סוד הקסם היפני

מצד אחד הם רציניים וקודרים, לבושים ברחוב כמו פרסומת משמימה ל”גאפ”, כל אחד בוהה בצג הסמרטפון שלו ומצד שני, הם ילדותיים, מכורים לקיטש, סוגדים להלו קיטי ולכל דבר חמוד ופרוותי

22/10/2016
יסמין לוי קבלו עדכונים מיסמין לוי
  • בדואר
  • RSS

קשה לעזוב את יפן אבל לא באמת נפרדתי ממנה. גם לא כשעליתי על המטוס בדרך חזרה לארץ. אמנם מה שקרה בטוקיו נשאר בטוקיו אבל משהו מהאי הזה, הנמצא בקונפליקט מתמיד בין ילדות לבגרות, בין עבר לעתיד, בין צניעות וקדושה לבזבזנות וצריכה, נחקק בתודעה ולא עוזב. המוח והלב נשאר מאחור, גם בשדה התעופה בישראל, כאשר גררתי את המזוודה ויריתי “אין פה אסלות מתקדמות כמו שם!”, “למה נהגי המוניות מדברים איתי?!” ובעיקר: “למה כולם דוחפים אחד את השני? ביפן זה לא היה קורה!”.

טסתי לשבוע, לטוקיו וקיוטו ולא שכחתי לקחת המלצות מאחת המומחיות ליפן, מדריכת התיירים והבלוגרית, ליאת לופט מוריטו, אשר מתגוררת שם. התמקדתי בשיק האורבני ולא הספקתי לבקר בכפרים, לצערי. ראיתי בעיקר אנשים ופחות נופים אבל זו כבר סיבה טובה לחזור לשם בבוא היום. מה שבולט הוא עד כמה ביפן קל לשכוח את החוצפה, החטטנות והיעדר תחושת הפרטיות המאפיינת את ישראל ולהתמסר לאנשים מנומסים, אדיבים ומאורגנים יותר.

התייר הנפעם, שרק נוחת בארץ השמש העולה, לא יכול להבין איך הוא לא ביקר במדינה הזו קודם. אם אתעלם משעות הטיסה הארוכות והקונקשן המבעית למוסקבה – שם הוקפאתי לכמה דקות במינוס 2 מעלות – הסבל נשכח כלא היה. אין עוד מקום כמו יפן, המשלב בגאוניות ישן מול חדש, המצאות טכנולוגיות מתקדמות מול שימור מסורת עתיקה. על פני השטח, הכל נראה ברור, מסודר ונטול כאוס אבל זו מדינה בהסוואה, שמטשטשת ומסתירה את מה שמתחוללת בתוך נפשם הסוערת אך עצורה של תושביה.

יסמין לוי צומת שיבויה

גם לאחר שבוע במחיצת היפנים, קשה לנחש מה מניע אותם קדימה. המסתורין נותר באוויר אבל סוד הקסם היפני כנראה טמון בכך מצד אחד הם רציניים וקודרים, לבושים ברחוב כמו פרסומת משמימה ל”גאפ”, כל אחד בוהה בצג הסמרטפון שלו ומצד שני, הם ילדותיים, מכורים לקיטש, סוגדים להלו קיטי ולכל דבר חמוד ופרוותי, כמי שנתקעו בעולם מנטלי של בת 9. העובדה שהם כה מורכבים הופכת את התרבות היפנית למרתקת. הקסם הוא האי יכולת להכיר אותם עד הסוף.

יסמין לוי עם חתול בובה

משהו בהם מסרב לצאת מבועת התמימות ואני יכולה להבין אותם, כמי שמחזיקה בובות פרווה בגאווה בגילי. לא תיארתי לעצמי שאמצא ביפן את העם שהכי מבין ללבי, שמעריך מתיקות ממיסה כמוני. זיהיתי נשים בכל פינה עם זנבות פרוותיות, בובות שקשורות לתיק ונעלי בובה, כאשר חלקן לבושות כמו תיכוניסטיות כך שקשה לדעת מי כבר סיימה את בית הספר ומי רוצה להישאר תיכוניסטית נצחית.

התרגשתי ובכיתי בלב כששוטטתי בין החנויות שנבנו לילדה שמסרבת להתבגר. חזרתי לרחוב אחד, אשר מלא בכל מה שמתוק, רק כדי לרכוש עוד מחזיק מפתחות, עם בובת ארנבת רכה, כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שמשהו יקרה לראשונה ולא יהיה לי עוד אחת בהישג יד. כן, בוגרת אני.

ארנבים ממיסים

יפן מורכבת מכל כך הרבה טיפוסים. נעו סביבי לא רק נשים עם חיבה עזה למתיקות אלא גם גם אנשי עסקים בחליפות וכאלה שהתחפשו למייקל ג’קסון עם מסכות פנים לבנות. לא הבנתי את השיקולים מתי הם כן מסתתרים מאחורי מסכה ומתי לא. לפעמים הרגשתי שהם פשוט לא רוצים להידבק בחיידק הזרות. נראה כי יפן לא ממש מתרגשת מבואם של תיירים והם היו מעדיפים במובנים רבים לשמור על עצמם כחברה סגורה.

לא ראיתי הרבה זרים. מצד שני, יפן כה גדולה שגם אם שופכים אלפי תיירים ברגע נתון הם לא יבלטו. לא שהיה חסר לי צרחות מהז’אנר “משה! הבאת את הקומקום? איפה שמת את השקית?”. הו, לא.

גיישות מצולמות

יפנים רבים מחוברים אחד לשני אך נותרים בודדים. הם עולים לרכבות לבד, מנווטים את עצמם ביעילות כמו רובוטים מתוכנתים ולא נתקלים באף אחד. הם למדו לשוטט עם מזוודת טרולי מהר יותר מכל אצן אולימפי. הם תמיד בדרך לאנשהו ואיך לא יהיו? אין ספסלים ברחוב, כדי שחלילה לא יעצרו וקשה לא לתהות: מה מטריד את מי שחי על תה ירוק? אני הייתי בעיקר מוטרדת מזה שלא מצאתי הפוך נורמלי ועל איך אני מורידה שני אפסים מהסכום שירד לי באשראי.

מה שכן, מנהל הבנק שלי ישמח שלא קניתי נעליים. לא כי המילה “שקולה” השתלטה עלי. פשוט ברחוב גינזה היוקרתי לא מצאתי אף זוג במידה 40. היו רגעים ששקלתי לעשות חרקירי ולגמור עם החיפוש אבל אין מה לעשות, ביפן תרגישו לרוב כמו פיל בחנות חרסינה.

ינשופים

אי אפשר בלי שופינג בטוקיו ובקיוטו. קיפצתי מחנות לחנות, נרגשת כמו ילדה בחנות ממתקים ובאמת ששם תמצאו את הסוכריות, השוקולדים והמרשמלו הכי יפים, מעוצבים בעדינות ומעוררי חיוך. העם הזה מבין אסתטיקה ומקפיד עליה בכל פרט ואי אפשר לא להתרשם מההשקעה, החשיבה וההגשה. אם לא להיות כמוהם, לפחות לרכוש מהם, ככל הניתן. ישנם כמה אזורי קניות שווים במיוחד וכל אחד שונה באופיו ובקהל היעד שלו. ניתן למצוא דברים זולים יחסית ולא רק ברשת הבגדים ואלופת הבייסיק, יוניקלו.

לאחר שמילאתי מזוודה ובלי יותר מדי דברים לטעמי, המסקנה היא שטוקיו לא זולה במיוחד והיא קצת מזכירה לי במחירים את ת”א. לא שזה עצר אותי מלהתפרע. ניתן כמובן למצוא מקומות זולים יחסית אבל מי שבא לפה צריך לקחת בחשבון שאי אפשר להימלט מלבזבז. לפחות בקבוקי השתייה, המצויים בכל פינה ברחוב, עולים חצי ממה שתמצאו בפיצוצייה אצלנו. אין צדק.

גיישות יפניות

 ביפן הקניות הן חלק מהתרבות. קונים כי הכל יפה ומפתה כל כך. צריכה קפיטליסטית כאן היא ערך עליון ואין מה להתבייש בה או לחוש אשמה, במיוחד אם החלטתם ש”חיים רק פעם אחת”. אחרי שתבינו כמה הוצאתם כאן, אתם  עלולים לרצות לחיות רק פעם אחת אחרת תשלמו בגלגולים הבאים את כל התשלומים. קל לאבד את האחריות הכלכלית ולהרגיש שהכל מותר.

 ב”גיון”, בעיר שפעם הייתה בירת יפן, קיוטו, אתן תיתקלו ברחובות בבחורות המחופשות לגיישות, אשר רוצות להתעטף קצת בקדושה ובין פוזה אחת לשנייה, יזמינו קפה בסטארבקס וישחקו עם הסמרטפון. כנראה שהמחזה הזה הוא תמצית יפן. לחבר בין העולמות ולא לוותר על העבר או על הווה כדי להתקיים בעתיד ולא להישאר מאחור. ואפרופו להישאר מאחור, עד עכשיו אני בטוחה שחברי היאקוזה רודפים אחריי לאחר שנשענתי לאחור על איזו מכונית מפוארת בטירוף באזור הדאון טאון.

גיישות יפן

 אחרי שופינג אתן כנראה תיראו כמו דג טונה ענק, כזה שנמכר בשוק הדגים המפורסם, רק עם יותר רוח חיים. אבל אל תזלזלו בכל מי שקונה פה ללא הכרה. בכל מוצר קיימת נשמה, כך הם מאמינים ומי אני שאתנגד? פה תרגישו כמה אין לכם בבית: אינספור סוגי מסיכות יופי מכל דבר העולה על הדעת – אפילו מארס נחש. ממלכת הפיצ’פקעס בכלל תשאיר אתכן חסרות מילים: קופסאות, עטים, מחברות, עגילים, נעלי בית, גומיות לשיער ומה לא. ביפן חשבו על הכל.

ואף מילה על בשר הבקר קובה המפורסם והמשובח בעולם. האגדה מספרת שהיפנים דואגים לעסות את הפרות עם מסג’ מפנק וכי הם משקים אותן בבירה כדי שהבשר שלהן יהיה בסוף עסיסי ורך. מי לא היה מתחלף איתן? חוץ מהסוף הטרגי, כמובן.

עם אוכל לא הכי הלך לי פה. בערב הראשון הלכנו למסעדה מגה נחשבת, היכן שמכינים את האוכל הטרי מול העיניים. בשר, מאכלי ים, מיסו, אצות, מה לא אכלתי. כשחזרתי למלון, הקאתי את ארוחת הגורמה, שעלתה הון, על הרצפה אבל לפחות מול נוף עוצר נשימה של העיר בלילה, כאשר אינספור אורות בוהקים. להקיא בסטייל, מה שנקרא.

מכאן הייתי כולי בפוסט טראומה והעדפתי להשקיע בכריך מרשת אמריקאית מאשר להתמסר למזון הימי של העם היפני. מבחינתי, מה שהתחולל בקיבתי היה פיצוץ בהירושימה. מה שכן, לא עמדתי בפני הגלידות – במיוחד בטעם תה ירוק, שהיו ענוגות, עדינות ובעלות רמיזה למתוק. לא מתעלות על הארוחה עצמה וזה סוד הצלחתן.

מרק יפני

קיוויתי לראות את הר פוג’י, מחלון רכבת הקליע שיקנסן, אבל היה מעונן ונאלצנו להסתפק  בתמונות שלו, התלויות על הקירות בבניין הממשלתי בטוקיו, היכן שבקומה ה-45 יש תצפית על כל העיר. שם, בבניין הענק, היה ניכר כי ביפן המציאו תפקידים רק כדי להימלט מאבטלה. עמדו עובדים שכל מטרתם היא להנהן את ראשם לעברך כשאת בדרך לשירותים.

הכל מנוהל פה על הצד המקצועי ביותר. עד עכשיו אני בהלם איך עמדו שתי עובדות יפניות, שהעלו את המזוודות שלנו על האוטובוס שלקח אותנו לשדה התעופה, ורק אז קדו לנהג כדי לסמן לו שהוא יכול לנסוע. הכל כאן מבוסס על כבוד. אף אחד לא יפלוש לטריטוריה שלך עד שלא תאפשר. כמו בישראל – רק הפוך. ביפן גם אין מצב שתישארו חסרי אונים. היפנים חשבו על הכל. גם על מה שלא צריך.

 כבר שנים יפן היא מעצמה כלכלית אבל היא לא פיצחה את אורח החיים הנכון, מעבר לתזונה הבריאה. תוחלת החיים העולה והילודה היורדת גרמו ליפנים בגיל פרישה לא להפסיק לעבוד. ראיתי במו עיני בקיוטו זקנות מטאטאות את הרחובות כי אין להם הבטחה לפנסיה וזה שבר את לבי. למרות שהעם היפני סוגד, כמוני, לבובות פרוותיות ממיסות ודמויות פיקטיביות כמו קומאמון, הן לא מספקות ליפנים מספיק נחמה. רבים מהם מתאבדים כי הם לא עומדים בציפיות, של הסביבה ושל עצמם.

יסמין לוי ביפן

בשנים האחרונות מתאבדים כ-30 אלף יפנים בשנה כתוצאה מאבטלה, דיכאון או, כפי שפורסם לאחרונה, מעודף עבודה, תופעה המכונה “קארושי”. הם מתאמצים לעמוד בסטנדרט המקצועי הנוקשה, כי התחרות עצומה וגאוותם נגזרתם מיעילותם, והם משלמים מחיר יקר. עבור היפני הממוצע, יותר חשוב להיות קונפורמי ולהשתלב בחברה מאשר להיות אינדיבידואל. כל ה”קוואי” (חמוד) שהם ממציאים לא מצליח לטשטש את הבדידות, הכאב ותחושת האפסיות והאכזבה שהם גוררים איתם מתחנה לתחנה.

העם היפני סובל בחלקו מחוסר ביטחון ומרצון עז להידמות למערביים. נשים רבות מסתתרות מאחורי מסכות היגיינה, כדי להסתיר את תווי פניהן ומספיק לראות איך מוכרים בכל פינה טיפות עיניים מלבינות, טיפולי יופי, ניתוחים קוסמטיים ומסכות הלבנה כדי להבין שחלקן סובלות מדימוי עצמי נמוך ושואפות להידמות לדוגמניות מערביות. או לפחות, כדי להיראות יפות במונחם מקומיים.

יסמין לוי בלילה

אי אפשר להרגיש באמת ביג אין ג’פאן. תחושת האפסיות משתלטת עליך, כמו בניו יורק, כאשר מבינים שגורדי שחקים מלאים בבני אדם אשר מקווים יום אחד להיות משהו. רק שפה, בניגוד לתפוח הגדול, אתה מרגיש מיד כמו בבית. משהו באוויר גורם לך לנוע בקלילות ברחובות. הכל מוכר אחרי סיבוב אחד וכאשר נערה יפנית מלווה אותך עד לכתובת שחיפשת, אחרי שראתה שאתה אבוד בדרך, אי אפשר שלא להרגיש שזה המקום הנכון להיות בו ושרואים אותך, אינך שקוף.

איך שלא נסובב את הסושי, רב הנסתר על הגלוי. יפן מורכבת מניגודים, סתירות והמון סימני שאלה. היא מהפנטת, מסנוורת ולוכדת אותך לתוכה. חזרתי לארץ אבל לבי נותר שם, ארוז בקימונו. מה שכן, איך שנחתתי תקעתי תפוח גדול, פרי שהוא מתברר יקר ונדיר ביפן. הייתי צריכה להרגיש לרגע אחד, שאני הכל יכולה.

צילום: מהאלבום הפרטי שלי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה