נתניהו בוחר בתקרית דיפלומטית

בחירת שר החוץ הגרמני לפגוש את “שוברים שתיקה” ו”בצלם” היתה הניצוץ, נתניהו הגיב בשפיכת שמן על מדורת המשבר. האם בדיפלומטיה, כמו בכביש, כדאי להיות צודק או חכם?

26/04/2017
יערה די סגני קבלו עדכונים מיערה
  • בדואר
  • RSS

שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל וראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: Michael Thaidigsmann ועמוס בן גרשום / לע"מ)

דיפלומטיה דומה לנגינה על פסנתר בארבע ידיים או לריקוד מינואט בחצרו של המלך לואי ה-14. יש הרבה משמעות לפרטים, דקויות הרות גורל, קצב מדויק ותנועה מורכבת ומסובכת של שני פרטנרים, שאם אחד מהם שוגה בה, במקרה או בכוונה, יכולה להפוך הרמוניה לקקופוניה או ריחוף מתואם על הרחבה לסבך של זרועות ורגליים על הרצפה.

קל מאוד, מתבקש אפילו, למהר ולהאשים את ביבי בדורסנות, בצורך חולני בשליטה מוחלטת וביהירות שגורמת לו להכתיב לשר בכיר ממדינה חזקה וחשובה כמו גרמניה עם מי להיפגש ועם מי לא. ביבי הוא בוודאי קונטרול פריק לא קטן ואינו חף מאף אחת מהתכונות הללו, אבל מקרה זה מורכב יותר ויש בו משמעויות שמתבהרות על רקע התמונה הדיפלומטית הרחבה.

שרים, חברי פרלמנט ודיפלומטים מבקרים במדינות אחרות במסגרות שונות. זה נכון לגבי זרים המבקרים בישראל וגם ההפך. ביקורו של שר החוץ הגרמני הוא ביקור רשמי בהזמנתה של מדינת ישראל, ביקור חשוב ובדרג גבוה שעליו חלים כללים אחרים מהכללים החלים על ביקורים בהם המארחת היא שגרירות גרמניה, למשל. זה אולי פרט קטן, אך הוא משמעותי מאוד.

כללי הפרוטוקול והטקס של ביקורים רשמיים כאלה, כמו גם ההכנות והתיאומים המקדימים רבים ומורכבים. לכל החלטה יש היבטים פרקטיים ולוגיסטיים וגם משמעות והשלכות. כל פרט של הביקור וכל דקה בלוח הזמנים שלו מתוכננים בקפידה ואין החלטה שמשאירים ליד המקרה.

מסיבה זו, החלטה של אורח רשמי של המדינה לתאם ולקיים באופן עצמאי מפגש שאינו במסגרת הביקור שתוכנן בצוותא על ידי צוותי המדינה המארחת והמדינה המתארחת, היא חריגה, אפילו חריגה מאוד. זה נכון במיוחד כאשר מדובר בגוף שאין עליו קונצנזוס במדינה המארחת.

טכנית, חוקית ומעשית יכול שר החוץ הגרמני להיפגש עם כל גורם שהוא מבלי לתאם זאת עם המדינה המארחת,. אבל במהלך ביקור רשמי, זו בחירה שחריגותה משמעותית בפני עצמה.

במילים פשוטות, ההחלטה לפגוש ארגונים אלה, במסגרת ביקור רשמי בהזמנת מדינת ישראל, דומה להכנסת אצבע בעינה של מדינת ישראל. זה לא מקובל, זה לא מנומס וזו לא החלטה שמתקבלת במקרה.

ציוץ בטוויטר של אטילה שומפלבי (צילום מסך)

האם החלטה כזאת חייבת להביא למשבר?

התשובה הקצרה היא לא.

נתניהו יכול היה לפעול במספר דרכים שונות. הוא יכול היה להתעלם מהפגיעה ולנהוג כאילו לא קרה דבר, הוא יכול היה לשוחח עם השר על הנושא בפגישה עמו והוא יכול היה לייצר משבר, כפי שבחר לעשות. בחירתו מכוונת ומודעת וטעמיו עמו, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה הוא מרוויח מהמשבר הזה ולמה הוא בחר בו. אמנם הגרמנים הם ש”התחילו”, ש”עשו דווקא”, אבל בחצר המשחקים הדיפלומטית, נתניהו בחר “להחזיר”, בידיעה ברורה שבחירתו לבטל את המפגש עם שר החוץ הגרמני תאלץ את השר לבחור בין פגישה איתו לבין פגישה עם “שוברים שתיקה”. נתניהו בחר להיות “צודק” על הנייר שעליו כתובים כללי הפרוטוקול, אבל במבחן התוצאה לא יצא חכם. המשבר נוצר והאמירה שבבחירת השר ב”שוברים שתיקה” על פני ראש ממשלת ישראל, היא אמירה טעונה במיוחד. כך גם סירובו של השר לענות לשיחת הטלפון של נתניהו שבה ביקש להסביר את החלטתו.

ביב לא אבל רובי כן

במקביל לסירובו של נתניהו לפגוש את שר החוץ הגרמני, יצאה הודעה מבית הנשיא שרובי ריבלין יקיים פגישה עם השר. האם ריבלין שולח בכך מסר מתריס לראש הממשלה? אולי זה חלק מהעניין, אבל לא בהכרח. בהבדל בין תפקידו של ראש ממשלה כמנהיג המדינה ותפקידו של הנשיא כדמות טקסית נעוץ למעשה כל ההבדל. ייתכן מאוד שבמשחק האיזונים הדיפלומטי העדין, הפגישה של ריבלין עם השר הגרמני נועדה לרכך את הפגיעה ולנטרל (לפחות חלקית) את מרכיב המשבר.

הנשאי רובי ריבלין עם שר החוץ הגרמני זיגמר גבריאל (צילום: מארק ניימן / לע"מ)

דומה אבל שונה

קל למצוא נקודות דמיון בין אירוע זה לתקריות דיפלומטיות אחרות, גם אם הדמיון מסתכם בשימוש בכלי נשק מהארסנל הדיפלומטי לשם גרימת השפלה או יצירת משבר.

זכורה היטב התקרית שבה השגריר הטורקי זומן לשיחת נזיפה והושב על ספה נמוכה כאשר סגן שר החוץ דני איילון ושני פקידים ישבו מולו על כסאות גבוהים. הנסיבות שונות לחלוטין, אבל השימוש בכלים דיפלומטיים למטרת תקיעת אצבע בעין, דומה.

גם נאומו של נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי בנושא הסכם הגרעין עם איראן ערב בחירות 2015 דומה באופי אבל שונה מאוד בנסיבות. שם נאומו של נתניהו התקיים למרות התנגדותו של נשיא ארה”ב ברק אובמה ונחשב לבעייתי במיוחד בגלל העיתוי, בסמוך כל כך לבחירות בישראל. שוב, הנסיבות שונות מאוד, אך גם שם, נתניהו בחר במודע לייצר משבר דיפלומטי ובאותה נשימה גם לייצר לעצמו יתרון אלקטורלי.

מילה על “שוברים שתיקה” ו”בצלם”

אי אפשר לדון בתקרית הדיפלומטית הנוכחית מבלי להתייחס לחילוקי הדעות בציבור הישראלי בנוגע לארגונים אלה. בקצה אחד ישנם אלה המאמינים שמדובר בארגונים חיוניים לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית, ארגונים הפועלים ללא לאות להביא לסיומו של הכיבוש על כל נזקיו. מנגד, ישנם אלה הכופרים בצורך בארגונים כאלה ומאמינים שיש למנוע את פעולתם. באמצע ישנם אלה המכירים בצורך בארגונים אלה אך מתנגדים לבחירתם לפעול מחוץ לגבולות המדינה, בחירה המסבה נזק לתדמית מדינת ישראל.

קשה עד בלתי אפשרי לשפוט את האירוע ולנקוט עמדה לגביו במנותק מהעמדה האישית על ארגונים אלה, אך חשוב לנסות לעשות זאת כי אסור שהמשבר הזה יהפוך רק לדיון בלגיטימיות של ארגונים אלה. מדובר במשבר שעוסק במערכת היחסים בין ישראל לאחת המדינות החזקות בעולם, באמירה משמעותית של שר בחוץ הגרמני ובבחירה של נתניהו להשתמש בדעת קהל כדי להצדיק יצירת משבר דיפלומטי. זו בחירה מעניינת במיוחד על רקע בחירתו להתנהל אחרת במקרים דומים בעבר.

תוצאת לוואי אחת של המשבר היא ש”שוברים שתיקה” ו”בצלם” זכו בעקבותיו לחשיפה תקשורתית כמעט חסרת תקדים. אולי זה משרת את נתניהו בארץ, אך ספק אם זה טוב למדינת ישראל בעולם.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה