סדרת הכתבות “שקופות”: גיהינום בריח XL

”לפני הזנות, כשעוד היית ילדה, מה חלמת להיות?” השאלה תמיד הדליקה פנס קטן, גם אם מרוחק, לנפש שמסתתרת מאחורי כל כך הרבה הגנות. גם להן היו פעם חלומות

30/07/2017
יפעת עמיאל קבלו עדכונים מיפעת
  • בדואר
  • RSS

תערובת של עשן סיגריות, משקה אנרגיה ומגבות טחובות- אם יש גיהנום, הוא מריח ככה. אחרי לילה ארוך של סיור בבתי בושת הגעתי למסקנה שהריח שם כמעט זהה. חמש דקות מהרגע שעברתי את דלת הפלדה הכבדה, הרגשתי איך הריח נספג לגוף שלי, איך העור סופח אליו את החוויה. כאילו שחוש הריח הצליח לחדד את מה שראו העיניים, את מה שהדעת לא מסוגלת לתפוס.

הסתובבתי כמתנדבת בבתי בושת: בסיור לילי באזור הקריות עם צוות המרפאה הניידת של משרד הבריאות בצפון, הדיל נוח לכל הצדדים: הסרסורים ובעלי בתי הבושת שמחים לקבל את הצוות של שבודק להם את ה”סחורה”, הצוות הרפואי יודע שזה הגשר שלו אל הנשים. והנשים? הן אדישות לנעשה איתן, כמעט מנוכרות לגופן. אחת הנשים אמרה לנו “לבד לא הייתי הולכת לרופא להיבדק”. עמדתי איתם וחלקנו קונדומים, הידיים רעדו כשהגשתי לאחת הצעירות את החבילה, לרגע שאלתי אם זה הדבר הנכון? האם יש במעשה הזה מעין אישור לזנות? בהמשך הלילה נחתה ההבנה: הצוות הרפואי משתמש במפגש הזה כדי למשוך אותן החוצה מהמעגל ההרסני הזה.

שקופות, התחקיר של יפעת עמיאל (צילום מסך)

נכנסתי עם האחות של המרפאה לבית בושת, בחניה, מול קניון ובתי קולנוע. נכנסו לתוך המבנה, מאחורינו נסגרה דלת פלדה כבדה והנשימות שלי נעשו כבדות יותר. במרכז הדירה, מעין סלון, ישבו כחמש נשים בלבוש מינימלי, שותות ומעשנות, כמעט לא מסתכלות עלינו. ברקע חדשות השעה שמונה באחד הערוצים. בדלפק גבוה מהן יושבים שני גברים, העובדה שנכנסנו לא הפריעה להם, הם לא מרגישים איום מצדנו ולכן ממשיכים לנהל שיחות חולין. האוזניים שלי כרויות לשיחה שהם מנהלים עם אחת הנשים שנראית לא יותר מבת 25. “את מתגעגת לסקס נכון? כבר מזמן לא היה כאן כלום, הא? והיא כמעט לא לבושה, מסתכלת אליו ואומרת “ממש לא” והוא: “תכף מגיעים לקוחות, תתכונני”.

במבנה אחר, מרוחק ונטוש, גרם מדרגות ישן מוביל למבנה שנראה דומה מבפנים מעין סלון מרכזי ודלפק שמנהלת אישה. ספק הסרסורית. “יום חלש הגעתן” היא זורקת לעברנו., “תחזרו אחרי צום הרמדאן, עכשיו אין לקוחות. הבנות מחכות לחג כדי להשלים עבודה” היא צוחקת בקול. השקט שלפני הסערה, דווקא מאפשר לצוות המרפאה לבדוק את הנשים.

היא נכנסה לרכב המרפאה, “קוראים לי אנה” אמרה. חיפשתי לפגוש את העיניים שלה, ללא הצלחה. ברגע הראשון חשבתי שהיא פשוט מתביישת, מרגישה מובסת, מולנו. אלא ששם רחוק מעיני הסרסורית, פתאום היינו אישה מול אישה. תוך כדי הטיפול בה שאלה מנהלת המרפאה שאלות. מה שלומך? איך את מרגישה? על הכל היא עונה “בסדר” מנותק. בת כמה את? 38 היא מפתירה בחוסר חשק. הלב קפא לרגע, היא בגילי, היא אמא, כמוני. שתי נשים צעירות, שתי אמהות, כל כך הרבה מחבר בינינו ותהום עמוקה מפרידה בין שתינו. לרגע היא מרימה את המבט, והלב מתכווץ עוד, המבט חלול, אטום, כאילו האדם שמאחורי גלגלי העיניים איננו. וכך בשיחה עדינה, צוות המרפאה תווה חוטים דקים של קשר. קצת לפני שאנה נעלמה שוב אל אפילת הלילה, שאלה אותה המנהלת: “אולי תגיעי אלינו למרפאה, נעזור לך לטפל בחובות, ננסה להשיג לך קצבת מכורים” (גם היא מסתבר מאלחשת את עצמה בהמון המון אלכוהול) והיא: “מפה אני הולכת רק למקום אחד” שתיקה ארוכה.פתאום אנה אומרת “אולי תסדרי לי להיות עוזרת לווטרינר”. ברגע אחד נדלק מבט בעיניה, יש לה חלום. האור כבה ואנה חזרה אל גרם המדרגות הצר ונעלמה.

שקופות, התחקיר של יפעת עמיאל (צילום מסך)

אף אשה לא חלמה להיות זונה

הקפדתי לשאול את כל הנשים בזנות שפגשתי בשבועות האחרונים את אותה שאלה, אחרי שסיפרו על החוויות, אחרי שחלקן הצדיקו את ההישארות בזנות, אחרי שסיפרו על הסמים, אחרי שהתווכחו לא פעם על החוק להפללת הלקוח.

לפני הזנות, כשעוד היית ילדה, מה חלמת להיות? התשובות שקיבלתי תמיד הפתיעו אותי. אף לא פעם אחת, הן ביטלו אותי או פתרו אותי בתשובה אגבית. השאלה תמיד הדליקה פנס קטן, גם אם מרוחק, לנפש שמסתתרת מאחורי כל כך הרבה הגנות.

באחד הלילות בדרום תל אביב עם צוות מרפאת לווינסקי של משרד הבריאות, ניגשה אלינו בחורה צעירה בת 30, יפה, עם תלתלים קופצניים וחיוך מתוק. הצוות מחבק אותה באהבה והיא כמו סופגת מהם את החום. היא גרה ברחוב, עובדת בזנות כבר עשר שנים ומכורה לסמים קשים. “כאן אני מרגישה שזה החופש שלי”. חופש? אני מופתעת. ממה היא בורחת? מה כולא אותה, שהרחוב הקשוח הוא חופש עבורה? יש לה שני ילדים קטנים שהיא לא מצליחה לגדל היא תספר מאוחר יותר. קוראים לה איילת (שם בדוי). אז מה חלמת להיות כשהיית קטנה? והיא מחייכת חיוך מקסים ואומרת “מה זה משנה? זה כבר לא יקרה”. “נו, ספרי בכל זאת” אני מבקשת, “חלמתי להיות טייסת” היא אומרת, וריד המצח שלה מתנפח והשפתיים רועדות. ומסביב משתררת שתיקה.

שקופות, התחקיר של יפעת עמיאל (צילום מסך)

טייסת! היא חלמה להיות טייסת! נכון, גם אני חלמתי להיות רקדנית בלט ולהצליח להדהים את הקהל בפירואט מרהיב, אני לא רקדנית בלט, אבל החיים אפשרו לי לבחור לאן אני הולכת. ואיילת, לה החיים חילקו קלפים אחרים, כמו שאמרה לי מנהלת הניידת. איזה סיכוי היה לה? היא גדלה בפריפריה, היא סוחבת פגיעה מינית מהמעגל הקרוב, היא בורחת לסמים כדי לטשטש את הכאב, לא לחשוב על החיים שהיו יכולים להיות לה. איש לא עצר לשאול אותה כשהייתה ילדה מה הרצונות שלה, או מה קרה לה? העובדת הסוציאלית, פקידת הסעד ומערכת החינוך כולם ראו ילדה בעייתית שלא מסוגלת ללמוד. איש לא שאל למה? והיום? היום היא צריכה כמות לא מבוטלת של לקוחות כדי לשרוד. כן איילת אמרה, ברור שבחרתי בזה. המילים שלה ברורות ובוטחות ולרגע אפשר להתבלבל. היא בחרה בזה! יש לה זכות על גופה לא? אבל מה זו בחירה? האם ילדה בת 19 שבורחת מתופת, שכל חייה הבינה שהגוף שלה הוא כלי לסיפוק צורך של מישהו אחר יכלה לבחור להיות טייסת, אבל דווקא התעקשה לבחור להיות זונה? מישהו באמת מאמין בזה?

הפרק הראשון בסדרה “שקופות”




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה