סדרת הטלוויזיה שלא תצא לכן מהראש

"סיפורה של שפחה" היא סדרה שמתארת עולם מחריד שבקלות יכול לחכות לנו מעבר לפינה. הפלאשבקים לעבר, שהוא ההווה שלנו, מתארים את התהליך האיטי בו חברה מעלימה עין מתהליכים עד שמאוחר מדי

05/06/2017
נעמה תורן קבלו עדכונים מנעמה
  • בדואר
  • RSS

עדכון מרגש: אמש זכתה הסדרה "סיפורה של שפחה" ב-8 פרסים בטקס פרסי האמי 2017, ביניהם: פרס סדרת הדרמה הטובה של השנה פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, שקיבלה אליזבת מוס. איזה כיף! זאת ללא ספק, סדרת השנה ותענוג לראות שהשופטים חשבו כך גם ולא איכזבו אותנו. מוס הייתה מועמדת בעבר 7 פעמים על תפקידים שונים וסופסוף חזרה הביתה עם הפרס. שאפו. והנה הזדמנות להיזכר במה הפך אותה לבלתי נשכחת:

בכל פעם שנגמר פרק של "סיפורה של שפחה" אני שמחה שהפרק הבא עדיין לא זמין. עד כדי כך הסדרה מצוינת. הבת שלי לא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי. היא רואה שאני סובלת ואני לא מפסיקה לצפות. אך איני בוהה במסך כמו בתאונה גרוטסקית, שקרתה למישהו אחר באמצע הכביש אלא כמו בהיסטוריה שכבר היתה ואולי עוד תשוב, כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה. הסדרה הזו היא כמו חלון להווה כשאתה לא יודע מה יקרה בעתיד.

דיסטופיות אף פעם לא דיברו אלי. העולם שאחרי המלחמה הגדול, הרעב הגדול וסוף העולם. אבל "סיפורה של שפחה" אינה סדרה כזאת והיא לא יוצאת לי מהראש. בעיקר כי הסדרה לא עוסקת בעתיד בדיוני, אלא נשענת על מקרים איומים שכבר קרו בהיסטוריה האנושית. היא מתארת תהליכים אנושיים מזעזעים, שהם כנראה אינהרנטיים לנפש האדם מאז ומעולם, ודאי מאז המצאת הדתות. זו סדרת חובה בגלל הבימוי והעיצוב וכמובן, מרגרט אטווד (הסופרת) והשחקנית המעולה אליזבט מוס (שמגלמת את ג'ון שלפרד), המוכרת לכם מהסדרה "מד מן".

סיפורה של שפחה

הספר עטור השבחים, שיצא ב-1985 והעיבוד החדש והמצוין שלו לסדרה מתארים תקופה עתידית לא רחוקה של אחרי מלחמה גדולה, שהביאה איתה ירידה דרסטית בשיעור הילודה, בגלל זיהום האוויר (מי אמר ועידת פריז ולא קיבל?). שלטון גנרלים ריאקציונרי ודתי מושל בארצות הברית והמקום נקרא "גלעד". הנשים מחולקות לקאסטות, לפי התועלת שלהן לחברה. הפוריות הופכות לשפחות והן לבושות בגלימות אדומות ומצנפת לבנה, שגם מסתירה את שיערן וגם חוסמת את טווח הראיה שלהן. הן מנושלות מזהותן הקודמת ומקבלות כינוי חדש המורכב מצירוף המילה "של". של הגבר אליו הן שייכות.

פעם בחודש, בימים הכי לא בטוחים, ג'ון הגיבורה נלקחת לטקס קבוע, שבו היא שכובה על ברכי אשת הגנרל העקרה ואוחזת במרפקיה בעוד הוא מנסה לעבר את השפחה. רעיות לבושות ירוק ונשים אחרות יכולות להפוך ל”דודות” – אלו הן המפקדות של הנשים הפוריות (לבושות מדים), שלרוב הן סדיסטיות או משרתות בבתי הגנרלים. מהרגע שהתינוקות מפסיקים לינוק הם כמובן נלקחים מאמהותיהם וגדלים לתפארת האומה.

סיפורה של שפחה

לשפחות אסור ללכת לבד ברחוב ואם הן יוצאות זה רק בזוגות. הטיולים שלהן ברחובות קצרים ותכליתיים, רק לצורך קניית מצרכים, כשבדרך הן עוברות ליד גוויות של אנשים שהוצאו להורג ותלויים מעמודי חשמל על גשרים. אמנים, אנשי אקדמיה, עיתונאים, נשים שסרחו, הומואים, לסביות הם רק חלק מהקורבנות. בגלעד אין משפט. באחת הסצנות הקשות, נראות שתי לסביות שעברו "משפט" שבמהלכו פיותיהן חסומים. אחת מהן נשלפת ממכונית המעצר ונתלית במקום, לעיניה הקרועות לרווחה של אהובתה. עוד גופה בשרשרת. השנייה, שזכתה ברחם פורה, נשארת בחיים. היא צריכה להודות לגורלה, לכאורה כי עד מהרה היא מגלה שסיממו אותה וכרתו לה את הדגדגן, "כדי שלא תתאווה למה שהיא לא יכולה", מסבירים לה.

בשלב מסוים מתגלה המזימה של האמריקאים לסחור עם מקסיקו במשאב היקר מפז – רחמן של הצעירות הפוריות. שלפרד (מוס), מסכנת את חייה כשהיא מגלה לשגרירת מקסיקו את האמת על מה שהאמריקאים מציגים כמהלך וולונטרי ופטריוטי מצד השפחות. לא התנדבנו, היא מספרת לשגרירה ההמומה. חטפו אותנו. אונסים אותנו בכל חודש, את הילדה שלי לקחו ממני. את בעלי רצחו. אם אנחנו מנסות לברוח, מענישים אותנו, עוקרים לנו עין, או שכורתים לנו יד, או שפשוט תולים אותנו. אל תרחמי עלי, תעזרי לי, היא מבקשת. אנחנו בני אדם. אבל המקסיקנית באה לפתור את בעיית הילודה אצלה במדינה. "המדינה שלי גוועת", היא מנסה לתרץ. "המדינה שלי מתה", עונה לה ג'ון.

סיפורה של שפחה

הפלאשבקים לעבר, שהוא ההווה שלנו, קשים לא פחות כי הם מתארים את התהליך האיטי בו חברה מעלימה עין מתהליכים עד שמאוחר מדי. באחת הסצנות ג'ון וחברתה מוירה נכנסות לבית קפה ומגלות שהכרטיס של ג'ון לא מכובד. היא עוד לא יודעת למה. הבריסטה מקלל אותן וקורא להן זונות. הוא כבר יודע משהו שהן עדיין לא ושהן כבר לא בני אדם. למחרת, כל הנשים מפוטרות ונאסר עליהן לעבוד לפרנסתן ולהחזיק חשבון בנק. או לקרוא. ספרים ויצירות אמנות מועלים באש. העיתונות היא רק מטעם.

עולה השאלה הקריטית: מתי היה השלב שבו היה צריך לקום וללכת? ועוד לפני כן, מתי היה צריך להתקומם? מתי טובת המדינה הפכה את טובת הפרט למותרות? "מה הדבר הכי חשוב בחיים אם לא ילדים", אומר המפקד לשלפרד. "אהבה?", היא מנסה. הוא מסתכל עליה כעל דינוזאור במוזיאון היסטורי. אחד שעדיין לא הוכחד אבל לגמרי בדרך לשם. מתי כל זה קרה? מתי היה צריך להפסיק להתכופף תחת הרף היורד שוב ושוב עד שהתמקמנו מחדש והצלחנו להגיד לעצמנו "נוח לי?" זאת השאלה הגדולה של הסדרה והיא רלבנטית לנשים ולגברים כאחד.

shiff

הספר זכה לתחיה מחודשת בעקבות הסדרה. אטווד עצמה אמרה בראיון שזה בגלל הרלבנטיות של הנושא לאחר זכיית טראמפ בנשיאות. במרץ 2016 אמר הנשיא המיזוגן שצריך להעניש נשים שעוברות הפלה. לפני שהוא פירט אם הוא ממליץ לסקול אותן או ישר לתלות, הוא חזר בו, כי זה היה עוד לפני הבחירות. כששאלו את השחקניות, במסיבת עיתונאים בניו יורק, האם זאת יצירה פמיניסטית, מדלן ברוואר (ג'נין) ענתה "ממש לא", למרות שבראיונות היא מגדירה את עצמה כפמיניסטית. אטווד לעומת זאת לא מתבלבלת: היא מגדירה זכויות נשים כזכויות אדם וכנובע מכך, את היצירה שלה כפמיניסטית. כמה מוזר שעדיין לא כל הנשים מגדירות את עצמן כפמיניסטיות ושזו עדיין מילת גנאי כמו "שמאלני".

אני שואלת את עצמי, מה היתי לו חייתי תחת שלטון כזה? מה היתי עושה? אני לא רוצה לדעת. אני לא מסוגלת לחשוב על הבנות שלי, הן רק רואות אותי צופה ושוקעת. "בעידן שבו אפשר לבחור לצפות בכל דבר, למה את צריכה לעשות את זה לעצמך? שואלת אותי הגדולה. ואני אומרת לה, "כי אני לא יכולה שלא". אני מנסה לדמיין סוף הוליוודי טוב ל"סיפורה של שפחה". למרות שאני יודעת שזה לא יקרה, אני עדיין מחכה לפרק הבא.

סיפורה של שפחה

העיניים של אליזבט מוס לא עוזבות אותי. אני נכנסת לחנות ספרים ומדפדפת במהדורה החדשה של הספר. כל יום אני שומעת דיונים על צניעות, רואה את השלטים נגד הפלות, קוראת על הפריות "מוצלחות". המדינה, שמאפשרת לנשים לעשות ניסויים בגופן עד שהן נהיות חולות בסרטן ושוכחת להגיד להן שמגיל מסוים כל סיפורי ה"הצלחה" נעשו מתרומת ביצית.

באולימפיאדה הוולדנות אנחנו לוקחות בכריעה. אני נדרשת לסוגיית המכנסיים הקצרים בבית הספר, קוראת על 7 אנסים שהולכים הביתה, כי המתלוננת לא עמדה בעימות נגדם, נזכרת בילדות קטנות בירושלים שרקדו בחושך, כדי שלא יראו אותן, חלילה, בקולן של נשים שאסור שיישמע, שומעת את הדיונים המקוממים על הפרדה בין חיילות לחיילים, על הדרישה להפריד בין סטודנטים לסטודנטיות (על חשבון המרצות, כמובן) ועל הפרדת חוף בהרצליה בין נשים וגברים. את ההסתה שהופכת דעה חופשית לבגידה. לאט לאט אנחנו הופכים מנוכרים לחיי אדם, כל אדם שהוא אחר. כל "אחר" שתגדירו. אני רואה את הרף יורד עוד ועוד ואותנו מקמרים את הגב, מתמקמים מחדש ואומרים "דווקא נוח לנו".

הסדרה "סיפורה של שפחה" משודרת בימי ראשון ב-22:00 ב-HOT HBO וב-HOT VOD

צילום: באדיבות הוט




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה