סבתא זוהרה לא נתנה שיחטפו לה את הילדה

סבתא זוהרה כמעט הפכה לאחת האימהות שילדיהן נחטפו. נכדתה, שלי, מספרת את סיפורה המרגש, שאלמלא תושייתה ואומץ הלב של סבתא זוהרה, היה לו סוף אחר לחלוטין

20/06/2017
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • בדואר
  • RSS

מאת: שלי גטיה זיידל (התפרסם לראשונה בפייסבוק)

סבתא שלי זוהרה, שתיבדל לחיים טובים, כמעט והיתה אחת מהאימהות שחטפו להן את הילד. עוד בילדותי גוללה באוזני את שאירע במחנה העולים עין שמר, אליו הגיעה עם אמה, האיש שלה ובכורתם התינוקת דבורה.

כשהגיעו לעין שמר, סבתא מספרת, התרוצצו שמועות בין העולים שבמחנה על היעלמות פתאומית של ילדים. סבי התמים, כמרבית השוהים במחנה, ביטל מכל וכל את אמיתות השמועות, אבל סבתא היתה בשלה: היא דרשה שלא יזדהו כנשואים כלל וכלל, ומכאן שוודאי שאין להם שום ילדה משותפת. כשסבא שאל את סבתא מה תעשה עם דבורה הקטנה, סבתא ענתה שהיא תחביא אותה. גם כשסבא נרעש ולא הבין איך בדיוק היא מתכוונת להחביא תינוקת, סבתא התעקשה: זה יהיה סיפור הכיסוי: אתה ואני לא נשואים. אתה תהיה באוהל עם המשפחה שלך ואני באוהל אחר עם אימא שלי. אתחזה לרווקה ואת דבורה התינוקת אחביא בדרכים שלי. ומי שמכיר את סבתא שלי יודע שכשהיא מחליטה-אין טעם להתווכח. גם סבא ידע זאת ובלית ברירה נאלץ להסכים.

מדי בוקר נהגה האחות להגיע לאוהל של סבתא ואמה, כשהיא מפצירה בסבתא: ״שרה, תביאי את התינוקת לבית תינוקות״, כי שמעה שלסבתא יש תינוקת, רק שלא הבינה היכן היא. סבתא היתה מיתממת ואומרת: ״תינוקת?! אני אין לי תינוקת, עוד לא התחתנתי אז איך אהיה בהריון?!״, תוך שהיא מתפללת בסתר לבה שדבורה הקטנה לא תפצה פה שם, בין השמיכות שמתחת למיטת הסוכנות הרעועה. כך עבר עוד בוקר ועוד אחד, האחות בשלה וסבתא בשלה, עד שפעם אחת זה קרה: דבורה הקטנה בכתה כשהאחות נכנסה לאוהל.

האחות הביטה בסבתא בזעם ואמרה בציניות לועגת (סבתא שלי ממש מחקה את הטונציה המזלזלת כשמספרת את זה): ״אההה, עכשיו את כן נשואה?! עכשיו את כן בהריון?!״ סבתא נבהלה, אבל לא איבדה עשתונות. כיאה לג׳דעית שהיא, ניגשה לאחת ממיטות הסוכנות הרעועות שבאוהל, משכה בכח את אחת היתדות והתקרבה לאחות תוך שמאיימת עליה עם יתד הברזל מונפת באוויר ואומרת: ״אם תיגעי בילדה שלי אני אהרוג אותך! תיזהרי, אנא מג׳נונה, יש לי תעודה מן האל רופא שאנא מג׳נונה!״. האחות פצחה בצרחות וצעקה לסבתא: ״את משוגעת! אל תתקרבי אליי!״ וסבתא ענתה לה בשיוויון נפש: ״נכון, כבר אמרתי ליש, אנא מג׳נונה״. האחות יצאה מהאוהל מבוהלת, תוך כדי שצורחת לסבתא שלי שהיא לא תקבל תלושי מזון מעתה ואילך.

יהודיות תימניות מעדן הממתינות לעלייה לארץ ישראל (צילום: לעמ)

וכך היה: האחות המנוולת הענישה את סבתא שלי ומנעה ממנה אוכל. האחות האכזרית שכוחה היה גם בחלוקת תלושי המזון במעברה, מנעה מעולה חדשה בשנות ה20 ומהתינוקת הרכה שלה את הדבר הבסיסי ביותר שאנו, כבני אדם, זקוקים לו כדי לחיות. אבל סבתא היתה רגועה. העיקר שלא לקחו לה את דבורה. העיקר שלא לקחו ממנה את הבת שלה, כמו שלקחו לאחותה.

הסיפור הזה בקלות יכול היה להיגמר אחרת. סיפורים דומים נגמרו אחרת. הסיפור של אחותה נגמר אחרת. אחותה החולנית, החלשה, זו שבילדותי נהגנו לבקר מידי שבת ושתמיד חשבתי לעצמי: כמה שדודה עידה שונה מסבתא שלי. סבתא שלי חזקה, עם מבט חודר, בטוחה בעצמה, החלטית. ודודה עידה רכה, רגישה כל כך, חלושה, שברירית. תמיד הדהים אותי שאחיות יכולות להיות כל כך שונות אחת מהשניה.
רק כשבגרתי סבתא סיפרה לי שחטפו לדודה עידה את בתה, ומאז השתנתה לבלי היכר.

אבל איך חטפו, סבתא?
ג׳ארוה (לקחו אותה) מן האל בית תינוקות
ומה אמרו לה?
גלו להה: בינתיש גאד מתאת! (אמרו לה: הבת שלך מתה)
והראו לה את הגופה?
שום דבר. רק תעודה (תעודת פטירה)
ואחר כך?
אחר כך כלום. אחר כך מתה מן האל צער.

שמונה עשרה שנה לאחר היוולדה, שנים לאחר תעודת הפטירה שניתנה לדודה עידה, התקבל מכתב בדואר.
צו גיוס. לילדה ש״מתה״.

תעודת הפטירה וצו הגיוס, שניהם נושאים את שמה של התינוקת האבודה, נמצאים בידי המשפחה עד עצם היום הזה.

ביום רביעי אהיה בירושלים. אמחה, אבכה, אזעק את זעקתה של דודה עידה וזעקת הנשים והאנשים שחטפו להם את הילדים. אזעק מלב של אישה שהיא גם אמא לתינוקת קטנה ומתוקה, שלא מצליחה לשאת את המחשבה מה היה קורה אילו. אתם יכולים לנחש לאיזה ״אילו״ אני מתכוונת. אלוהים עדי שלא הייתי מסוגלת לחיות ולו עוד יום נוסף.

תביטו בילדים שלכם ונסו לדמיין, רק לרגע, מה היה קורה אילו. עם התחושה הבלתי ניתנת להכלה הזו נשים חיו. ואז מתו. כשליבן נשבר בקירבן.

ועכשיו תגידו לי אתם אם הלב שלכם ייתן לכם לא להגיע ביום רביעי לירושלים.
#הכרה_צדק_ריפוי

הפגנת מחאה

דף הפייסבוק של עמר”ם – חטיפת ילדי תימן מזרח ובלקן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה