבזבזת הכול על מה? כבר כמעט הגעת לחצי הדרך. מה התוכנית שלך עכשיו?" הוא שאל.

            "אני לא יודעת."

            "את לא יודעת?"

            "אני פשוט לא כל כך אוהבת משפטים."

            "לא כל כך אוהבת?"

            "אתה אפילו לא מנסה להבין. אתה רק חוזר על כל מה שאני אומרת."

            "אני חוזר על כל מה שאת אומרת?"

            "אבא," אמרה מינדי. "תירגע, בבקשה."

            "אני לא..."

            "מוהאן, הלב שלך," הזהירה אימה.

            "מה לא בסדר עם הלב שלו?" שאלה ניקי. היא הסתכלה על אביה בדאגה, אבל הוא לא הסכים להישיר אליה מבט.

            "יש לאבא קצת בעיות בקצב הלב. שום דבר רציני. תוצאות האק"ג שלו בסדר, אבל לחץ הדם הוא 140/90, שזה קצת מדאיג. וגם יש היסטוריה של פקקת ורידים עמוקה במשפחה, אז יש חששות..." הסבירה מינדי. היא אמנם כבר למדה סיעוד שנה, אבל החידוש שבשימוש בז'רגון רפואי גם בבית עדיין לא פג.

            "מה זה אומר?" שאלה ניקי בקוצר רוח.

            "שום דבר חד-משמעי. הוא צריך לעבור עוד בדיקות בשבוע הבא," אמרה מינדי.

            "אבא!" ניקי מיהרה לעברו, אבל הוא הניף את ידו ועצר אותה.

            "את הורסת הכול," אמר. אלה היו המילים האחרונות שאביה אמר לה. כמה ימים לאחר מכן הזמינו הוא ואימה טיסה להודו אף על פי שביקרו שם רק חודשים אחדים קודם לכן. אבא רוצה להיות עם המשפחה שלו, הסבירה אימה.

            חלפו הימים שבהם איימו ההורים של ניקי לשלוח אותה בחזרה להודו כשהתנהגה לא יפה. עכשיו הם הגלו את עצמם. "עד שנחזור, אולי תחזרי לחשוב בהיגיון," אמרה אימה. הערתה פגעה בניקי, אבל היא הייתה נחושה לא להיקלע לוויכוח נוסף. גם התיקים שלה נארזו בחשאי. בבר ליד הדירה של אוליב בשפרדס בוש חיפשו ברמן. עד שהוריה יחזרו, ניקי כבר תעזוב את הבית.

            אחר כך אבא שלה מת בהודו. מחלת הלב שלו הייתה חמורה יותר מכפי שחשבו הרופאים. במשלים הודיים מסורתיים עם מוסר השכל היו ילדים סוררים הסיבה מספר אחת למחלות לב, לגושים סרטניים, לאובדן שיער ולבעיות אחרות אצל הוריהם מוכי הצער. אולם אף על פי שניקי לא הייתה תמימה עד כדי כך שתחשוב שגרמה לאביה להתקף לב, היא האמינה שאולי היה אפשר להציל אותו בביקורת בלונדון, בתור שדחה כדי לצאת לטיול החפוז הזה להודו. האשמה כרסמה בה והפכה את האבל לבלתי אפשרי. בלוויה היא התפללה שהדמעות יגיעו ויספקו לה מעט הקלה, אבל הן סירבו לזלוג.

            שנתיים לאחר מכן עדיין תהתה ניקי אם קיבלה את ההחלטה הנכונה. לפעמים שקלה בסתר לחזור ללימודים באוניברסיטה אפילו שלא יכלה לשאת את המחשבה להתעמק בלימוד עוד תיקים משפטיים או לשבת בעוד סדרת הרצאות משמימות. אולי תשוקה והתרגשות אמורות להיות חשובות פחות מיציבות בחיים הבוגרים. הרי אם לנישואי שידוך יש איזשהו סיכוי להצליח, אולי תוכל למרות הכול לגייס קמצוץ התלהבות ממישהו, ואז לחכות עד שהאהבה תגיע.

בבוקר הגיחה ניקי מהבניין שלה וזכתה למטח גשם על פניה. היא משכה את כובע הפרווה המזויפת של מעילה על ראשה והחלה בהליכה העגומה של חמש-עשרה דקות לתחנת הרכבת. התיק האהוב עליה נחבט כנגד ירכה. בשעה שקנתה חפיסת סיגריות בדוכן העיתונים זמזם הטלפון שלה בכיסה. הודעה מאוליב.

           

            עבודה בחנות ספרים לילדים. מושלם בשבילך! ראיתי את זה בעיתון של אתמול.

ניקי התרגשה. אוליב עברה על מודעות הדרושים מאז סיפרה לה ניקי שהיא לא בטוחה אם הפאב אורייליס ישרוד עוד הרבה זמן. נראה כי היו אלה ימיו האחרונים של הפאב. העיצוב המיושן שלו היה משמים והתפריט שלו לא הצליח להתחרות בזה של בתי הקפה הטרנדיים שנפתחו בסמוך לו. סם אוריילי בילה זמן רב מאי-פעם במשרדו הקטן באחורי הבר, מוקף בחבילות מתכונים ובחשבוניות.

            ניקי ענתה.

 

            גם אני ראיתי את זה. הם רוצים לפחות חמש שנות ניסיון במכירות. צריך עבודה כדי לקבל ניסיון,    וצריך ניסיון כדי לקבל עבודה – זה מטורף!

 

אוליב לא ענתה. היא הייתה מורה בבית ספר יסודי, והתקשורת שלה בימות השבוע הייתה לא רציפה. ניקי שקלה בעבר ללמוד להיות מורה, אבל בכל פעם ששמעה את אוליב מדברת על התלמידים החצופים שלה, היא הודתה לאל שהיא צריכה להתמודד רק עם השיכורים שהזדמנו מדי פעם לאורייליס.

            ניקי הקלידה הודעה נוספת.

 

            נתראה בפאב הערב? את לא מאמינה לאן אני נוסעת – לסאותהול!

היא זרקה את בדל הסיגריה שלה ומעכה אותו על הרצפה, ואז הצטרפה להמוני העוברים והשבים שעלו לרכבת.

            בזמן הנסיעה התבוננה ניקי בלונדון ההולכת ומתרחקת. בנייני הלבֵנים התחלפו אט-אט בקבוצות של גורדי שחקים ובמגרשי תעשייה ככל שהרכבת התקדמה מערבה. סאותהול הייתה אחת התחנות הסופיות של הקו, והשלט שקיבל את פני הנוסעים הודפס הן באנגלית והן בפנג'אבית. השלט בפנג'אבית משך את תשומת ליבה קודם, והיא הופתעה לגלות עד כמה היו מוכרים לה הסלסולים והפיתולים של האותיות. שיעורי הקיץ בהודו כללו לימוד קרוא וכתוב של גוּרמוּקי, הכתב הסיקי, והשתלמו בהמשך החיים במסיבות כשכתבה בפנג'אבית את שמותיהם של חבריה האנגלים על מפיות בתמורה למשקאות חינם.

            מראה שלטים נוספים בשתי השפות מבעד לחלונות האוטובוס שהוביל למקדש גרם לניקי לכאב ראש קל ולתחושה שהיא נחצית לשניים; לחלק בריטי ולחלק הודי. בילדותה המוקדמת היו עורכים לכאן לפעמים טיולים משפחתיים – לחתונה שנערכה במקדש או סתם נסיעה כדי לקנות קארי טרי. ניקי נזכרה בשיחות המבולבלות של הוריה בטיולים הללו כשנדמה היה לה שאהבו ותיעבו גם יחד את קרבת בני ארצם: זה יכול להיות נחמד אם יהיו לנו שכנים פנג'אבים, לא? אבל אז בשביל מה בעצם עברנו לאנגליה? ככל שהוריה הרגישו יותר ויותר בבית בצפון לונדון, כך היו להם פחות ופחות סיבות לבקר בסאותהול, והיא נמוגה אל עברם יחד עם הודו עצמה. עכשיו הלם באוזניה צליל הבהנגרה. שבקע ממכונית בנתיב הסמוך. בחלון הראווה של חנות בגדים ניצבה שורה של בובות עטויות סארי נוצצים שחייכו בצניעות לעבר העוברים והשבים. שוקי ירקות היו פזורים על המדרכה, ואדים מהבילים עלו מעגלתו של מוכר הסמוסה[ בפינת הרחוב. שום דבר לא השתנה.

            באחת התחנות עלתה קבוצה של נערות תיכון לקרון הרכבת. הן צחקקו והתפרצו אלה לדברי אלה, וכשהאוטובוס בלם לפתע, עפו קדימה בצווחה קולקטיבית. "לעזאזל!" צווחה אחת הנערות. הנערות האחרות צחקו, אבל הרעש שהקימו התפוגג במהרה כשהבחינו במבטים שנעצו בהן שני גברים עטויי טורבן שישבו מול ניקי. הנערות דחקו זו בזו במרפקן לשתוק.

            "קצת כבוד," הסה אותן קול מאחור. ניקי הסתובבה וראתה אישה מבוגרת נועצת בנערות מבט מלא תוכחה כשחלפו על פניה.

            מרבית הנוסעים ירדו מהאוטובוס עם ניקי בגורדווארה. כיפת הזהב שלו נצצה על רקע ענני האבן האפורים, וסלסולים כתומים וכחולים מבריקים עיטרו את חלונות הוויטראז' שבקומה השנייה. המרפסות הוויקטוריאניות שהקיפו את המקדש נראו כמו צעצועים לעומת המבנה הלבן המפואר. ניקי השתוקקה לסיגריה, אבל היו שם יותר מדי זוגות עיניים. היא הרגישה אותן נעוצות בגבה כשחלפה על פני קבוצת נשים כסופות שיער שעשו את דרכן באיטיות מתחנת האוטובוס אל חזית המקדש המקושתת. כשהייתה ילדה נראו לה התקרות בבניין הגדול אינסופיות, וגם היום עדיין סחרר אותה גובהן. הד קלוש של מזמורים ריחף מאולם התפילות. ניקי הוציאה את הצעיף מתיקה וכרכה אותו סביב ראשה. מבואת המקדש שופצה מאז ביקורה האחרון בו לפני שנים רבות, והיא התקשתה למצוא את לוחות המודעות. היא שוטטה ברחבי המבואה זמן-מה, אבל נמנעה מלבקש עזרה. פעם הלכה לאיבוד באיילינגטון, נכנסה לכנסייה כדי לבקש עזרה ועשתה טעות פטאלית כשאמרה לכומר שאיבדה את דרכה. הנאום על מציאת הרוחניות הפנימית שלה שבא בעקבות זאת נמשך ארבעים וחמש דקות ולא תרם במאומה למציאת הדרך לתחנת הרכבת.

            לבסוף הבחינה ניקי בלוחות המודעות בסמוך לכניסה ללנגאר – אולם האוכל. היו שם שני לוחות שתפסו את מרבית הקיר: לוח נישואים ולוח שירות לקהילה. לעומת לוח השירות לקהילה, שהיה כמעט ריק, היה לוח הנישואים גדוש במודעות.

 

            אהלן, מה המצב? סתם צוחק. אני בחור די מגניב, אבל אני יכול להבטיח לך, אני לא הטיפוס שמשחק. המטרה שלי בחיים היא ליהנות מהם, לחיות את היום ולא להילחץ בגלל דברים קטנים. והכי חשוב, אני רוצה למצוא את הנסיכה שלי ולהתייחס אליה כמו שמגיע לה.

 

נער סיקי מקהילת ג'אט ומשושלת מכובדת מחפש נערה סיקית בעלת רקע דומה, בעלת אותם תחביבים ואמונות ואותם ערכי משפחה. אנחנו פתוחים להרבה דברים, אבל לא נסכים לתזונה לא-צמחונית או לשיער קצר.

 

            כלה לסיקי בעל מקצוע חופשי.

אָמַרְדִיפּ סיים תואר ראשון בחשבונאות והוא מחפש את נערת החלומות שלו, את החצי השני שלו. הוא הראשון מבין חבריו למחזור שהשיג משרת מפתח בחברת חשבונאות מצליחה בלונדון. גם הכלה צריכה להיות בעלת מקצוע, עדיף עם תואר באחד התחומים הבאים: כלכלה, שיווק, מנהל עסקים או ניהול. אנחנו בענף הטקסטיל.

אח שלי לא יודע שאני מפרסמת את המודעה הזאת, אבל חשבתי לתת לזה הזדמנות! הוא רווק, בן עשרים ושבע, ופנוי. הוא חכם (שני תארים שנִיים!!!), מצחיק, אדיב ומכבד. והכי חשוב, הוא חתיייך!!! אני יודעת שקצת מוזר להגיד את זה כי אני אחותו, אבל זה נכון, אני מבטיחה. אם את רוצה לראות תמונה שלו, שלחי לי מייל.

 

            שם: סנדיפ סינג

            גיל: 24

            סוג דם: O+

            השכלה: תואר ראשון בהנדסת מכונות

            תעסוקה: מהנדס מכונות

            תחביבים: ספורט ומשחקים

            מראה חיצוני: עור שחום, גובה 1.72 מ', חייכן וקליל. מצורפת תמונה.

"אין סיכוי." מלמלה ניקי והפנתה את גבה אל הלוח. מינדי אולי רוצה ללכת בדרך המסורת, אבל היא יותר מדי טובה בשביל הגברים האלה. הגרסה המתוקנת של ניקי לפרופיל של מינדי הציגה אישה רווקה רחומה ובטוחה בעצמה שפענחה את האיזון הנכון בין מסורת למודרניות.

 

אני נינוחה בסארי בדיוק כמו בג'ינס. בן הזוג האידיאלי שלי צריך ליהנות מסעודה משובחת ולהיות     מסוגל לצחוק על עצמו. אני אחות במקצועי כי אני נהנית לטפל באחרים, אבל אני גם רוצה בעל שיודע להסתדר בעצמו כי אני מעריכה את העצמאות שלי. אני אוהבת סרטי בוליווד מפעם לפעם, אבל בדרך כלל צופה בקומדיות רומנטיות ובסרטי פעולה. טיילתי קצת בעולם, אבל את שאר העולם אני רוצה לראות עם "האחד" שילווה אותי במסע החשוב מכול: החיים.

 

ניקי העוותה את פניה כשקראה את המשפט האחרון, אבל זה היה מסוג הדברים שנראו עמוקים בעיני אחותה. היא שוב סקרה את הלוח. אם תעזוב את המקום בלי לתלות את המודעה, מינדי בטוח תגלה ותרדוף אותה עד שתחזור ותשלים את המשימה. אם תתלה אותה, מינדי עלולה להתפשר בסוף על אחד הגברים האלה. ניקי השתוקקה לסיגריה, אך במקום לעשן לעסה את ציפורן אגודלה. לבסוף תלתה את המודעה על לוח הנישואים, אבל בפינה המרוחקת ביותר, שם הייתה כמעט בלתי נראית וחפפה למודעות אחרות על לוח הקהילה. למעשה, היא ביצעה את המטלה שלה כפי שהתבקשה.

            מאחוריה נשמע כחכוח גרון. ניקי הסתובבה ומצאה את עצמה מול גבר צנום. הוא משך בכתפיו במבוכה כאילו ענה לשאלה כלשהי. ניקי הנהנה לעברו בנימוס והפנתה את מבטה, אבל אז הוא פצה את פיו.

            "אז את מחפשת..." הוא נופף בביישנות לעבר לוח המודעות. "בעל?"

            "לא," אמרה ניקי במהירות. "לא אני." היא לא רצתה למשוך את תשומת ליבו אל המודעה של מינדי. זרועותיו היו רזות כמו קיסמי שיניים.

            "אה." הוא אמר ונראה נבוך.

            "רק חיפשתי את לוח המודעות של הקהילה," אמרה ניקי. "הזדמנויות להתנדבות, דברים כאלה." היא הפנתה אליו את גבה, העמידה פנים שהיא סוקרת את הלוח והנהנה על כל פרסום שראתה. היו שם מכוניות למכירה ודירות שותפים להשכרה. גם כמה הודעות על נישואים מצאו את דרכן אל הלוח, אבל המודעות לא היו טובות יותר מאלה שניקי כבר סיננה.

            "אז את מעוניינת בשירות לקהילה," הוא אמר.

            "אני ממש צריכה ללכת," אמרה ניקי. היא פשפשה בתיקה בארשת עסוקה כדי להימנע מהמשך שיחה ופנתה לעבר היציאה, אבל אז צדה את עינה מודעה. היא עצרה וקראה אותה בשקט בליבה, ועיניה נעו באיטיות על פני המילים.

            קורס כתיבה: הירשמו עכשיו!

תמיד רציתם לכתוב? סדנה חדשה על טכניקות סיפֵּר, דמות וקול. ספרו את הסיפור שלכם! בתום הסדנה תפורסם אנתולוגיה של היצירות הטובות ביותר.

שרבוט בכתב יד על הדפוס הוסיף: הקורס פתוח לנשים בלבד. דרושה מדריכה. משרה בתשלום. יומיים בשבוע. נא ליצור קשר עם קולווינדר קאור בעמותת הקהילה הסיקית.

            לא נכתב דבר על ניסיון קודם, וזה היה סימן מעודד. ניקי הוציאה את הטלפון שלה, הקישה את המספר ושמרה אותו. היא הבחינה במבטו הסקרני של הגבר שעמד לידה, אבל התעלמה ממנו ונבלעה בזרם המאמינים שהגיח מאולם האוכל.

            האם תוכל להדריך סדנת כתיבה? היא כתבה פעם מאמר לבלוג של "הלוחמות הפמיניסטיות של בריטניה", והשוותה בו בין חוויות של הטרדה מינית ושריקות מגברים שעברה ברחובות דלהי ולונדון ושזכה לעמוד שלושה ימים בראש רשימת הפוסטים הנקראים ביותר. אין ספק שהיא יכולה להעניק טיפים לכתיבה לכמה נשים מהמקדש ואולי לפרסם אנתולוגיה של היצירות הטובות ביותר. עריכה תהיה תוספת יפה לקורות החיים שלה. תקווה מילאה את חזה. זאת תהיה עבודה שהיא ממש תיהנה ממנה ותתגאה בה.

            האור חדר למקדש מבעד לחלונותיו הרחבים, ולרגע הציף את אריחי הרצפה בחמימות, בטרם התקדמה קבוצת עננים והסתירה את השמש. כשעמדה ניקי לצאת מהבניין, היא קיבלה סוף-סוף את התשובה להודעה ששלחה קודם לאוליב.

            איפה זה סאותהול?

השאלה הפתיעה את ניקי. לא היה לה ספק שבמשך שנות חברותן הזכירה את סאותהול בפני אוליב, אבל בעצם, היא ואוליב נפגשו בתיכון, שנים אחרי שההורים שלה החליטו שהטיולים הללו הם טרחה רבה מדי, וכך נחסכו מאוליב תלונותיה של ניקי על בזבוז יום שבת יפה להפליא במצוד אחר אבקת כוסברה משובחת וזרעי חרדל באיכות גבוהה.

            ניקי נעצרה והסתכלה סביבה. היא הייתה מוקפת נשים בכיסוי ראש – נשים שהיו רכונות מעל פעוטותיהן, נשים שהגניבו מבטים אל שכנותיהן מזוויות עיניהן, נשים כפופות מעל מקל הליכה. לכל אחת מהן היה סיפור. היא דמיינה את עצמה פונה אל חדר מלא נשים פנג'אביות. כל חושיה נסחפו במערבולת הצבעים של חולצות הקמיז שלהן, צלילי הבד המרשרשים והעפרונות המקישים, ריח הבושם והכורכום. היא הצליחה לראות את ייעודה בבהירות. "יש אנשים שאפילו לא מכירים את המקום הזה," היא תגיד. "בואו נשנה את זה." בעיניים נחושות וזועמות הן יגוללו את סיפוריהן כדי שכל העולם יקרא אותם.

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה