סיפורה של ג’ – מכתב לאנושות כולה

במשך 4 שנים הייתי חלק מתעשיית המין. שם מפוצץ ויפה, לעולם הזנות. שגם הוא שם מפוצץ ויפה (פחות) לעולם הסחר בבני אדם, גופם ורגשותיהם

29/12/2016
גל אמת קבלו עדכונים מגל
  • בדואר
  • RSS

בפעם הראשונה, זה היה גבר בן 60 שחייך אליי ואמר לי שאני יפהפייה (צילום: שאטרסטוק)

הגעתי לתל אביב בגיל 18 עם מזוודה עמוסת חלומות ואפס שקל בכיסים. כל ימיי כבת למשפחה ממעמד סוציו-אקונומי כמעט נסבל, חיכיתי לרגע הזה וכשהגיע, כיאה לבת ממעמד סוציו-אקונומי לא בשמיים – לא הייתי מוכנה לו. הבהלה לקורת גג ולחיים סבירים, הביאה אותי לעבוד קשה בעבודות לא מתגמלות ולחיות תחת אותו ענן ממנו רציתי לברוח. אני זוכרת איך כילדה הייתי הולכת אחרי אימי בסופרמרקט, צופה בה מחשבת עלויות וסופרת מוצרים בעגלה רק כדי שלא נחווה את הפאדיחה העצומה שבלרצות יותר ממה שאנחנו יכולים להשיג, ובי נשבעתי- לי זה לא יקרה. אז אחרי תקופה קצרה של ניקוי שולחנות בשכר מינימום, תרתי באינטרנט אחר עבודה שתתאים לבחורה צעירה ונמרצת כמוני ולפניי נגלה עולם שלם של אפשרויות חדשות בדמות אתר הכרויות דיסקרטיות בין גברים אמידים לבחורות נאות.

זה התחיל מלהיות מה שהיום מכנים ברשת, “נתמכת”: בעבור שעת מפגש מרתקת בה אני זוכה להכיר אדם מצליח ואמיד ולקיים איתו יחסי מין על מיטת חדר מלון, אני זוכה בסכום לא מבוטל של 1,000 שקלים חדשים. במידה והקשר ממשיך הסידור עובד לפני מספר מפגשים בחודש בעבור כיסוי הוצאות בסיסיות כמו שכר דירה, חשבונות ואוכל ובמקרה היותר מוצלח- כיסוי שכר לימוד או טיפולים רפואיים ועוד. נשמע מפתה, לא? הרי מדובר בהמון כסף, בעבור משהו שאם עוצמים עיניים מספיק חזק, הוא אפילו נסבל.

בפעם הראשונה, זה היה גבר בן 60 שחייך אליי ואמר לי שאני יפהפייה. זה קרה יום לפני שהייתי צריכה לשלם שכר דירה (אותו לא הצלחתי לגייס) ומאחר והייתי לחוצה הוא הסכים מטוב ליבו וממונו לשלם לי 1,200 שקלים במקום ה-1,000 עליהם סגרנו. היה לו ריח של מוות. גופו הכבד נע קדימה ואחורה מעליי, מאחוריי, לצדיי וכל רגע שעבר, יכולתי להרגיש את צחנת זקנתו נדבקת לעור שלי ומכתימה אותי בבושה. לא באמת ידעתי מה אני עושה שם, אבל סיפרתי לעצמי ששכר הדירה אותו אני צריכה לשלם יום למחרת, הוא סיבה מוצדקת. כבר באותו יום כשחזרתי הביתה, הדלקתי את המחשב וחיפשתי לקוח נוסף כדי להגיע ליעד הכספי אותו נדרשתי לכסות.

הוא קרא לעצמו עידן, סיפר שהוא פרוד ומחפש לילה של פורקן והציע לי 2,000 שקלים בעבור כמה שעות בחברתו במה שהוא מכנה “צימר מהחלומות”. ההצעה נראתה לי כמו משהו שאפילו אם לא הייתי במצוקה הכלכלית אליה נקלעתי, הייתי נענית לו בחיוב. לא כי אני “חולת כסף” כפי ששמעתי לא פעם מצד גברים שמדברים על נשים כמוני, אלא כי זה משהו שמעולם לא היה לי. ורציתי. כשהגעתי למקום המפגש, גיליתי שהבחור שקרא לעצמו עידן הוא בכלל רפי, שנראה אחרת לגמרי מהתמונה אותה שלח לי ושהוא מעולם לא נישא. בחדר ה”חלומי” שהיה מאחורי חניון באזור תעשייתי בתל אביב, הוקרנו סרטי פורנו בווליום רועש ועל השולחן הר של כדורי חגיגת מרוסקים לאבקה ומחולקים לשורות. הוא הוציא מהמקרר בקבוק וודקה והתחיל להשקות אותי, בין כל כמה שלוקים הוא ציווה עליי להסניף מהכדורים שעל השולחן ותוך לא יותר משעה מצאתי את עצמי מסטולה בצורות בלתי רגילות. הראש הסתובב לי, בקושי הצלחתי לעמוד כשנשלחתי לכיוון המיטה לפשוט את בגדיי. אבל אני האמיתית כבר מזמן עזבה את החדר ובמקומה נשארה רק צללית חיוורת שתפקידה הוא לעשות את מה שצריך, לקחת את הכסף וללכת.

נשארה רק צללית חיוורת שתפקידה הוא לעשות את מה שצריך, לקחת את הכסף וללכת (צילום:שאטרסטוק)

כשהגענו למיטה נשכבתי על הגב ומעליי הייתה תלויה על התקרה מראה גדולה שלא חסכה ממני שום דבר. אני זוכרת שכשהוא עלה מעליי, לא יכולתי לנתק את המבט שלי מהמראה מעלינו ולנסות להבין למה בכלל היא שם. חשבתי לעצמי שאם הייתי בסיטואציה אחרת, היא בטח הייתה מוצאת חן בעיניי. בשלב מסוים, הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת. בוערת. כובד משקלו עליי, בשילוב עם האלכוהול וערפול הסמים גרמו לי להילחץ מהסיטואציה שעד אותו רגע הייתי אדישה אליה כגופה. ביקשתי ממנו שנשנה תנוחה, אבל הוא אמר שככה הוא אוהב כי יותר קל לו לתפוס לי את הצוואר. כן, כנראה מה שהצית את ההרגשה הרעה שלי הייתה העובדה שמתחילת האקט, הוא חנק אותי. קמתי מהמיטה וביקשתי ללכת. אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב ומעדיפה לחזור הביתה. ברגע שרציתי הביתה, הוא הציע לי עוד שורה מהסם ואמר שהיא “תיישר” אותי. סירבתי. כנראה שמר רפי לא אוהב שמסרבים לו, לכן הוא עצר מבעדי להתלבש והתעקש שאחזיר לו את הכסף שנתן לי. ניסיתי להסביר לו שזה הרי מגוחך כי כבר שכבנו, אבל הוא התעקש. נתתי לו את הכסף כולו ויצאתי מ”צימר החלומות”. כשעקביי בידיי ואני לא באמת בטוחה היכן אני נמצאת, התחלתי ללכת. מתנדנדת מצד לצד ברחובות תל אביב בניסיון להבין איך אני מגיעה הביתה ובתקווה שלא אותקף על ידי זר. מבלי לעכל שלמעשה, זה עתה הותקפתי על ידי זר.

כשסגרתי את דלת הדירה מאחוריי, החלטתי שלא אעשה זאת שוב. אבל יום למחרת קיבלתי טלפון מאותו עידן או רפי או משה הקורא לי לשוב לחוויה מתקנת. כשסירבתי בנימוס, קיבלתי בתגובה איומים שיהרוס את חיי. הוא אמר שהכל היה מצולם ושהוא מצא אותי בפייסבוק, אז אם לא אשוב לפגוש אותו הוא יפיץ את החומרים ויהרוס את חיי. אחרי כמה פעמים בהן נאלצתי לפגוש אותו שוב, גיליתי שהוא דמות מוכרת בין צרכני המין האחרים. שהוא מצא את השיטה. ויותר מזה, שהוא אדם עם נטיות אלימות, בפרט כשהוא שותה או צורך סמים. מבינים? אם רק הייתי מתעקשת עוד רגע באותו הלילה על הכסף שרצה בחזרה, יכול להיות שלא הייתי נשארת בחיים או שלמה מספיק כדי לשבת עכשיו ולכתוב לכם את הסיפור שלי.

מיותר לציין שמאז החוויה איתו הפכתי להיות מנותקת מעצמי ומגופי וכבר לא באמת שינה לי אם אמשיך לעסוק בזה או לא. כל מה שרציתי רוב הזמן היה שמישהו יעשה עמי חסד אחד קטן ופשוט יהרוג אותי. וכך חברים, התחילה הקריירה שלי בזנות שנמשכה כמעט 4 שנים. 4 שנים בהן סבלתי מדיכאונות חריפים, הפרעות אכילה, שימוש תכוף בסמים, ניסיונות אובדניים, פגיעה עצמית ממושכת וזילות עצמית שגבלה במשאלת מוות. וכל אלה תחת מעטפת ההצלחה הכלכלית והשידור לסביבה שאצלי הכל בסדר. הכל תחת שליטה.

בהמשך עברתי למועדוני חשפנות. התחלתי בכלל בתור מלצרית, אבל בשל הצלחתי המסחררת כבחורה מתירנית ונאה בין גברים שרק מגישה כוסות שתייה, נאלצתי לעבור ניסיונות שכנוע יומיומיים על ידי המעסיקים שלי “לעבור צד” ולהיות חשפנית מן המניין. “את תראי, את תעשי כאן ארגזים של כסף” הם אמרו, הבטיחו לי שברגע שאעבור להיות חשפנית לא ארצה לעזוב. אחרי חודש נשברתי. בבית היה לי בן זוג שלא הצטיין בלעבוד, והחשבונות התחילו להיערם. אז יום אחד, בפאה ובעקבים גבוהים גבוהים, התחלתי את הפרק בחיי בו הספיקו לקרוא לי בשלל שמות אחרים ולעטוף יפה יפה את ההתעללות שעברתי בטייטלים שגרמו לי להרגיש שהעבודה שלי לגיטימית. “רקדנית אקזוטית”, “פרפורמרית”, “סוג של פסיכולוגית לגברים בודדים”.

בהתחלה, כל שנדרשתי היה לרקוד. 20 שקלים בעבור 3 דקות של התערטלות וישיבה על הגבר המשלם, ללא חלק עליון תוך שהוא חופן כל מה שניתן לחפון בכף היד: חזה, ישבן, צוואר, שיער, בטן, מפשעה, לפעמים גם את איבר המין עצמו. והעניין הוא שמשום מה חברים, כשאת בתוך העולם הזה זה נראה לך כמו משהו לא נורא לסבול. בתקופה בה הייתי הבחורה החדשה במועדון, הרווחתי 1,000 שקלים בממוצע ליום. מה שפעם הייתי מרוויחה בשעה אמנם, אבל הי! לפחות אני לא צריכה להזדיין. כשכבר לא הייתי הבשר הכי טרי במועדון הרווחתי פחות ונאלצתי לעבוד קשה יותר כדי להרוויח כמו יתר הבנות.

השלב הבא הוא כמובן, החדרים. בחדרים (אם אפשר לקרוא לתא חשוך של חצי מטר על חצי מטר חדר) הלקוח משלם בין 300 ל-400 שקלים על רבע שעה בה הוא זוכה לקבל פינוק אוראלי או שפשוף נעים מהבחורה אותה הוא בוחר וחלק לא מבוטל מהלקוחות, אף זוכים לקבל סקס חפוז בתוספת תשלום של 100 שקלים. הבחורה עצמה משלמת לבוס על כל סבב כזה, 100 שקלים מתוך הרווח שלה. במועדונים יספרו שמדובר רק ב”ריקוד פרטי”. אפילו לנו הבנות אסור היה לומר במפורש מחוץ לחדר עצמו דבר מלבד זה מטעמים חוקיים, אבל זה לא מנע מהלקוחות לשאול שאלות בוטות כמו “את מוצצת בלי קונדום, כן?” , “תגידי, הכוס שלך צר?”, “למה לא מזדיינת? את יודעת הרי שמציצה זה יותר משפיל בעיניי גבר”, “למה 400 שקל מאמי? הכוס שלך עשוי מזהב?” או השאלה האהובה עליי מכולן: “בשביל מה את צריכה קונדום?” ואת הקופון על רבע השעה המשפילה הזאת שנאלצנו להעביר בחדר החשוך מול מראה (כי הרי אין גבול לעינוי – אנחנו נדרשות לראות את כל המתרחש פעמיים), גוזרים אלה שהערצנו כמו דמויות אב – הבוסים היקרים שהמועדון בבעלותם.

אני הייתי מהבנות שסירבו לקיים יחסי מין בחדרים, אלא אם היו משלמים לי סכומים נכבדים כפי שנהגתי לגבות בימיי כ”נתמכת”. הסכמתי רק לדברים שאז לימדו אותנו להאמין שהם לא נוראיים, כאלה שכוללים רק את היד או את הפה. וגם את הברכיים כי צריך לרדת על ארבע. ובעיקר, את הנשמה. את נתח הנפש שנאלצתי להפקיד בכל כניסה, יחד עם 100 השקלים למעסיק שלי. כמעט ולא הייתה משמרת שהבנות סביבי לא היו שיכורות כלוט בה במקרה הטוב ומסוממות עד עילפון במקרה הסביר. הדרך היחידה בה אפשרי בכלל לעשות את הדברים הללו היא במצב של ניתוק מוחלט.

אני לא הייתי צריכה לשתות, כי מניסיוני כזונה עוד קודם, ידעתי להפעיל את מנגנון ההכחשה העצמית והניתוק מהרגע. וכמו הגברים שהיו פוקדים את המועדון ערב ערב, גם אני סיפרתי לעצמי שזה לא נורא כמו זנות פרופר, כי הרי יש במה וכולן חברות וכל ערב מסיבה. כי בחרתי להיות כאן ורוב הזמן אני אפילו מצליחה לעשות את זה בכיף ואם ארצה עוד יצא לי מזה תואר, או בית. אבל לא משנה כמה סיפורים הייתי מספרת לעצמי, בסוף כל משמרת הייתי הולכת הביתה ומרגישה איך כל אלף הידיים שעברו עליי אותו ערב מכתימות אותי בבושה, בכאב, ברצון להעלם.

מסע טשטוש הזהות שלי המשיך. בין הלילות במועדוני החשפנות שדאגתי להחליף פעם בכמה זמן, לליווי הפרטי שהעברתי מבתי מלון לבית שלי על המיטה שלי כדי לחסוך זמן, דרך הקשרים שפיתחתי מתוך העולם הזה והשקרים שסיפרתי לעצמי, אני האמיתית הלכה ונעלמה. מדי פעם היא הייתה צצה ברגע לא מתאים כמו בחבטת ידו של זר על גופי או בציפייה שאעמיד פנים שאני אוהבת את זה, אבל נאלצתי להחזיר אותה לקבר שכמעט 4 שנים, אני ועוד מאות גברים בנינו לה יחד במאמץ משותף.

מסע טשטוש הזהות שלי המשיך (צילום: שאטרסטוק)

אני זוכרת שהכרתי בעבודה את אחד האקסים שלי. הוא והחבר הכי טוב שלו היו פוקדים קבע כל אחד מהמועדונים שעבדתי בהם. חבר שלו, איש אמיד מאד עם נטייה לבזבזנות קיצונית, הפך להיות אחד מחבריי הקרובים ביותר. כל שבוע היה מגיע לשם מטרה אחת: מימוש הסטייה המינית שלו. והסטייה שלו חבריי, הייתה זו: כל פעם שהיה מגיע היה מחפש את הבחורה עם סיפור החיים הכואב ביותר, זו שגדלה בתנאים לא תנאים והגיע לכאן באופן מתבקש. כשהיה מוצא אחת כזאת, היה נותן לה לספר את הסיפור הכואב שלה ומשלם לה סכום נכבד של כסף. כן, סטייתו המינית הייתה כאבם של אחרים וטענתו הייתה שהסיבה לכך היא, שימו לב – שגדל בבית מלא בכסף ונקי מצרות וטרדות יומיומיות של האדם הפשוט. מסתבר שלפלוש לתוך הטראומות של בחורות נטולות חולצה הביא אותו לסיפוק מיני שאין שני לו. ואני, הייתי חברה שלו ובת הזוג של החבר הטוב ביותר שלו. שנה שלמה. שלו ושל רבים עם סטיות דומות כמו דימוי סצינות תקיפה ואונס, הורדת המסכות והפאות של הבנות שרצו לשמור על זהותן, כפיית שימוש בסמים עד אובדן הכרה חלקי של הבנות, דימוי סצינות פדופיליה וגילוי עריות, וכל אלה חבריי- בתמורה לכסף. הנייר הזה שלא מכסה אף חור, לא מאחה אף צלקת ולא מוחק שום טראומה.

אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר כמה זמן לקח לי להבין את גודל הזוועה שבדבר כזה. את קיצוניות הסטייה. כי בעולם שהייתי בו, וגם בעולם שבחוץ, יש להם את הלגיטימציה להיות כאלה ולממש את זה. כל עוד אני בוחרת לקחת את הכסף שלהם, אין בזה רע. אני בחרתי בזה. זה שלי. כך גם אמרו לי בראיון העבודה שלי לאתר מצלמות מיוחד בו אני מתוגמלת כספית על כל דקת צפייה בי ברשת. כמובן שבזמן השידור אני נאלצת להגשים את בקשותיהם של הצופים שלרוב מסתכמות בהחדרת עצם מאד לא נעים לאיבר מיני או סצינות ביזאר כמו הקאה על עצמי.

אחרי קרוב ל-3 שנים בהן סבלתי מניצול, החפצה, אלימות מילולית ופיזית, חשיפה למצבי קיצון נפשיים, אונס חוזר ונשנה, ריסוק העצמיות שלי ואובדן הזהות שלי, עזבתי. בשארית כוחותיי הצלחתי להתגרד מהעולם הזה החוצה רק כדי להפוך להיות עוד מקצוע שקרי שהוא בסה”כ ביטוי נוסף לזנות- מלכה בתשלום. בעבור כמה מאות שקלים נדרשתי להצליף, לבעוט, לירוק, להשפיל מילולית, לבצע מעשי סדום, להזנות את גופי עד רמת עשיית צרכים על אחרים וכל זה במסווה של שולטת קשוחה שנהנית מהאקט. גם לקוחות העולם הזה הם גברים, וגם הוא מתעטף בשקר מימוש הפנטזיות כמסווה לזנות מהסוג הנלוז והדוחה ביותר. גם שם הייתי חפץ הנתון לרצונות הלקוח שלי, רק ששם דובר בהרבה פחות כסף וברצונות מורכבים יותר מחיכוך באיבר המין.

במקביל לעבודה הזו, התחלתי לעבוד כפקידה במה שאתם ודאי מכירים כמכון “בודי מסאז’- עיסוי אירוטי בשמנים גוף אל גוף עם פינוק משחרר בסופו”. שוב; עוד שם מפוצץ ויפה לזנות. במכוני הבודי נשים ונערות מקיימות יחסי מין מלאים, קצרים ואלימים עם גברים בעבור 200 שקלים לחצי שעה.

אחרי שנה של חיפוש עצמי, וניסיון כושל של בריחה ממעגל הזנות, הצלחתי להשתחרר לגמרי. בקושי. בכוחותיי האחרונים. בתמיכתו של בן זוגי היום ושל חבריי. בזכות הכוח שמראש הניע אותי להגשים את החלומות שלי. אבל זו אני. הרוב לא יוצאות. וחלק רב מדי מהן מאבדות את חייהן לבלי היכר, מתות מהתאבדות, אונס, רצח, סמים ומה לא. ואלה שנותרות חיות פיזית בתוך העולם הזה מסתובבות כפגרים מצחינים עם אות קלון חברתי.

העובדה שאני כאן, חיה ונושמת, מספרת לכם את הסיפור שלי- היא נס. פאקינג נס.

ג’, חבריי, היא אני. וקוראים לי גל אמת. אני בת 23 ואת גיל 18 עד כמעט גיל 22, העברתי כקורבן של מעגל הזנות. של תעשיית ניצול בני האדם המשגשגת בעולם. שאם תביטו ימינה ושמאלה, תגלו שגם אתם באופן כזה או אחר חלק מהמקצוע העתיק בעולם: כמה מכם הלכו או ילכו למסיבת רווקים במועדון חשפנות? כמה מכם הייתם בעצמכם או מכירים מישהו שצרך את שירותיהם של נער או נערת ליווי? כמה מכם צופים בפורנוגרפיה על בסיס קבוע כבר מגיל צעיר? כמה מכם, קראתם אי פעם למישהי “זונה”, אפילו בצחוק? כולנו שומעים סיפורים בעילום שם על קורבנות תעשיית המין ועל חייהם הכואבים. אבל הגיע הזמן שתביטו לקורבנות האלה בעיניים. יש לנו שם, יש לנו פנים. בקלות בלתי נסבלת אנחנו יכולים להיות בני המשפחה שלכם, בני הזוג שלכם, החברים שלכם. כמעט כולנו בעלי עבר של התעללות ממושכת כלשהי, או טראומה שהייתה חזקה מספיק כדי להביא אותנו לנקודת השבר של ה”בחירה” להיות חסרי כל זכות אנושית בסיסית לכבוד, אהבה וחמלה.

אתם מנהלים דיונים בלתי נגמרים על מקומה של בחירה, של הסכמה. של חופש להיות ולעשות. איזו זונה כן בסדר, איזו זונה לא. ומהי זונה מסכנה אל מול שרמוטה אופורטוניסטית. אתם מנהלים את הדיונים והוויכוחים ושואלים את השאלות בזמן שאוכלוסייה שלמה של ילדים וילדות, נערים ונערות, נשים וגברים, נרמסת מתחת לנעליכם. הופכת לשקופה. והנה אני, גל אמת, או ג’ תרצו. לוקחת את הסיכון המתבקש שבחשיפה הזאת עכשיו. יודעת שלמרות כל הכאב והצער ותחושת הקורבנות, אני זו שתישא בהשלכות. אני שאמשיך לקבל חצים. שיודבק לה אות הקלון. הרי אמא מתביישת בי, לא בגברים שהיו בי. זו אני שאהיה מוכתמת ושיופנו כלפיה כל הדיונים המיותרים סביב הבחירה וההסכמה שלי. ובכל זאת אני כאן, מבקשת. דורשת. אל תתנו לזה יד! אל תקבלו את התרבות הזאת. אין בה צדק.

בעולם בו מזנים אנשים ואונסים אותם להיות חפצים, הבושה צריכה להיות על הצרכן, לא על המוצר וחובתנו כחברה היא לשבור את השוק, לחסל אותו. כי הבא בתור להיות הקורבן הוא מישהו שאתם מכירים ואוהבים. ואני מבטיחה לכם שאז, לא תעצרו להתדיין בשאלת הבחירה שלו. ופתאום, הלגיטימציה הקולקטיבית לאונס בכסף כבר לא תהיה ברורה מאליה.

שמעתם על חבר שעושה מסיבה במועדון חשפנות? תוקיעו אותו. ראיתם כרטיס ביקור לבית זונות על הרצפה? תקרעו אותו. קיבלתם בוואטסאפ סרטון של מישהי מבצעת אקט מיני שרץ בין החברים שלכם? תחסמו אותם. כל פעם שאתם נתקלים בפנים של נערה עובדת, חשבו מה הייתם מרגישים לו הייתה זו אמא שלכם. או אחותכם. או חברה שלכם. כי גם אנחנו אמהות של מישהו, בנות של מישהו, חברות של מישהו. וגם אנחנו זקוקות לחיבוק הזה. לכוח הזה. כי נגמר לנו, בחיינו שנגמר לנו.

אני ג'. וזה המכתב שלי לאנושות

אני ג’. וזה המכתב שלי לאנושות. זה הנס שלי. אני מבקשת מכם שתפיצו אותו ותלמדו ממנו, כדי שהנס שלי לא יהיה לחינם ונוכל להפוך אותו לסיכוי של עוד אנשים שעדיין נמצאים בעולם של חושך שאין בו ניסים. שלא מאמינים שלסיפור שלהם, יכול להיות סוף טוב. שגופם ונפשם מוכים מדי יום על ידי רוע שאין לו סוף. שהכאב שלהם לא ישמע באמת, אם לא תזעקו אותו. זה בידיים שלכם בלבד. רק תבחרו. אם לא בשביל העולם כולו, לפחות בשבילי.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה